בסוף שנת 2018 דיווחו לנו עיתונאים מקורבים למנדלבליט ולפרקליטות כי הוקם צוות "איפכא מסתברא" לבחון את תיקי נתניהו ולהציג עמדה מנוגדת לעמדת התובעת בתיק. וראו פלא, כעת מתברר שאותו צוות איכותי לא שם לב לכלל יסודי בדין הפלילי. הכלל העתיק "איש בחטאו יומת". אדם אחראי על מעשיו שלו בלבד. הוא לא נושא באחריות בגין עבירות שביצעו אחרים גם אם מדובר בבני משפחתו הגרעינית. בנוסף, היועמ"ש כבר קבע כי רעיית ראש הממשלה ובנו לא יועמדו לדין בתיק והעניין גם עלה בשימוע.
והנה, למרות הצוות האיכותי שכולל עשרות פרקליטים, בית המשפט המחוזי בירושלים שלח השבוע את הפרקליטות לתקן את כתב האישום בתיק 4000. או כפי שהגדיר בית המשפט, "למצוא את העצים כי מרוב יער לא רואים אותם".
אז איך קורה שמוציאים להם כרטיס אדום על מושכלות יסוד כבר בקדם המשפט? התשובה נמצאת שוב בקונספציה. רוח המפקד נשבה בעוצמה שסימאה את עיניהם מראות. כולם התגייסו על מנת להגיש כתב אישום נגד רה"מ ולא משנות העובדות.
קודם להחלטה זו, בתחילת השבוע, התפרסמו תמלילי עוזי ארד בחקירות ראש הממשלה. התמלילים הוכיחו שהמשטרה והפרקליטות לא חיפשו צדק או אמת אלא רדפו מלכתחילה את ראש הממשלה. הפרקליטות נאותה למסור את התמלילים רק בעקבות התערבות בית המשפט, ואחרי שטענה שוב ושוב כי כל החומרים כבר נמסרו ולא נותר אצלה דבר. בזעיר אנפין שוב נפרש בפנינו הסיפור כולו. מסע ציד. ללא עילה וללא אישור יועמ"ש.
בהמשך השבוע התפרסם קטע נוסף מהקלטות אילן ישועה. התברר שגם גדעון סער ביקש הטיית סיקור בנוגע לאשתו, גאולה אבן סער. מידיעה אישית ואני מוכן להעיד בשבועה שהיו עוד שביקשו וקיבלו את מבוקשם ב"וואלה" של אילן ישועה, את מה שהפרקליטות מגדירה "הטיית סיקור".
אהוד ברק, פואד בן־אליעזר ז"ל וגם כתבות הכפשה מוזמנות נגד עמוס שוקן וקבוצת "הארץ". אני יודע עליהם משום שבין היתר הייתי עד לשיחות הטלפון ההיסטריות של ישועה לינון מגל, חברי היקר, שהיה אז עורך "וואלה". אלו היו שיחות תכופות, בכל שעות היום והלילה. מנוהלות בצרחות ובגסות רוח. אפשר היה לדמיין את הריר מקציף בפיו של ישועה. היתה פה שיטה בלי קשר לנתניהו.
האם מישהו מכל החוקרים והפרקליטים המלווים בכלל בדק את הכיוון הזה? האם מישהו התייחס לדברי ישועה, שלפיהם "נתניהו הורס את המדינה והורס את המפעל הציוני"? על פי כתב האישום, נראה שלא. הפרקליטות כזכור גם התעלמה מהעובדה שעד התביעה החשוב שלה הרוויח 12.5 מיליון שקלים מעסקת יד 2 שנתניהו מואשם בה על חתימה פורמלית. "לא ידענו על זה", ענו כשנשאלו לאחר הגשת כתב האישום, למרות שכל עיתון כלכלי פרסם את המספרים. הם לא ידעו כי הם לא רצו לדעת.
הפרקליטות באמצעות המשטרה כתבה תסריט וחיפשה בכוח ראיות שיחזקו אותו. זה קורה לא מעט בחקירות, זו בעיה מובנית. אבל פה מדובר בגורל הדמוקרטיה הישראלית, במשפט החשוב ביותר בתולדות המדינה, שבו השקיעו את כל עוצמת המערכת, התאהבו בקונספציה עד כדי רשלנות מקצועית.
