סבטלנה טיכנובסקאיה, נשיאת הבלארוסים הגולה: "אנחנו בדרך הנכונה"

רגע לפני תחילת הראיון, העוזרת של סבטלנה טיכנובסקאיה מבקשת עוד כמה דקות להתארגנות: בכל זאת, רק בלילה היא וצוותה חזרו ממסע אינטנסיבי בבריסל, שכלל בין השאר פגישה עם שר החוץ של האיחוד האירופי, עם עמיתו לענייני התרחבות האיחוד, עוד אחת עם ראש ממשלת בלגיה, ולקינוח - טקס קבלת פרס סחרוב לחופש המחשבה בפרלמנט האירופי. בדרך לבריסל עצרה טיכנובסקאיה לעוד סבב פגישות בברלין, שכלל גם את הנשיא שטיינמאייר ובכירים בבונדסטאג. והשבוע היא כבר היתה במדריד, בפגישות עם ראש הממשלה ושר החוץ הספרדים. 

סבטלנה, אני לומד שיש לך לפעמים עד 15 אירועים ביום. מאיפה האנרגיות? 

טיכנובסקאיה (צוחקת): "האמת, אולי כבר אין כל כך הרבה וברור שהייתי רוצה חיים שלווים, אבל אני איכשהו צוברת כוחות מחדש מתוך ההבנה למה אני עושה את כל זה. אין לי זכות להרים ידיים או לוותר על עוד פגישה עם עוד מנהיג, לעשות את המקסימום כדי לקדם את העניין הבלארוסי. אז אני משנסת מותניים ומדברת ונפגשת. אתה יודע, כשאני מרגישה על הסף, אני עוצרת את עצמי ואומרת: 'יש אנשים בבתי כלא. להם קשה יותר פי מאה. אל תעזי להישבר!' אז מדי פעם אני מתפרצת, מדי פעם בוכה, אבל אוספת כוחות וממשיכה הלאה". 



לא התעניינה בפוליטיקה



ספק אם בדצמבר 2019 טיכנובסקאיה עצמה היתה מאמינה היכן תהיה בדצמבר 2020. מי שעד לא מזמן אוזכרה בתור רעייתו של הבלוגר הפופולרי סרגיי טיכנובסקי, עשתה בתוך חודשים מסלול מטאורי: מאמא במשרה מלאה ועקרת בית, הפכה טיכנובסקאיה לנשיאה הנבחרת של הבלארוסים, מדינאית שהספיקה להיוועד עם מנהיגי מחצית ממדינות אירופה, ולאחת מ־50 אנשי השנה של האתר בלומברג. אך בחשבון האינסטגרם הרשמי שלה היא מציגה את עצמה כ"הנשיאה סבטה", ללא שם משפחה - בוודאי עדות להיעדר גינונים ואולי גם ביטוי לקרבתה אל הבלארוסים, ובניגוד למשטר, שיחסו אל האזרח נע בין רשמיות מנוכרת לפמיליאריות משפילה. 

טיכנובסקאיה נולדה לפני 38 שנים כסבטה פיליפצ'וק בעיירה מיקשביצ'י במערב בלארוס, להורים פועלים. בנעוריה ביקרה כמה פעמים באירלנד במסגרת מסעות הנופש ל"ילדי צ'רנוביל", ועל הקשר עם המשפחה שאירחה אותה היא שומרת עד עכשיו. את לימודיה בתיכון סיימה בהצטיינות והתקבלה לאוניברסיטה הפדגוגית במוזיר, שם למדה אנגלית וגרמנית. כשעבדה כמתורגמנית בעיר הומל, פגשה את סרגיי, אז יזם מקומי, וב־2005 השניים נישאו. יש להם בן (10) ובת (5). 

לפי עדותה שלה, עד לא מזמן היתה טיכנובסקאיה אדם אדיש לחלוטין לפוליטיקה - בעצם כמו רבים מהבלארוסים, שבמשך כהונת לוקשנקו התרגלו שפוליטיקה מתרחשת ביקום מקביל ולא כדאי להידחף אליו. לפעמים זה עלול לעלות בחיים. היא נותרה בלתי מעורבת גם כאשר במארס 2019 החל סרגיי להסתובב ברחבי המדינה ולתעד את בלארוס הממשית, לא זו ששודרה מדי ערב בערוצים הממלכתיים. אלא שאז הגיעה הקורונה, ואיתה הזלזול התהומי שגילו השלטונות כלפי חיי האזרחים. סרגיי, שכבר צבר פופולריות אדירה ביו־טיוב, החליט להציג את מועמדותו לנשיאות והיה בעיצומו של קמפיין מוצלח, עד שנעצר באמתלה של תקיפת שוטר. עד היום הוא מוחזק בכלא ללא משפט והוכר כאחד האסירים הפוליטיים במדינה. 

טיכנובסקאיה עם מפגינים נגד המשטר, החודש // צילום: אי.פי.אי



אבל כליאתו הביאה לתפנית של 180 מעלות גם בחיי סבטלנה. לדבריה, מתוך מחשבה להמשיך את מה שהחל סרגיי, היא נרשמה בעצמה כמועמדת, אספה חתימות - ולתדהמתה, לא נפסלה. השאר כבר היסטוריה: ביום הבחירות היא צברה לפחות 60% מהקולות (על פי מדגמים וסקרים; התוצאות הרשמיות הושמדו); ועדת הבחירות המרכזית הכריזה דווקא על ניצחון לוקשנקו; המחאה על זיוף הבחירות ניצתה ונמשכת עד כה, ועימה גם הדיכוי שכבר גבה את חייהם של עשרה בני אדם, והביא למעצרים ולכליאה של לפחות 32 אלף איש. 

וטיכנובסקאיה? יום לאחר זיוף הבחירות היא הגיעה לפגישה בוועדת הבחירות, שם ארבו לה שני בכירים מאוד בקג"ב. מה בדיוק קרה בפגישה לא ברור, אך נראה כי טיכנובסקאיה נדרשה להחליט: או שהיא עוזבת את בלארוס, או שהיא נאסרת וילדיה נזרקים לבית יתומים. טיכנובסקאיה, שהספיקה לפני כן להבריח את הילדים לליטא, נאלצה לעזוב. מאז היא מתגוררת עם ילדיה (ועם זוג חברים וילדיהם) בבית בווילנה. בעיר נמצא גם המטה שלה, שממנו היא מנהלת פעילות ענפה להשתת סנקציות על משטר לוקשנקו, להעמדה לדין של עברייניו, ולסיוע משפטי וכלכלי עבור בלארוסים שנפגעו מהרדיפות. 



התנצלות או הצדקה?



אחת הפגישות האחרונות שלה במטה היתה עם שגריר ישראל בליטא, יוסי לוי. השניים נועדו לאחר שב־24 בנובמבר, עמיתו של לוי במינסק, אלכס גולדמן־שיימן, מסר כתבי האמנה ללוקשנקו, הצטלם עימו לוחץ ידיים ומחייך, ועורר תרעומת גדולה הן בבלארוס והן בקרב יוצאי בלארוס בארץ. השגריר לוי הגיע להסביר את צעד עמיתו במינסק ואף הצטלם עם טיכנובסקאיה על רקע הדגל המזוהה עם המחאה. 

הופתעת מהצעד של לוי? 

"יותר משהופתענו, הכרנו תודה. לא ידענו איך לפרש את מסירת כתבי ההאמנה, כך שהפגישה עם כבוד השגריר לוי היתה מחווה ראויה מאוד. שמחנו שישראל הבינה שיש בעיה וניסתה לפתור אותה".

כיצד השגריר הסביר לך את מסירת כתבי ההאמנה? 

"לא יודעת אם הוא הגיע כדי להתנצל או לספק הצדקה. ייתכן שבישראל לא הרגישו את עוצמת המשבר שיש לנו בבלארוס וניגשו לסוגיה באופן פורמליסטי לחלוטין: הגיע הזמן למינוי השגריר וזהו". 

את ציפית מישראל ליותר? להבעת מחאה או גינוי על מה שמתרחש בבלארוס?

"אפשר היה לעשות יותר, כמובן. אמנם שגריר ישראל במינסק לא היה היחיד שמסר באותו יום כתבי האמנה ללוקשנקו, אך מישראל באמת לא ציפינו לצעד כזה כי מדובר בעם ידידותי וישראלים רבים תומכים בבלארוסים. מנגד, נעים לנו לדעת שרבים בישראל גינו את מעשה השגריר במינסק. לדעתי, איש לא ניסה לפגוע בבלארוסים על ידי הכרה בלוקשנקו. אמרנו לשגריר לוי שאם כבר קרה מה שקרה ואין דרך חזרה, אנו מצפים שהשגריר במינסק יפעל יותר בשטח למען העם הבלארוסי: למשל, יגיע להפגנות או לבתי המשפט שבהם דנים את העצורים. לא בטוחה שכך יהיה כי לוחצים גם על הדיפלומטים ועלולים אף לגרש אותם, אבל לתמוך בפעילות אזרחית השגריר יכול". 





יש דרך חזרה. לוקשנקו עם שגריר ישראל במינסק // צילום: אתר הנשיאות הבלארוסי



בתגובתו הרשמית למסירת כתבי ההאמנה, הסביר משרד החוץ כי עמדתו נובעת מהצרכים המיוחדים של הקהילה היהודית. מנגד, היו שטענו, למשל, שהצעד דווקא "סימן" את היהודים. מסירת כתבי ההאמנה השפיעה על מצב היהודים בבלארוס? 

"השגריר לוי סיפר שברשתות החברתיות היו הערות לא נאות כלפי היהודים, אבל איני חושבת שהצעד הזה ישנה את היחס ליהודים בבלארוס. יהודי בלארוס לא יכולים לשאת באחריות למעשי הממשלה בישראל. וחוץ מזה, הבלארוסים הם עם די טוב לב, ואולי כתבו משהו בסערת רגשות, אבל לא נראה לי שהדבר ישנה את היחס ליהודים או לדיפלומטים מישראל. וגם אי אפשר להיעלב במשך זמן רב, אף שיש איזו אי התאמה בין העמדות (בין השגריר במינסק לבין זו של השגריר בליטא)". 

אי התאמה - או ריקוד על שתי חתונות? 

"הממ... אולי זה משחק פוליטי עמוק. לא הייתי רוצה להתבטא בחריפות כי עוד נבנה יחסים בעתיד, ועם ישראל תמיד היו לנו יחסים טובים, ולכן הנושא הזה לא צריך לעמוד בינינו בעתיד. צריך לראות בכל זאת את הצד החיובי. אם השגריר במינסק יפעל בדרך כלשהי למען המחאה, הדבר יוכל לטשטש את מסירת האמנה לידי נשיא לא לגיטימי".

ובתפקיד לוקשנקו: המראיין

אחת הסוגיות שמחברת את הנעשה בבלארוס לישראל בחודשיים האחרונים היא השימוש בסימבוליקה של השואה. בין הסיבות: עינויים בחקירות; סימון עצורים בצבעים לפי ה"טיפול" שיינתן להם; דיווחים על הזרמת גז לזינזאנות; פריסת גדרות תיל למניעת יציאה להפגנות ועוד. בתגובה, בשכונות מינסק שזכו ל"טיפול מיוחד" מצד המשטרה הוצבו לוחיות עם המילה "גטו" וכתובות בגרמנית, ואילו ברשת נפוץ השימוש בטלאי צהוב. השימוש עורר תגובות מגוונות בקרב יוצאי בלארוס בארץ, לאו דווקא אוהדות, וחלק אף פגועות. 

איך את מתייחסת לשימוש בסמלי השואה?

"אצלנו האנשים פשוטים, אולי בגלל שלא יודעים את ההיסטוריה באופן מעמיק. הרי איך זה אצלנו? ברגע שחושבים על הנאציזם, הדבר הראשון שחושבים עליו הוא השמדת היהודים, שהיתה האירוע הקיצוני ביותר במלחמה. אנחנו קוראים ללוקשנקו 'פשיסט' ומשתמשים במושג רצח עם, וברגע שחושבים על רצח עם, האסוציאציה הראשונה היא שואת היהודים". 

אז אם לוקשנקו פשיסט, הבלארוסים קצת יהודים? 

טיכנובסקאיה (צוחקת): "לא חושבת שצריך לנתח כל כך לעומק, זה הרבה יותר על פני השטח. הדגש הוא על הרדיפה. היטלר רדף את היהודים - לוקשנקו רודף את הבלארוסים. אנו מצטערים אם מישהו בישראל נפגע, אבל זו באמת הקבלה שטחית בלבד".

הזכרת את לוקשנקו, אז הנה סיטואציה היפותטית, אולי אפילו פנטסטית לחלוטין: לוקשנקו מתקשר ומציע לך להיפגש או לדבר.

"הייתי מסכימה, אבל רק לצד נציגים מהמועצה המתאמת (גוף ציבורי, שמורכב מנציגי המתנגדים ללוקשנקו; ד"ב) ובנוכחות נציגי מדינות נוספות שתומכות בנו". 

ונגיד שממש עכשיו הטלפון מצלצל ויש לך חצי דקה לנאום, מה היית אומרת ללוקשנקו? 

טיכנובסקאיה: "אוקיי, בוא נראה מה הוא היה שואל. בוא נתחיל: אתה תהיה לוקשנקו, ואני טיכנובסקאיה". 

אני (נכנס לדמות של לוקשנקו): "סבטלנה, חשבתי על זה ואני מוכן להידברות, ואת?" 

טיכנובסקאיה (בתפקיד עצמה): "וגם אנחנו מוכנים לשיחות. כבר ארבעה חודשים". 

"לוקשנקו": "תשמעי, אתם מופעלים על ידי המערב. הרי אתם תהרסו את בלארוס". 

טיכנובסקאיה: "אין לנו כוונה להרוס את בלארוס. יש לנו כוונה רק לבנות בלארוס חדשה, שבה זכויות האדם יכובדו, ובואו נארגן את שולחן המו"מ".

"לוקשנקו": "ומה הערבויות שאתם יכולים לספק לי?"

טיכנובסקאיה: "אם אתה חושש לביטחונך האישי, כפי שאני חוששת לביטחוני, אלכסנדר גריגורייביץ', אז בואו ניפגש בשטח ניטרלי". 

"לוקשנקו": "כן..." 

טיכנובסקאיה: "נקבע שעה ומקום וניפגש".

אני (יוצא מהדמות): אוקיי, אותי כבר שכנעת. ועכשיו, בלי דיפלומטיה: המחאה נמשכת כבר יותר מ־130 יום. לוקשנקו לא זז ממקומו. מה לדעתך התסריט הכי מציאותי להתפתחות האירועים? 

"אני רואה שעל ידי לחץ כלכלי ופוליטי בתוך בלארוס נכריח את נציגי ההנהגה הנוכחית להגיע למגעים (במהלך השבוע האחרון פרסם המטה שלה תוכנית מסודרת ליצירת לחץ כלכלי; ד"ב). אשר למגעים עצמם: זה צריך להיות שולחן עגול בשיתוף מדינות שכנות. לוקשנקו ומשטרו לא יודעים להכיר בטעויותיהם. אבל אולי יהיו אותות של מוכנות למגעים באמצעות נציגים. אגב, אני מבינה שכשם שלוקשנקו רעיל עבור המוני בלארוסים, כך אני רעילה עבור סביבתו, ולכן יש לנו אנשים גם במועצה המתאמת וגם בצוות שלי שיכולים לנהל את המו"מ. אבל כל השיחות האלה צריכות להתקיים רק לאחר שחרור האסירים הפוליטיים. אולי הפגישה הראשונה תסתיים בלא כלום, אך שיח חייב להתחיל. ושוב, כדי שיתחיל שיח, צריכים להגיע מסרים ראשונים שיאותתו על הבנת השגיאות".





טיכנובסקאיה ובעלה, 2017

והיו איתותים כאלה? 

"לא". 

לוקשנקו אמר לאחרונה שהוא "יילחם עד שוטר המהומות האחרון". 

"'אלחם עד השוטר האחרון' (נאנחת טיכנובסקאיה ומרימה את הקול): מה זה? אתה נלחם בעם שלך? כדי להישאר על כס השלטון? אז אתה דואג למדינה או לעצמך? מה שיגרום לו בכל זאת לפרוש זה לחץ". 

ויש די לחץ? 

"עכשיו לא. ודאי שהיינו רוצים שרשימות האנשים תחת הסנקציות יהיו רחבות יותר והסנקציות עצמן היו מתקבלות מהר יותר. כדי שכל מדינה והקהילה הבינלאומית בכלל היו שולחות מסר ברור לכל מי שמשתף פעולה עם המשטר בתוך בלארוס ומחוצה לה: מה שמתרחש אינו מקובל; שטרור ועינויים באירופה במאה ה־21 - הם גבול שמעבר לו שום אינטרס עסקי או גיאופוליטי אינם יכולים עוד להיות הצדקה לשיתוף פעולה. מספיק להפסיק לתת ללוקשנקו וחבר מרעיו כסף, מספיק לבחון מחדש את החוזים עם העסקים שמספקים לו מימון. ובאופן אידיאלי - היינו רוצים שיחסמו את החשבונות של לוקשנקו ומקורביו. עכשיו, כשביידן מתחיל את כהונתו, אולי הדבר יוכל לאחד ולהרחיב את המאמץ. ואילו בתוך בלארוס פנימה הלחץ לא ייפסק: אנשים יוצאים להפגנות בהבנה שבערב הם עלולים לא לחזור הביתה, והעמדה שלהם לא תשתנה. הם לא יוכלו להמשיך לחיות ולהעמיד פנים שדבר לא קרה. אולי אנחנו נידרש למאמץ ממושך יותר ממה שציפינו בהתחלה. לא ציפינו לדיכוי כה המוני ואכזר, אבל גם התחזקנו בהבנה שאנו בדרך הנכונה".

כמה זמן עוד להערכתך לוקשנקו יוכל להחזיק מעמד? 

"המשטר יכול ליפול בכל רגע, ולחשב במדויק קשה מדי כי יש המון גורמים שעשויים להשפיע, כאלה שידועים וכאלה שלא. אנו עושים כל שביכולתנו כדי להאיץ, אנו נאבקים על כך מדי יום, מדי שעה. אך המשטר יכול לשרוד עד האביב. אחר כך כבר ממש לא סביר, משום שבדיוק עד הזמן הזה הסנקציות ייכנסו לתוקף במלואן והשפעתן תורגש היטב במשבר הכלכלי". 

לכשיתקיימו הבחירות הבאות לנשיאות, את מתכוונת לרוץ? 

"לא התכוונתי להציב את מועמדותי. הבהרתי זאת גם בקמפיין הבחירות (בקיץ), משום שלא חשבתי שאני פוליטיקאית. אבל כעת אני מבינה שאת הניסיון שצברתי בתקופה הזו אי אפשר פשוט להניח על המדף. לכן אני שוקלת איך להשתמש בו. איך - עוד נראה". 

"דואגת לכל עצור"

לאורך הראיון אי אפשר שלא להתרשם מסקרנותה של טיכנובסקאיה, מנחישותה ומגישתה הישירה. אבל לא היה רגע בראיון שבו היא נשמעה נרגשת ופתוחה יותר מאשר בחלק שבו נשאלה על ילדיה. 

יש לך זמן איכות איתם, בהתחשב בלוח הזמנים שלך?

"זה נושא כאוב עבורי. הם צריכים שתהיה להם ילדות, ואמא נורמלית שיוצאת לעבודה בבוקר ובערב חוזרת ויש לה זמן לשיעורי בית עם הגדול ולמשחק עם הקטנה. אז אני מנסה להיות איתם כל הזמן החופשי בסופי השבוע, אבל גם אז זה לא בילוי של אמא רגילה. בשבת-ראשון אנשים בבלארוס יוצאים להפגין ואני כל הזמן במתח, כי צריך לעקוב אחר ההתפתחויות, ואני דואגת לכל עצור. ואז אני יושבת עם הקטנה ומשחקת בבובות, אבל עין אחת תקועה במסך הטלפון ועוקבת אחרי האירועים. וצריך לפתור בעיות בזמן אמת ולהגיש עזרה". 

מה עשיתם בפעם האחרונה יחד? נגיד, יצאתם לאכול פיצה? 

"לא, הכל סגור בגלל הקורונה. אנחנו כל הזמן בבית, אז אני משחקת עם הבת בבובות, בכל מיני גומיות ובשלל משחקים; עם הגדול אנחנו קוראים או מדסקסים על עניינים שונים. הוא כבר בן 10, ילד גדול ועצמאי יותר. אבל אני מנסה להיות קרובה, לעבור לידו עוד פעם נוספת כשהוא ליד מחשב, רק כדי לתת חיבוק. צריך להיות אמא, הילדות שלהם לא אמורה להיפגע ממה שקורה ונמצא בכלל מעבר להבנתם". 

אבא שלהם בכלא כבר יותר מחצי שנה. הם שואלים אותך עליו?

"הבת שואלת מדי ערב: 'אמא, מתי אבא יגיע?' אחת לכמה זמן מגיעות 'מתנות מאבא', שנמצא מבחינתה בנסיעת עבודה ארוכה מאוד ובמקום שממנו אי אפשר אפילו לצלצל. ועדיין, כל ערב זה 'אבא, אבא, אני רוצה לאבא'. לפעמים היא אפילו מתעוררת בלילות עם השאלה. לא מזמן היא 'הרגה' אותי: 'אמא, אבא כל כך הרבה זמן נעדר. את בטוחה שהוא לא מת?' זה היה כמו מקלחת קרה. אז אמרתי לה: 'מה פתאום, אהובה. אבא פשוט מאוד רחוק, מרוויח כסף בשביל המתנות'. מה עוד אני יכולה להגיד לה? וחוץ מזה שהוא לא נמצא המון זמן, היא גם בגיל שאצל הילדים עולות שאלות סביב המוות, אז היא גם שואלת אותי מה יקרה אחרי המוות שלי. מנגד, השאלות שלה מדרבנות אותי עוד יותר לפעול כדי לקדם את המחאה". 

והגדול? 

"הוא, כמובן, מבין יותר. הוא יודע איפה אבא נמצא, אבל מדבר מאוד בזהירות. הוא מבין שכואב לי הנושא הזה. לבני 10 גם קל יותר לעבור לעיסוקים אחרים. בינתיים, הוא רגוע".



"הייתי בישראל, ואהבתי מאוד"

לקראת סיום הראיון אנחנו נוגעים שוב בישראל. טיכנובסקאיה כבר ביקרה כאן בעבר, כתיירת. "נסענו עם סרגיי לטיול במצרים וממנה עשינו גיחה לישראל. מאוד אהבתי, אם כי היה מהר מדי. לא הספקתי לחוות מספיק את התרבות. סרגיי דווקא היה בישראל תקופה ממושכת לצורך צילומים של אתרי נופש, והוא נזכר בערגה באוכל ובאנשים. הוא מאוד אוהב ישראלים. חזר משם מלא השראה. 

"מכל מקום, אנחנו בונים יחסים בינלאומיים חדשים והגיע הזמן להיפתח למדינות נוספות, לרבות לישראל, מה גם שבאמת נראה שיש איזו אי הבנה לגבי המתרחש בבלארוס. אני מקווה שתהיה לי הזדמנות לבקר. אי אפשר לתכנן רחוק מדי, אבל כן חשוב לי שתדעו שהתמיכה בעם הבלארוסי ובשאיפתו לחירות חשובה לנו מאוד. יחד ננצח". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו