בראשית דצמבר 1969, בעיצומו של חג החנוכה, ביקרה נעמי שמר בכמה מהמעוזים לאורך תעלת סואץ, באותה עת - קו הגבול הדרומי של ישראל. אלה היו ימי מלחמת ההתשה; מלחמה מעט אלמונית, שעד היום נחבאת בין שתי מלחמות ידועות פי כמה, שונות זו מזו: מלחמת ששת הימים זוהרת הניצחון ויום כיפור רדופת המחדל.
מלחמת ההתשה היתה עקובה מדם, אך מרבית אזרחי המדינה כמעט לא חשו בה. כשחיים גורי נדרש אז לתאר את הריחוק הנפשי בין העורף לבין החזית, הוא תמצת זאת כך: "תל אביב מוארת והתעלה בוערת". כמעט מדי יום נפצעו או נהרגו חיילים לאורך התעלה. ב־17 חודשי ההתשה נפלו שם 367 חיילים ועובדי צה"ל ונפצעו קרוב ל־1,000. האלוף ישראל טל, ממעצבי תורת השריון של צה"ל, קבע לימים כי במלחמה ההיא, "קו המעוזים הפך למטרה נייחת - והכזיב".
נעמי שמר, בחושיה המחודדים, קלטה מהר מאוד את המציאות בתעלה. במעוז שבו ביקרה, החיילים הציגו לפניה חנוכייה ענקית מתרמילי פגזים ריקים. הם סיפרו לה כי מדי ערב הם מדליקים את החנוכייה הזאת ושרים "מעוז צור ישועתי" בקולי קולות, כדי שהמצרים ישמעו את שירתם בצד השני של התעלה.
כך, נולד אחד השירים הכי מפורסמים של שמר - "שבחי מעוז". זהו שיר הלל למעוזים, כפי שהגדירו השבוע אליהו הכהן, חוקר הזמר העברי וחתן פרס ישראל. שיר של תקופה. "שבחי מעוז" נוגן באותם ימים ללא הרף. עד היום הוא זוכה להשמעות מרובות, בעיקר בימי החנוכה ובימי הזיכרון לחללי מלחמת יום הכיפורים, שבה קרס קו המעוזים.
חרדה לחיי החיילים. נעמי שמר // צילום: משה שי
שמר, אומר ההיסטוריון ואיש החינוך מוטי זעירא, שפרסם לפני שלוש שנים את הביוגרפיה על המשוררת ("על הדבש ועל העוקץ", הוצאת כתר), "הסמיכה בשירה את המעוז הצה"לי לפיוט 'מעוז צור' מחנוכה, החליפה את האל, נמען התחינה המסורתי - באדם ובחייל הלוחם, ויצרה הילת קודש מעל מציאות החולין הצבאית האפורה והמייאשת".
בפתח השיר שיבצה שמר את מילות הפתיחה המוכרות של הפיוט העתיק לחנוכה: "מעוז צור ישועתי, לך נאה לשבח", ואחר כך כבר דילגה בשורות משלה בין המעוזים לבין הבית, בין העורף ונופיו לבין מחילות העפר מדופנות הבטון שנועדו להגן עליו. "אבוא במנהרות ובמצדות ובמערות", כתבה שמר, "ובנקרות צורים ובמחילות עפר/ אי שם בלב הלילה דרוך וחרישי/ צופה בי מבקש נפשי".
זיכרון של פרדס בקיבוץ
"נעמי שמר הצליחה לבטא במדויק את שקינן בלבבות רבים: חרדה לחיי החיילים במעוזים, הערצה לעוצם ידו של צה"ל, צליל געגועיהם של הרחוקים מביתם וכמיהה להרגעת הפחדים המאכלים את הקרביים", אומר זעירא. כדרכה, היא שאבה מלוא חופניים מן המקורות: את "המערות ומחילות העפר" הביאה מישעיהו (ב', י"ט), את "מבקש נפשי" משמואל ב' (ט"ז, י"א) ואת "עוקצי ודובשי" מפירוש רש"י מספר במדבר (כ', י"ב).
אחרי מלחמת יום הכיפורים שבה נפלו המעוזים - זו שפרצה עתה מחדש לתודעה הציבורית בעקבות "שעת נעילה" - הועם מעט זוהרו של השיר. הוא עורר כבר אז ומעורר גם היום רגשות והזדהות עצומה בקרב הלוחמים שאיישו את קו התעלה, לצד ביקורת שמציירת אותו כחלק ממסכת האופוריה והיוהרה שקדמה למלחמת 73'.
הספרייה הלאומית, מחלקת המוזיקה
גיורא שנר מקיבוץ לוחמי הגטאות, שבחר לפתוח את ספרו "קשרי מעוז. המזח 1970" בציטוט מ"שבחי מעוז", היה אלחוטן במעוז המזח במלחמת ההתשה, המוצב הדרומי ביותר בקו בר־לב. שנר מרגיש עד היום אסיר תודה לשמר על השיר. "חוברו אז לא מעט שירים, אבל אף אחד מהם לא מיצה את ההוויה והקשיים והפחדים שעברנו שם, כמו 'שבחי מעוז'", הוא אומר. "היו שנים ששמעתי אותו עם דמעות בעיניים, והרגשתי כאילו נכתב עלי. שורה כמו: 'הרחק הרחק ליד ביתי, הפרדסים נתנו ריח', זה בדיוק הפרדסים ליד הבית שלי בקיבוץ, ו'אבוא במנהרות ובמצדות ובמערות', זה סיפור ההתחפרות בתעלה, כשמולנו 'דרוך וחרישי, צופים בנו, כמו בשיר מבקשי נפשנו, הצבא המצרי וחייליו, שגבו מאיתנו כל כך הרבה קורבנות בתקופה ההיא".
גם זבולון אורלב, לשעבר ח"כ, שר בממשלה ומנהיג המפד"ל, לחם במעוזים. ביום הכיפורים ההוא, אורלב היה רב"ט בן 28 ששירת במעוז "כתובה". כבר בראשית הלחימה הוא הפך בעל כורחו למפקד המוצב לאחר שהמפקד במקום נפגע קשה. עם "שעת נעילה" הטלוויזיונית קשה לו. "זאת לא היתה המציאות שהכרתי", הוא אומר, "המסרים ב'שעת נעילה' אינם טובים.
החיילים שם אמנם נלחמים אבל מתלבטים ומהגגים ומתקשקשים ומתייסרים. זו זווית ראייה עקומה. במציאות, נלחמו כמו אריות - הסוחר מהשוק, והרב מהישיבה והפרופסור מהאוניברסיטה". לעומת זאת, לשיר של נעמי שמר יש לאורלב פינה חמה בליבו. "'שבחי מעוז' מתאר חוזק ואמונה לצד חששות טבעיים", הוא אומר. מנקודת מבטו, המעוזים והתפיסה שמאחוריהם "הן במציאות והן בשיר של שמר - שאותו שרתי פעמים רבות - אינם מבטאים יוהרה או אופוריה, כפי שנטען לאחר המלחמה. השיר משקף את מה שהמעוזים היו עבור הלוחמים ועבור עם ישראל באותה תקופה. לא המעוזים פישלו וגם לא הלוחמים שהיו בהם. הפאשלה טמונה בשאננות ובקונספציה".
במעוז של אורלב, הוא מספר, "היו אמורים להיות בפרוץ המלחמה 100 לוחמים, אבל נכחו רק 21 איש. חיל האוויר נכשל כי לא ידע להתמודד עם הטילים. הטנקים נכשלו, כי לא הגיעו אלינו בזמן. המעוזים נפלו כי לא יישמו תוכניות, וכי לא האמינו שתהיה מלחמה. זלזלו. אנחנו, כמו שכתבה נעמי שמר, היינו 'מבצר עיקש וקישח', מול מבקשי נפשנו".
לאורך 24 שעות מנעו אורלב ולוחמיו מעטים מול רבים ובנשק דל, כל ניסיון צליחה מצרי בגזרה שלהם, הטביעו סירות מצריות ובמקביל טיפלו בפצועים רבים. הם נסוגו לאחור רק בעקבות פקודה מפורשת. אחרי המלחמה הוענק לאורלב עיטור המופת.
"גרסא דינקותא שלה"
אלא שלא כולם רואים את שירה של שמר כמו אורלב או שנר. אורי אהרנפלד לחם במלחמת יום הכיפורים במוצב המזח. החיילים שם היו נצורים ולחמו במשך שבוע ימים, ספגו אבדות כבדות, ורק אז נכנעו. 37 לוחמים הלכו לשבי, ובהם אהרנפלד, שכמו רבים מחבריו, עונה קשות בכלא המצרי.
אורי אהרנפלד שחזר מהשבי המצרי: "השיר הוא מרטיט נפש אבל גם מנותק" // צילום: דודי ועקנין
"הכרתי ושרתי את 'שבחי מעוז' לפני המלחמה", מספר אהרנפלד, "אבל אחרי המלחמה ההתייחסות שלי אליו השתנתה ב־180 מעלות. השיר הוא מרטיט נפש אבל גם מנותק. בעיניי הוא עוד פיסה בפאזל של היהירות, של האופוריה, של 'אני ואפסי עוד' ושל זלזול מוחלט שקדם למלחמה. השיר מציג את המעוז בעוצמתו, חפור וממוגן כביכול היטב, אבל המעוזים הפכו למלכודת מוות למי שהיה בהם. הם לא היו מבצר עיקש וקישח.
"מצד שני", אומר אהרנפלד, "אני בכל זאת מתחבר ל'צופה בי מבקש נפשי'. החייל שעמד לידי, יהודה פקולה, קיבל כדור בראש וצנח לי בין הידיים מת, כשגופתו נמצאת בין הרגליים שלי ואני ממשיך להילחם. מולנו עמדו הצלפים והארטילריה המצרית והתכוננו למלחמה, אבל אצלנו עצמו עיניים מראות אותם. היום, כשאני שומע את השיר, אני כואב. 'שבחי מעוז' הוא האופוריה ושברה. אני בעד נעמי שמר באופן כללי, אבל השיר הספציפי הזה מזוהה אצלי עם כשל צבאי ומדיני נורא של אותם מנהיגים זחוחים שעצמו עיניים".
באופן כללי, מבהיר אהרנפלד, "שירי מלחמה לא עושים לי את זה יותר וגם לא תוכניות טלוויזיה. ב'שעת נעילה' איני צופה. אני יודע שנעמי שמר לא התכוונה אבל 'שבחי מעוז' הוא שיר יהיר. הוא אמנם נכתב ארבע שנים לפני המלחמה, אבל גם נכתב על ידי אורחת לרגע שהציצה למעוזים".
ללי שמר, בתה של נעמי שמר, מבהירה כי היא אינה יכולה "לסתור תחושות ורגשות של מי שהיה שם, בפרט לא של מי שנפל בשבי, ולמרות זאת", היא אומרת, "אמי ממש לא היתה חלק מהיוהרה. את אמא ליווה כל חייה האיום, התחושה שיש אויב מוחשי. זה רדף אותה ממלחמת השחרור, עוד מההחלטה של חברי קבוצת כנרת שלא לנטוש את המקום למרות המציאות הקשה. זו אינה משיחיות וגם לא יוהרה. זו גרסא דינקותא שלה".
שמר הבת מודה כי "כידוע, היו בינינו פערי השקפות, אבל אני לגמרי מכבדת ומזהה את האותנטיות שיש בה ובשיריה. ב'שבחי מעוז' היא שידרה את התחושה של חירום וכורח מתמיד להילחם. בניתוח השיר ומהיכרות עם האישיות שלה, ובהרחקה מסוימת ממה שאני חושבת - כן. אני חושבת שהיתה תחושה של יוהרה ושיכרון כוח, אבל לא ב'שבחי מעוז'. השיר דווקא מבטא דריכות ופחד קיומי מאויב שכל הזמן מאיים עלינו. ממישהו שצופה בך ממרחק ומבקש את נפשך. אמא האמינה בלב ובתמים שאנו נלחמים על נפשנו, על הבית בעורף, על "הפרדסים שנתנו ריח', היא לא חלק מהיוהרה למרות שאוהבים מאוד לשייך את זה אליה".
ללי שמר, בתה של נעמי // צילום: יהושע יוסף
שמר מספרת שכשהחיילים סיפרו לאמה שהם שרים את "מעוז צור ישועתי" חזק, כדי שהמצרים ישמעו - "הם לא ביטאו משהו שהוא בלתי שביר או יהיר. התיאור בשיר הוא לא של התקפה, אלא של בתחבולות תעשה לך מלחמה - במנהרות ובנקרות צוקים, כי אי שם בלב הלילה, צופה בי מבקש נפשי. השיר שקט בנעימתו, וגם בתוכנו. לא מתגרה, לא יהיר. לא זחוח".
אמך דיברה על השיר הזה לאחר מלחמת היום הכיפורים?
"לא במיוחד, אבל לשיר הזה יש חיים מאוד ארוכים. מדי חנוכה אנו שרים אותו במשפחה, ומספרים את הסיפור שלו. מבחינה זו, אמא צדקה. המלחמות לא נגמרו. הרקטה של חמאס שברק שיגר אותה לאחרונה והעיף אותה על יישוב שלנו, עמדה קודם לכן דרוכה וחרישית ומוכוונת לעברנו, אורבת ומבקשת את נפשנו, ממש כפי שאמא כתבה בימי ההתשה, כמה שנים לפני מלחמת יום הכיפורים.
"גם מלחמת המנהרות בצוק איתן מתארת בדיעבד את הכורח שלנו לבוא ולהילחם מול האויב, 'במנהרות ובמצדות ובמחילות עפר'. היא היטיבה לראות לרחוק. אני מבינה למה מתכוונים כשמדברים על יוהרה, אבל ב'שבחי מעוז' אין יוהרה, אלא תיאור של מבצרים וחיילים קשוחים. במציאות, בגלל דברים שקרו מעל ראשם, הם לא היו כל כך קשוחים. הם כמעט נוצחו. זה נורא וזה טרגי. מה שיש ב'שבחי מעוז' הוא דאגה מתמדת, שלא תמיד התחברתי אליה, אבל היא היתה אותנטית ובמידה רבה גם נכונה. לכן המילים הללו נותרו רלוונטיות ועדיין מושרות".
רומנטיזציה למציאות?
מי שאינו "זורם" עם השיר הוא חוקר הספרות פרופ' דן מירון, חתן פרס ישראל, שידוע כאחד ממבקריה הבולטים של שמר. מירון לא חסך משמר את שבט ביקורתו גם על "שבחי מעוז", "שמגייס את שמו של אלוקים ('מעוז צור') לטובת בונקר צה"לי פרוזאי לחלוטין. המדינה הפכה מהוויית חולין ל'מעוז צור ישועתי'", כתב מירון בעבר. השבוע הבהיר שהוא עומד מאחורי הדברים: "זהו שיר צבאי־משיחי שעשה ועושה רומנטיזציה למציאות הישראלית".
אריאל הורוביץ, בנה של נעמי שמר, סבור שמירון "טעה, וטועה". לדבריו, "מירון הוא אחד המובילים של המהלך השקוף והפוליטי שמבקש להוכיח שאין אינטליגנציה בימין. אחת הדוגמאות הכי חריפות לכך היא נעמי שמר. לכן נתקוף את היצירה שלה ונוכיח באותות ובמופתים אקדמיים שהיצירה שלה לא ראויה. לצורך כך - כל האמצעים כשרים כולל אמירת שטויות, כי 'שבחי מעוז' הוא השיר האנטי־משיחי הכי חריף שאמא כתבה. הוא עושה היפוך מיהדות שנושאת את עיניה רק לשמיים ומחכה למשיח, ליהדות שמביאה את הגאולה בכוחות עצמה, בכוחות מעשיים ארציים. לכן כל המהלך שהוא מנסה להראות כאן הוא מופרך. מירון לא הבין ולא מבין את המשמעות האמיתית של השיר".
* * *
ב־1972 הופיעה להקת פיקוד דרום מול חיילי מעוז פורקן, על גדות התעלה, עם השיר "שבחי מעוז". הסולניות היו ברייני ויינשטוק ודליה מנטבר. שתיהן ניצבו מתחת למגדל התצפית בעמדה א', בדיוק בנקודה שב־7 באוקטובר 1973, יומה השני של המלחמה, נפצעו בה מפגז מרגמה ברוך זילברשץ ומשה מרציאנו.
בסרטון ביו־טיוב, שמתעד את ההופעה, נראים התעלה, גדרות התיל, שקי החול, החיילים עם המקלעים והמשקפות ודגלי ישראל מתבדרים ברוח. בשרשרת התגובות לשיר, יש רוב עצום למתרגשים, לנפעמים, לדומעים ולאלה שליבם הולם עד היום למשמע המילים ונעימתן.
אחרי הביצוע המיוחד ההוא, השיר זכה גם לביצועים של חוה אלברשטיין, צילה דגן, להקת פיקוד מרכז, מיקה קרני, ריטה ושל נעמי שמר עצמה. גם לאריאל הורוביץ, בנה של שמר, מלחין, זמר ופזמונאי בזכות עצמו, יש ביצוע יפהפה של "שבחי מעוז" - השיר בן ה־50 שילווה אותנו כנראה עוד שנים רבות, בימי החנוכה וגם בימי הזיכרון.
שבחי מעוז / נעמי שמר
מָעוֹז צוּר יְשׁוּעָתִי, לְךָ נָאֶה לְשַׁבֵּחַ
הַרְחֵק־הַרְחֵק לְיַד בֵּיתִי, הַפַּרְדֵּסִים נָתְנוּ רֵיחַ
אָבוֹא בַּמִּנְהָרוֹת וּבַמְּצָדוֹת וּבַמְּעָרוֹת
וּבְנִקְרוֹת־צוּרִים וּבִמְחִלּוֹת־עָפָר
אֵי־שָׁם בְּלֵב הַלַּיְלָה, דָּרוּךְ וַחֲרִישִׁי
צוֹפֶה בִּי, מְבַקֵּשׁ נַפְשִׁי.
מָעוֹז צוּר יְשׁוּעָתִי, מִבְצָר עִקֵּשׁ וְקִשֵּׁחַ
עֲצִי־שָׁקֵד לְיַד בֵּיתִי, עוֹמְדִים בְּלֹבֶן פּוֹרֵחַ
אָבוֹא בַּמִּנְהָרוֹת וּבַמְּצָדוֹת וּבַמְּעָרוֹת
וּבְנִקְרוֹת־צוּרִים וּבִמְחִלּוֹת־עָפָר
אֵי־שָׁם בְּלֵב הַלַּיְלָה, דָּרוּךְ וַחֲרִישִׁי
מַבִּיט בִּי מְבַקֵּשׁ־נַפְשִׁי.
מָעוֹז צוּר יְשׁוּעָתִי, בִּקְרַב אֵין קֵץ יְנַצֵּח
אֵלַי אַיֶּלֶת אֲחוֹתִי, חִיּוּךְ עָיֵף תְּשַׁלֵּחַ
אָבוֹא בַּמִּנְהָרוֹת וּבַמְּצָדוֹת וּבַמְּעָרוֹת
וּבְנִקְרוֹת־צוּרִים וּבִמְחִלּוֹת־עָפָר
אֵי־שָׁם בְּלֵב הַלַּיְלָה, דָּרוּךְ וַחֲרִישִׁי
אוֹרֵב לִי מְבַקֵּשׁ־נַפְשִׁי.
אֲבוֹי לוֹ מֵעֻקְצִי, וַאֲבוֹי לוֹ מִדִּבְשִׁי
אֲבוֹי לִמְבַקֵּשׁ־נַפְשִׁי.
