בעקבות הכדור האחרון

על חשיבות האתוס והמיתוס בחיי אומה אין מחלוקת. ההיסטוריה נוטה להיות חמקמקה בשעה שהיא מתרחשת, ולפיכך לשיפוטה המלא אנו נזקקים לפרספקטיבה של זמן. אז איך מתקנים טעויות היסטוריות? איך שופטים מיתוסים מופרכים?

בארבע השנים האחרונות פרסם הפילוסוף וההיסטוריון הצבאי ד"ר אורי מילשטיין שמונה כרכים מיצירתו המונומנטלית "מלחמת העצמאות" (הוצאת הישרדות). זוהי המלצה נלהבת עבור חובבי היסטוריה, ולכל מי שרוצה להבין את המלחמה וכיצד היא משפיעה עלינו עד היום.

אחד הפרקים המשמעותיים במלחמה היה הקרב על ניצנים, ואפשר רק להתגאות שבשנת 2022 מתקיים עליו פולמוס רב אמוציות. הוויכוח ניעור מחדש בעקבות יציאת סרטו של הבמאי אבי נשר, "תמונת הניצחון", שעלילתו מתארת את הימים שקדמו לכיבוש הקיבוץ ואת הקרב עצמו. נשר עושה צדק עם חברי הקיבוץ. לפחות בעיניי.

וכעת, זום־אין על קרב הגבורה והכניעה של קיבוץ ניצנים ב־7 ביוני 1948. בספרו "הופקרו למוות", מתאר ומנתח מילשטיין את קרב הגבורה בקיבוץ ניצנים. במשך 15 שעות רצופות תקף גדוד מובחר של הצבא המצרי, מתוגבר בטנקים, במשוריינים, בארטילריה ובמטוסים את 141 המגינים - חלקם טירונים - מצוידים בתחמושת ובכלי נשק מעטים ומאיכות ירודה. במהלך הקרב הארוך והאכזרי לא קיבלו המגינים כל סיוע מחטיבת "גבעתי", שהיתה אחראית לגזרה. 33 מגינים נהרגו, ובהם שלוש מגינות, ו־26 נפצעו. המפקד אברהם שוורצשטיין פקד להיכנע לפני שנהרג.

יומיים לאחר הקרב, הפיץ מח"ט גבעתי שמעון אבידן בחתימתו דף קרבי שכתב קצין התרבות של גבעתי (להלן הפוליטרוק), הפרטיזן הגיבור - המשורר אבא קובנר.

"...הכישלון חמור... בית אין מגינים על תנאי, הגנה משמע בכל כוחות הגוף והנפש, ואם יפקוד הגורל: טוב ליפול בחפירות הבית מאשר להיכנע לפולש רצחני... להיכנע כל עוד חי הגוף, והכדור האחרון נושם במחסנית, חרפה היא. לצאת לשבי הפולש - חרפה ומוות!".

לאחר תשעה חודשים קשים בכלא המצרי, שוחררו 106 השבויים והתמודדו עם טראומה כפולה: נפילה בשבי, והאשמות חסרות תקדים שכתב נגדם אבא קובנר.

אחרי המלחמה, בעקבות דרישת חברי ניצנים, הוקמה ועדה שטיהרה אותם, אולם העלבון והתחושה שהופקרו לגורלם התעצמו עם השנים, כי אבידן וקובנר סירבו להתנצל (בערוב ימיו, אבידן התנצל באופן רפה בפניהם).

גם בחלוף 73 שנה הפצע עדיין מוגלתי. העלבון חי ונושם. כעת הבנים תובעים את עלבון אבותיהם.
בנו של אבא קובנר ז"ל, הצייר מיכאל קובנר, כתב מאמר ב"הארץ" שבו קבע כי הרוח שביטא אביו בדף הקרבי היתה רוח המפקד באותו הזמן (מדוד בן־גוריון, דרך יגאל אלון ועד לשמעון אבידן):

נלחמים עד הכדור האחרון, ולא הולכים לשבי. לגבי העובדה שאביו לא הסכים עד יום מותו להיפגש עם אנשי הקיבוץ ולהתנצל בפניהם, טען קובנר הבן כי הם האשימו אותו ואת המח"ט אבידן בהפקרת חיי הלוחמים כיוון שלא השתייכו למפ"ם. "אני לא מכיר בהיסטוריה של עם ישראל עוד האשמה כה מרושעת".

גיורא מורג, בנו של חבר קיבוץ ניצנים שנפל בשבי המצרי, אליהו מורג ז"ל, ענה לו כעבור יומיים: "תשעה חודשי העינויים בכלא עבסייה ליד קהיר היו כאין וכאפס בהשוואה לטראומת הבגידה שחרתו בי מילותיו שלוחות הרסן של אבא קובנר, אמר לי אבי שוב ושוב. רעד היה עובר בו כשדיבר על כך וכך כל אימת ששמו של קובנר הועלה באוזניו... בלי קשר לשאלה אם היתה אפליה או לא, הדברים שאמר קובנר כל כך חמורים וקשים, עד שסירובו להתנצל עליהם אינו מותיר ספק בשאלה באיזה צד מצויות החרפה והרשעות".

מדוע השתמש אבא קובנר בהתנסחות כה חריפה? סטלינגרד ממש, הדהוד של פקודה מס' 227 בצבא האדום, "אף לא צעד אחורה!".

גם אם זו היתה רוח המפקד, גם אם הלחץ תוך כדי לחימה מובן, מדוע שלח את כולם למות? במקומות נוספים נלחמו עד הכדור האחרון ונסוגו או נכנעו. זו טיבה של מלחמה, אבל לא הכל מצדה.
חזרתי לקרוא על קורותיו של אבא קובנר בגטו וילנה. נתקלתי בסיפור שלא הכרתי. יצחק ויטנברג, שנולד בווילנה בשנת 1906, עמד בראש הארגון הפרטיזני המאוחד (פ.פ.או) לאחר כיבוש ליטא על ידי גרמניה הנאצית.

ביולי 43' נודע לנאצים על נוכחותו של ויטנברג בגטו, והם דרשו מהיודנראט להסגירו. הוא נתפס על ידי משטרת הגטו היהודית, אבל שוחרר בפעולה צבאית של חבריו למחתרת והסתתר בגטו. הנאצים העמידו אולטימטום: הסגרת ויטנברג - או השמדת הגטו. ראש היודנראט, יעקב גנס, דרש מהמחתרת להסגירו, בעוד ההמון היהודי שחשש מחיסול הגטו איים לעשות שפטים במחתרת.

בלחץ ההמון, החליטה מפקדת הפ.פ.או (או ויטנברג) שעל ויטנברג להסגיר את עצמו. ב־16 ביולי 1943 הסגיר ויטנברג את עצמו לראש היודנראט גנס, שהעביר אותו לידי הגרמנים. בבוקר למחרת נמצא ויטנברג מת בתאו. לראשות הפ.פ.או נבחר סגנו, אבא קובנר.

אירוע דרמטי, טראומטי. ניסיונות המרדת הגטו כשלו. קובנר וחבריו ברחו ליערות, שם רשמו פרקי גבורה בלחימה בגרמנים.

אין לנו זכות או יכולת לשפוט את יהודי הגטו, את לוחמי המחתרת ואת מפקדיה, או את הסיטואציה. אבל הרקע מוסיף בעיניי רובד בלתי נמנע לסיפור ניצנים.

חשבתי על הסיפור הכפול של ההגרלה וההתאבדות בכתבי יוסף בן מתתיהו. בסיפור הראשון הוא מתאר את המערכה נגד הרומאים שעליה פיקד בגליל, הכישלון ואז ההגרלה ביודפת הנצורה שבה נכח, והצליח לבסוף לשכנע את האדם האחרון שהוגרל איתו לא להתאבד, אלא להיכנע. הסיפור השני, כמובן, הוא תיאור ההתאבדות במצדה, שבמרכזו הנאום שנשתל בפיו של אלעזר בן יאיר. הסופר־אגו של יוסף בן מתתיהו כותב את הדברים לעצמו.

בניגוד לבן מתתיהו הבוגד, אבא קובנר היה גיבור יהודי אגדי, אבל בניסוח הדף היומי הוא כשל. לא דומים יהודי הגטו, שנועדו להשמדה ודאית ובחרו להסגיר לצורר את מפקד המחתרת, למגיני קיבוץ ניצנים. ההיסטוריה הוכיחה זאת.

זאב ז'בוטינסקי, למשל, לא חשב שיש להילחם עד מוות בכל מחיר. לפני נפילת תל חי, ז'בוטינסקי בעל הניסיון הקרבי חשב - בניגוד לעמדת הנהגת מפלגות הפועלים - שיש לסגת טקטית מהמקום. אולם לאחר מות הגבורה של יוסף טרומפלדור, ז'בוטינסקי יקים על שמו את תנועת בית"ר.
זו המורכבות. לא טוב למות. פעמים רבות, לצערנו הגדול, זו התוצאה הבלתי נמנעת של המלחמה על המולדת. אבל השאיפה היא לחיות, לבנות וליצור במולדת.