"מכה קלה בכנף", תדרכו השבוע בפרקליטות. ממש לא. זו הפרקליטות שהקימה יש מאין קונסטרוקציה חדשה. שוחד עבור סיקור אוהד. בכתב האישום, "הסיקור האוהד" הפך ל"היענות חריגה לדרישותיכם להטיית הסיקור באתר וואלה". מהי בכלל היענות חריגה? כבר אמרנו, ב"וואלה" היתה השיטה. אלי ציפורי צייץ בטוויטר את המספרים.
על פי כתב האישום, במשך קרוב לארבע שנים בני משפחת נתניהו התערבו בסיקור ב"וואלה" 56 פעמים. אפס פעמים נתניהו עצמו מצוטט (בשיחה או בהוראה לאחרים) כמי שמבקש מאלוביץ' לשנות אייטמים תקשורתיים. 2,000 אייטמים בערך התפרסמו ב"וואלה" מדי שנה על משפחת נתניהו. 8,000 אייטמים בערך בארבע שנים. כלומר כתב האישום מביא התערבות ב־0.7% מהמקרים ומכנה אותה חריגה. מגוחך.
זוכרים את הכותרות שדיברו על מיליארד ושמונה מאות מיליון שקלים בהטבות רגולטוריות? בכתב האישום כבר אין מספרים. אם ידברו על כסף יצטרכו לחלט אותו, וממילא היועמ"ש עוד לא מצא זמן להכריע בעניין העמדתם לדין של התאגידים המעורבים.
אז נשארנו עם פעולות שלטוניות. ראש ממשלה, להזכירכם, נבחר בדיוק בשביל לבצע פעולות שלטוניות. אם נתניהו לא היה מוסיף את חתימתו הפורמלית בסוף תהליכי רגולציה שארכו שנים, אלוביץ' או כל טייקון אחר שמחזיק בבזק היה בא בתלונה צודקת שמתעמרים בו. תארו לעצכם שבמקום אלוביץ' שביקש את האישור הפורמלי של רה"מ זה היה מוזס, אם נתניהו לא היה חותם וגורם למוזס הפסד כספי למרות אישורי הרגולטור היו מאשימים אותו - בצדק - בהתעמרות שלטונית.
אז כמה לבנים מחומת השקר נפלו השבוע. ושוב נחשפו התפרים הגסים ועומק החולי של המערכת. ראש הממשלה הוא לא הראשון לחוש בעוצמתה חסרת המעצורים. אם הם מסוגלים לרמוס את זכויותיו הבסיסיות של האדם שאמור להיות החזק במדינה, אז אל תטעו, כל אחד יכול למצוא את עצמו יום אחד מתחת לסוליית המערכת שמתברר שלא צדק ולא אמת לרגליה.
קחו לדוגמה את ואסים סמור. משת"פ. עד 7 בדצמבר ישב כחצי שנה במעצר בחשד לחטיפה ותקיפה. גרסה מול גרסה. הוגש נגדו כתב אישום. שופט השלום שמאי בקר זיכה אותו ושלח אותו לחופשי. בפסק דין בן 19 עמודים הוא עומד על הנסיבות שהביאו אותו להאמין לגרסת החשוד. מתברר שהחשוד הכחיש מההתחלה את החטיפה ואף סיפק למשטרה עד, שכן, שלטענתו, ראה את כניסתו לרכב של האישה ואף ראה אותם מתגפפים בו, דבר שסתר מהיסוד את טענתה כי התפרץ לרכבה באיומים.
על כך כותב השופט בקר בפסק הדין: "המשטרה לא עשתה דבר עם המידע האמור, מידע שיש בכוחו כדי לזכות הנאשם, כדי לקחת את טיוטת כתב האישום ולגורסה לאלתר". השופט מצטט את ביהמ"ש העליון (בע"פ 09/5019 דביר חליווה נ' מדינת ישראל) כי המשטרה חייבת להתמקד בחקר האמת, בהשגת ראיות אובייקטיביות ופוזיטיביות, באיתור עדי ראייה, ובהמשך נאמר כך: "בית משפט זה חזר והתרה ברשויות החקירה לבל תתמקדנה רק באיסוף ראיות המבססות את אשמתו של החשוד והזכיר להם את חובתם לאסוף את כל הראיות אשר יש להן קשר ישיר לפרשה הנחקרת - ובלבד שאיסופן של הראיות הנ"ל איננו כרוך במאמץ יוצא דופן". ועכשיו תעשו פרצוף מופתע.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו