מי יושב מאחורי ההגה?

בשבת שעברה פרץ מחבל אסלאמי חמוש לבית הכנסת "בית ישראל" בקוליוויל, טקסס, והחזיק ברב ובשלושה מתפללים יהודים נוספים כבני ערובה. 11 שעות מאוחר יותר, לאחר שבני הערובה הצליחו לברוח ואנשי הבולשת הפדרלית (FBI) הרגו את המחבל, ניגש מאט דה סרנו, מפקד הזירה מטעם הבולשת, אל העיתונאים במקום, והודיע שהמניע של המחבל לא היה אנטישמי ו"לא היה קשור לקהילה היהודית".

הנתק המוחלט בין דברי קצין ה־FBI הבכיר לבין האירוע שעליו פיקד בקוליוויל גרם לסופת ביקורת מצד יהודים אמריקנים. ביקורת דומה נשמעה גם בחלק מערוצי התקשורת בארה"ב. בעקבות התגובות, וגם כתוצאה מהתבטאות הנשיא ג'ו ביידן שהואיל בטובו לכנות את האירוע "מתקפת טרור" - אם כי לא ידע להגיד "למה המחבל השתמש בביטויים אנטישמיים ואנטי־ישראליים" - שינה ה־FBI כעבור יום את גרסתו. בסופו של יום התבייתה הדוברות של הבולשת הפדרלית על גרסה שלפיה אכן האירוע בבית הכנסת היה מתקפת טרור אנטישמית.

יש אנשים בצד מסוים של הקשת הפוליטית שיתארו את הניסיון של דה סרנו להסתיר את המניע האנטישמי של המחבל המוסלמי ככישלון "מקצועי". דה סרנו, יטענו, הוא הרי איש מקצוע, לא פוליטיקאי. ועל כן, כל דבר שהוא עושה נובע משיקולים מקצועיים ולא פוליטיים. את הכישלון שלו יש לתקן בחיזוק "המקצועיות" שלו ושל אנשיו.

אבל מבחינה מקצועית טהורה, לכל הדעות דה סרנו ואנשיו פעלו היטב. עובדה, בני הערובה יצאו ללא פגע והמחבל נהרג. הטענה השקרית שדה סרנו השמיע על אודות המהות האידיאולוגית־פוליטית של המתקפה על היהודים בבית הכנסת לא היתה טעות מקצועית. היא היתה התבטאות פוליטית־אידיאולוגית. והיא לא מתקיימת בחלל ריק.

טרור, לפי משרד המשפטים

בעשור וחצי האחרון, גם ה־FBI וגם משרד המשפטים האמריקני עברו תהליך של פוליטיזציה ורדיקליזציה. התהליך הזה הביא בשנת 2013 לאכיפה בררנית של דיני מיסוי כנגד ארגונים בעלי השקפות שמרניות־רפובליקניות. הוא הביא גם לפעילות בלתי חוקית של זרועות המודיעין האמריקניות נגד הקמפיין לנשיאות של דונלד טראמפ ב־2016. באופן בלתי חוקי ומתוך אינטרסים פוליטיים מובהקים, ראשי ה־FBI ומשרד המשפטים ניצלו לרעה את סמכותם "כגורמי מקצוע" כדי לנהל חקירה פוליטית לא מבוססת על עובדות כנגד טראמפ ויועציו. חקירות אלה, שעלו למשלמי המסים עשרות מיליוני דולרים, חיבלו בחופש הפעולה של הנשיא לשעבר וממשלו במשך שנתיים וחצי, תוך פגיעה קשה בשקט הציבורי ובמדיניות הפנים והחוץ של ארה"ב.

מכאן הדרך קצרה להתייחסות לפיגוע הטרור בבית הכנסת. כבר שנתיים שה־FBI ומשרד המשפטים מתעקשים מסיבות פוליטיות שאיום הטרור המשמעותי והמסוכן ביותר על ארה"ב אינו טרור אסלאמי, או טרור מצד ארגוני שמאל אלימים כגון ANTIFA ו־Black Lives Matter, שהבעירו את ערי ארה"ב בשנת 2020.

כפי שהבהירו ראש ה־FBI כריסטופר ריי ושר המשפטים מריק גרלאנד בעדויותיהם בפני הקונגרס בשנה האחרונה, מבחינת מערכת המשפט איום הטרור הגדול באמריקה מקורו בתומכי הנשיא לשעבר טראמפ. בהתאם להנחת היסוד הזאת, זרועות אכיפת החוק והלוחמה בטרור בארה"ב משקיעים היום את רוב משאביהם ומרצם בחקירת אמריקנים שהשתתפו או תמכו במהומות על גבעת הקפיטול ב־6 בינואר 2021.

שינוי הגרסה של ה־FBI לגבי מהות המתקפה בקוליוויל הוא כמובן דבר חיובי. אולם שינוי אמיתי בטיפול באיום האנטישמיות והטרור האסלאמי ייבחן רק בהמשך הדרך; נדע את זה לפי הפעילות של ה־FBI ושל משרד המשפטים בטיפול באירועי ובאיומי טרור ואלימות היוצאים מקרב מחבלים אסלאמים ותומכיהם.

האמירה הפוליטית המטעה במזיד של דה סרנו הבהירה אמת פשוטה שבדרך כלל מוסתרת מאחורי מילים גבוהות בעד "אנשי המקצוע", שכביכול משרתים את הציבור בשירות הציבורי ללא משוא פנים, ונגד נבחרי העם הפועלים מתוך "שיקולים פוליטיים" שהם תמיד נחותים, גסים ואף מושחתים. האמת הפשוטה היא שבשאלות אידיאולוגיות ומדיניות אין לעובדי מדינה, בכירים ומקצועיים ככל שיהיו, כל יתרון על שאר הציבור - לרבות נבחריו.

לא עושים חשבון לאף אחד

כדי להבין במה מדובר נמשיל את עובדי המדינה בחברה דמוקרטית למכוניות שמסוגלות לנסוע לאן שהנהג מכוון אותן. בכירי השירות הציבורי אמורים לפעול כמו חברי צוות אחזקה של צי מכוניות ולדאוג לתחזוקה, חלקי חילוף, החלפת שמנים וניקוי פילטרים.

הנהג אמור להיות הציבור. מי שמייצג אותו חייב לו דין וחשבון. אלו נבחרי הציבור. נבחר הציבור לא צריך לדעת איך פועלת מכונית כדי לדעת לאן הוא רוצה לנסוע, ותפקידם של בכירים בשירות הציבורי אינו להגיד לנבחרים לאן לנסוע, אלא רק לספק להם את הכלים שיאפשרו להם להביא את המכונית לאן שהם קובעים, כשליחי הציבור.

כאשר משרתי ציבור ממונים בוחרים בעצמם לאן לנסוע ותופסים את ההגה, הם לא פועלים כאנשי מקצוע אלא כפוליטיקאים. יתרה מזו, הם פועלים כפוליטיקאים מהזן הגרוע ביותר - כאלה שלא חייבים דין וחשבון לציבור. במילים אחרות, הם פועלים כרודנים.

אם המצב חמור באמריקה, בישראל הוא חמור הרבה יותר. לא רק שאצלנו, כמו אצלם, עורכי דין בלתי נבחרים בפרקליטות המדינה ובמשרד היועץ המשפטי לממשלה קובעים מהלכים על פי עמדותיהם הפוליטיות ללא קשר לשיקולים מקצועיים. אצלנו, בשיתוף פעולה עם שופטי בית המשפט העליון שאינם נבחרים על ידי הציבור או נבחריו, המשפטנים קובעים את מדיניות החוץ והביטחון, את מדיניות המיסוי והאנרגיה, את מדיניות ההגירה, את גבולות חירויות הפרט, את מדיניות הלחימה בפשיעה תוך שימוש באכיפה בררנית ופוליטיות, את מדיניות הבריאות ועוד. הם ניכסו לעצמם את הסמכות לקבוע מראש אילו חוקים ניתן לנסח ולקדם, ובדיעבד - אילו חוקים שחוקקו כדין יזכו להישאר בספר החוקים.

אצלנו הפקידים הבלתי נבחרים, שאינם חייבים דין וחשבון לאיש, גם חוקרים, מגישים כתבי אישום, מעמידים לדין, קובעים סעיף שאיננו עונש - "קלון" - ושולחים לכלא נבחרי עם שמעיזים למרות הכל להתיישב בכיסא הנהג, לתפוס את ההגה ולנסות לנהוג בכיוון שהציבור רוצה.

אם הציבור מעוניין שהמדינה תשקף ותקדם את רצונותיו ולא תרדה בו או תהלך עליו אימים, הצעד הראשון וההכרחי שעליו לנקוט הוא סילוק "אנשי המקצוע" הבלתי נבחרים מכיסא הנהג.