לשים ת'ראש על דיונה

מן השמיים, המדבר מרהיב ביופיו. טסנו שעות מעל סעודיה וזו היתה תחושה מדהימה. ההישג של הסדרי אברהם עם מדינות המפרץ מקבל פה כמובן משמעות מיוחדת. בראיון שערכו ינון מגל, שמעון ריקלין ואנוכי עם ראש הממשלה מדובאי הוא הסביר שבמשך שנים נכפתה עלינו משוואה אומללה שלפיה השלום בינינו למדינות ערב יהיה תלוי בהסכם עם הפלשתינים. המשוואה מקורה בתפיסת הלאומנות הערבית שטיפח, בתחילה, משרד המושבות הבריטי בקהיר ואחר כך הוריש אותה למחלקת המדינה האמריקנית. 

את אזור האמירויות ניהל סניף משרד המושבות בהודו, שבו דווקא הנחילו מסורת של מסחר, יזמות חופשית ומתינות דתית. האיום האיראני ההיסטורי על מדינות האזור גרם לפוטנציאל הזה להתממש. בשילוב עם ההבנה הערבית כי עתודות הנפט לא יישארו לנצח, האינטרסים הכלכליים והביטחוניים הצטלבו. 

עידן אובאמה סימן לבעלות בריתה של ארה"ב שייתכן שמדובר במשענת קנה רצוץ בוודאי בכל מה שנוגע לכניסת כוחות אמריקניים להגן עליהם במקרה הצורך. על אירופה אין בכלל מה לדבר.

הנאום של נתניהו בקונגרס נגד הסכם הגרעין הבהיר למדינות ערב את המחויבות האמיתית של ישראל לעמוד גם ללא ארה"ב מול שאיפות הגרעין של איראן. וזה מה שמביא אותם ואותנו לפוליטיקה של אינטרסים שהפועל היוצא שלה הוא שלום של אינטרסים. על הציר הזה התיישבו טראמפ ואנשיו עם תפיסת עולם מגובשת על כוחם של אינטרסים כלכליים, וכך במקום המשוואה של שלום תמורת אוטובוסים מתפוצצים באוויר יש לנו היום רכבת אווירית לדובאי. 

על הרכבת הזו מיהר ועלה יוסי דגן, ראש המועצה האזורית שומרון. אותו דגן שלא חסך בחודשים האחרונים במילים קשות נגד נתניהו ואובדן הריבונות, קיבל השבוע ריבונות דה פקטו מהאמירותים, הסכם סחר והכרה בשומרון כחלק לגיטימי ממדינת ישראל, הכרה שמתורגמת לכסף. זה לוקח בסיבוב כל הצהרה, מרגשת ככל שתהיה. להזכירכם, על אף הריבונות ברמת הגולן, כמעט כל ממשלות ישראל התייצבו למו"מ עם הסורים. 

את האינטרסים הכלכליים אתה מבין מייד כשאתה נכנס לעיר, והם חזקים מכל אידיאולוגיה, כמו מעין לאס וגאס פוגשת את המלך פארוק הרביעי. הכסף קונה הכל. הבניינים מטורפים בעיצוב של כל האדריכלים המובילים בעולם. פאר מטורף, נווה מדבר של קפיטליזם על סטרואידים בלב החולות הנודדים ובמרכזו, בורג' אל־חליפה, המגדל הגבוה בעולם, מגדל בבל מודרני. 

והכל מצוחצח ונקי. לא מה שמכירים מקהיר, רבת עמון או תל אביב. לא ראיתי בדל סיגריה על מדרכה. את האמירותים מזהים לפי הגלביות הלבנות והקשירה המיוחדת של הכאפייה הלבנה. כמו מדים. הם מיעוט בין שלל הזרים. 12 אחוזים מהאוכלוסייה.

דובאי היא לא דמוקרטיה ולא קרובה לדמוקרטיה. אבל אחרי שעשינו שלום עם ירדן המונרכית ומצרים ועדיין שואפים לשלום עם הפלשתינים, אני לא קונה את הצקצוקים מלאי המוסרניות הצדקנית משמאל. אין טעם לחנך אותם וגם כדאי שהם לא יחנכו אותנו. הגישה האמירותית, עד כמה שהצלחתי לאבחן, היא לא של טלנובלה דביקה, אלא יותר של נישואי כורח מבוססי אינטרס כלכלי־ביטחוני. אבל מי יודע, אולי דווקא מנישואים כאלה שמחייבים מגע בין אנשים ותרבויות תצמח בסוף אהבה. מה שבטוח, בכל מה שנוגע לעסקים, פראיירים הם לא. מדובר בסוחרים טובים שהגיעו לאן שהגיעו לא בכדי. 

מי שמחפש תחליף לאיה נאפה או רודוס טועה בכתובת, שכן לא תהיה סבלנות להתנהגות וולגרית. מילת המפתח היא כבוד. המחירים אינם נמוכים ואפילו בענייני קורונה יש מה ללמוד. הקפדה בלי עיגול פינות.

כמו כל התיירים, יצאנו לטיול ג'יפים מחוץ לעיר, לדיונות במדבר. בלבוש מסורתי עם גלביות וכאפיות כי צילמנו סרטון לערוץ 20. בייחוד צחקנו על עצמנו ונהנינו מכל רגע. העלינו תמונות בטוויטר במהלך היום והתגובות שהן עוררו הצליחו להפתיע אפילו אותי, אם כי הן היוו מכשיר אולטרסאונד נפשי. אם זה לא היה ברור עד עכשיו, אני לא שונא ערבים. יש פה מאבק לאומי על הארץ אבל לא שנאה גזענית. תגובות השנאה, התיעוב והבוז לתמונות שלנו מדובאי היו מדהימות. הסאב־טקסט היה שקוף.

הברברים השתלטו על דובאי ולכל הנעלים בעיני עצמם אין מה לחפש שם. אבל יותר מכך, הפוזיציה הפכה על השמאל את תמונת עולמו. פתאום ביטויי שלום ואחווה בין העמים והדתות הם מחווה ריקה ולא חשובה כי ה"רק לא ביבי" מנצח הכל. זה האסון שלהם. זהות מרוקנת שהתמלאה בשנאה רעילה. 

תוך כדי הטיול הגיעה גם הידיעה שגדעון סער פורש מהליכוד. אם עסקינן בפרספקטיבה היסטורית, נזכיר שרק אריק שרון בשיבתו כראש ממשלה, הצליח לפרוש ממפלגה גדולה ולהישאר כזה. דוד לוי נכשל. ב92' אחרי שהפסיד בפריימריז נגד ביבי הוא הודיע שיפרוש. עשרות ראשי מועצות הבטיחו שיפרשו איתו. כשפרש להקים את גשר באו איתו שלושה. אפילו בן־גוריון הגדול נכשל כשפרש ממפא"י והקים את רפ"י. ועם כל הכבוד, ויש כבוד, סער הוא לא שרון ובטח לא בן־גוריון.

הסקרים כעת הם בגדר פרפראזה על הפגישה ב־1971 בין מזכיר המדינה האמריקני הנרי קיסינג'ר וראש הממשלה הסיני ג'ו אן־לאי. במהלכה שאל קיסינג'ר את ג'ו אן־לאי מה דעתו על המהפכה הצרפתית של 1789. הסיני ענה "עוד מוקדם מדי לקבוע". יש אמנם הטוענים כי דברי הסיני על אודות המהפכה שעוד מוקדם לחוות דעה על אודותיה, אינה המהפכה הצרפתית בת המאה ה־18 אלא מרד הסטודנטים במאי 68', אבל העיקרון זהה. 

בלי התייצבות משמאל, הפאזל לא שלם. מה שכן, ברור שלפיד גמור מבחינה פוליטית, גנץ הוא בגדר חלב שהחמיץ ובנט, שטרח בערב שבת, מאבד את המרכז שחנה אצלו. ועוד כלל ברזל: בשעה שאמנון אברמוביץ' מחדשות 12, נחום ברנע ושמעון שיפר מ"ידיעות אחרונות" ואחד בשם יוסי ורטר (אני חושב שהוא כותב ב"הארץ"), אנשי שמאל מובהקים, מתפייטים על הימין האמיתי של גדעון סער, ברור לי שראש ממשלה הוא לא יהיה. אני מוכן להתערב.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו