היתה פעם אישה שהכרתי היטב, שאמרה כי יש בעולם רק שלושה דברים שהיא שונאת: אנשים, נשים וטף. זה בהחלט לא משאיר הרבה לאהוב. מה ההתרשמות מעיתון כמו "הארץ"? או מה הדימוי שהעיתון מבקש למכור לסביבה, כאשר הסביבה שלו אינה רק תל אביב או ישראל אלא סביבה גלובלית, מניו יורק ועד קמצ'טקה? הומניסטי, נוטר זכויות האדם, כבוד האדם, מתקדם, שוחר שלום, צדק חברתי ושוויון. משהו חסר?
חשיפת הרנטגן של חנן עמיאור בספרו "הסדנה להנדסת התודעה" (הוצאת סלע מאיר) משרטטת דיוקן של עיתון העומד בלב אקו־סיסטם, האביטט, מיקרוקוסמוס של שנאה. עיתון רווי סדיזם בכתיבתו ועריכתו, אגב "סדיזם" היא מילה חביבה על הפובליציסט המבריק לעיתים, אם גם שנוי במחלוקת, גדעון לוי.
אם לשנאה היתה מדינה, המוקטעה שלה היתה ממוקמת בכמה כתובות ידועות במרחב המדומיין של פלשתין, הנמצא בישראל. "מדומיין" - מילה שמאז המצאת "הדמוקרטיה" ב"יהודית ודמוקרטית", גם היא חוגגת. קשה לדמיין כבר את החיים שלפני "המדומיין".
עמיאור חושף את התקשורת הישראלית, בייחוד את זו הכתובה, כגוף מלוכד יחסית העוסק בשמצה, בהפקת חדשות המבוססות לעיתים על מקורות אנונימיים שברוב המקרים בכלל לא קיימים, הפקת אירועים מתואמת עם ארגוני תעמולה כדי ליצור כותרות בתקשורת, לוחמה פסיכולוגית וכהסתעפות של מחלקת הלוחמה הפסיכולוגית - החפירות במאגרי לוויתן של שנאת ישראל.
זהו ספר חובה למי שרוצה להבין קצת יותר לעומק מה קורה לתקשורת הישראלית, ולמה רמת האתיקה המקצועית שלה כל כך ירודה. הוא למעשה מוכיח שחלק גדול מהמערכה התודעתית המופעלת בזירה הבינלאומית נגד מדינת ישראל, מקורו בתקשורת הישראלית.
היה כבר מי שהתייחס לגילוי של עמיאור, שכמה מהכתבים המדיניים הבכירים בישראל מצטטים כביכול מקורות עומק, מבלי לזהות אותם, מכיוון שהם פשוט לא קיימים והכותב מחשיב את עצמו ל"מקור". למעשה, הניסיון חייב ללמד שגם המקור העמוק ביותר - צריך להטיל בו ספק. מקורות העומק האמיתיים איבדו מאמינותם - ובהיעדר הפרוטוקולים ברור שמדובר במניפולציות. אבל ההאשמה החמורה של עמיאור היא בנושא ה"לוחמה הפסיכולוגית".
לוחמה פסיכולוגית ותעמולה נחשבות לנשק. אלו כלים אסטרטגיים שאויבים במאבקים לחיים ולמוות משתמשים בהם, כדי לפגוע קשות בחברות שמהוות יעד למלחמתם. אלו כלים שהשימוש המתוחכם בהם משיג תוצאות ששום התקפה צבאית לא תשיג; והם גם זולים בהרבה.
והנה התקשורת הישראלית, ובייחוד "הארץ", מואשמים שהם מנהלים לוחמה פסיכולוגית נגד הציבור בישראל. עמיאור משתמש בהגדרתו המדעית של פרופ' רון שלייפר מבר־אילן: שימוש ב"אמצעים שכנועיים לא אלימים לקידום יעדי המלחמה". זו הגדרה מינימליסטית. אפשר להוסיף זריעת דמורליזציה, הפצת דיסאינפורמציה, ביצוע רצח אופי - אישי וקולקטיבי.
בתקשורת בכלל, ובתקשורת הישראלית בפרט, "לובשים האמצעים השכנועיים פנים ושיטות, שמטרתם לנטוע בציבור פחד ורפיון, ולערער את אמונתו בצדקת הדרך; העלמת חוזקותיה של החברה הישראלית, הפחדתה, ניפוח חולשותיה, זריעת פלגנות פנימית, עידוד מהלכים מזיקים, רתימת המדיה הבינלאומית למתקפות על ישראל, אימוץ עמדות האויב והדהוד פחדני ואובססיבי של איומיו במטרה להרתיע מפעולה נגדו", כותב עמיאור. האם מישהו ברצינות יכול לערער שאלו הם עיסוקיהם העיקריים של כלי התקשורת המרכזיים בישראל?
במשפחה כמו במשפחה
ניגודי העניינים זועקים במקצוע העיתונות, אבל הבעיה היא שלא מדובר בקשר דם, אלא בגילדה באצטלה מקצועית
רבים מהשמות בעלי המורשת שעמיאור מזכיר לצורך ביסוס ההגדרות שלו, אלו אנשים שאני מכיר ואף מיודד עם חלקם. צריך להודות שהקרבה היחסית וההיכרות לאורך השנים יוצרות רתיעה מביקורת אישית. למשל, כאשר פרשן צבאי בכיר מזלזל בטיפשות רבה במיקומה של מדינת ישראל במקום השמיני בדירוג העוצמה הלאומית, הביטחונית והכלכלית של מדינות העולם. אבל עמיאור לא נרתע מלהזכיר את שמותיהם של נחום ברנע, ברק רביד, רביב דרוקר ואחרים, שהנטייה היא להירתע מלמתוח ביקורת עליהם.
הנושא הזה חשוב, ודווקא בו לא עוסק עמיאור בספרו המעולה: הפונקציה שממלאים רבי־העיתונאים, ובייחוד אלה שיש להם דריסת רגל בעמודי הדעות ובטורי הפרשנות. הם הזרוע האידיאולוגית של העיתון או של ערוץ הטלוויזיה. תפקידם לא רק להפיץ תעמולה כלפי הקהל הרחב, אלא גם ואולי בעיקר להכתיב את הקו המפלגתי בקרב כותבי העיתון האחרים, עד אחרון הזוטרים.
הקו המפלגתי אינו רק בסוגיות אידיאולוגיות או תיאוריות היסטוריוסופיות מכונפות מהמחלקה, שעליה אחראים פרופסורים כמו דניאל בלטמן או זאב שטרנהל ז"ל. אלא בנוסח "עמדתנו" לגבי תיקי נתניהו. "עמדתנו", לגבי ה"ביביסטים" ולגבי העיתון "ישראל היום". ופה צריך להתווכח עם תקשורתן תחקירן־על שתקף לאחרונה ללא רחם כמה כותבים ואנשי תקשורת ידועים המזוהים עם הימין. עם כל הכבוד לאותו כותב - ויש כבוד - הוא הצטרף למתקפה של תקשורת הזרם המרכזי על עיתונות הימין במטרה לזרוע בה בלבול ודמורליזציה.
ג'פרי גולדברג // צילום: GettyImages
פתאום הפנים המוכרות - ריקלין, ברדוגו, תדמור, רצון ואחרים - הם אינם עיתונאים בכלל. קלמן ליבסקינד עצמו חווה על בשרו את הדרך הגסה הבוטה שבה החניקה התקשורת את חשיפותיו המדהימות לגבי ניגודי העניינים של שופטי בית המשפט העליון. לכן, המסקנה היא שבמצב שנוצר בדור האחרון בתקשורת, כאשר מיטב הכותבים והעורכים מגויסים ללוחמה פסיכולוגית שהציבור עצמו יעד התקיפה שלה, יש בהחלט מקום לאנשי תקשורת המזוהים פוליטית.
במצב שקיים בארץ, כפי שמתואר בספרו של חנן עמיאור, צומחים באופן טבעי אנשי תקשורת מהז'אנר של ה"טוק־רדיו". הבעיה אולי באותם עיתונאים מקצועיים, כוכבי־על, שהופכים לשותפים בתחרות הצעקות של זירת הטוויטר.
עמיאור חושף שיטה שהפכה לסטנדרטית - קופרודוקציה עם ארגונים כמו הקרן החדשה לישראל או שוברים שתיקה, שלום עכשיו ובצלם. כתבי חדשות נעזרים ומפתחים תלות בארגון שמאל רדיקלי שמבשל להם מן המוכן אירוע לצילום או מרק נתונים זול. רוב התופעות שעמיאור מנתח היו ידועות זה מכבר, אך אפשר היה לזהות אותן בעיקר בטכניקה של חיבור הנקודות.
ראינו את האקט מבעד לזכוכית עכורה. מה שעמיאור עושה הוא להביא את הראיות לתרמיות, למשל בכתבה שבישל יאיר נהוראי עבור עמרי מניב בערוץ 13. לפעמים נדמה שתופעה תקשורתית מסוימת כבר נעלמה, ולכן המצב שב לתיקונו. כמו המתקפה האנטישמית נגד המכינות הצבאיות ביהודה ושומרון. אך זו טעות. הנזק כבר נגרם והוא עלול להיות תמידי. זה כמו מחלה, שגם המבריא ממנה נשאר אחריה חלש ופגיע יותר - בעיקר פגיע לפיגועים.
הספר מטפל בכמה מקרים של ניגודי עניינים זועקים במקצוע העיתונות. הבולטים שבהם אלו קשריהם המשפחתיים של אביעד גליקמן מערוץ רשת 13 עם הפרקליטות, ושל מיכאל האוזר טוב עם אביו צבי האוזר. אבל גיא פלג, רביב דרוקר ואילנה דיין לא מרושתים משפחתית במובן הרבנותי, ובכל זאת השנים האחרונות נתנו הרבה חומר למחשבה על קיומה של משפחה במובן הגילדאי המקצועי. משפחה, כפי שהשופט המנוח מישאל חשין הבין אותה, וכפי שהנשיא בדימוס אהרן ברק מבין אותה.
בשם "חופש העיתונות"
השערת מחקר: המכנה המשותף לרוב המתקפות הסדיסטיות בתקשורת הישראלית הוא כל מה שקשור ליהדות. כל דבר יהודי
מי שפלט לפתע פצצת תאורה בשדה הקרב של הלוחמה הפסיכולוגית היה העיתונאי האמריקני־יהודי ג'פרי גולדברג. לפני כמה שנים לגולדברג נמאס והוא הודיע שהוא בשל להשאיר את "הארץ" מאחור, כלומר לבטל את המינוי. נמאס לו לקרוא כל הזמן על הרִשעות היהודית.
ואז קרה משהו מעניין: פתאום הופיע איש מקצוע זר, בכיר, מציץ אל מסדר הבוקר, ואומר שמשהו מסריח. מייד קופצים הקורפורלים במגורי הקצינים ומתחילים בליקוק מסיבי. "אבל ג'פרי", הם מוחים בפמיליאריות, ה"ניו יורק טיימס" במערכת הוא "אחינו הבכור" - עוד ביטוי אפיפיורי.
וכך התפתח דיאלוג דיגיטלי בין אנשי המערכת הבכירים, כולל עמוס שוקן, עם "ג'פרי". זה לא שהוא פגע בהם מסחרית או ערער על אמינותם העיתונאית יותר מאנשים מכובדים אחרים. הוא פשוט עליון עליהם. הוא נציג העליונות היהודית האמריקנית הליברלית, ביחס לאינדיאנים הליברלים שלמדו לשחק בחרוזי הזכוכית של מושגי האקדמיה בייל, הרווארד, פרינסטון וה"ניו יורק טיימס".
לא תראה מסדר כבוד כזה של קצונת "הארץ" כלפי שום איש ושום גורם. טוב עשה עמיאור שפרסם את השיח הזה בשלמותו. הוא מלמד רבות.
הנקודה המעניינת היא שכפי שתפקיד הממסד האקדמי הוא לדכא את החופש האקדמי ואת חופש המחשבה, בשם ההגנה על "החופש האקדמי", כך תפקידה של מועצת העיתונות להגן על הלוחמה הפסיכולוגית בשם "חופש העיתונות", בשעה שהפגיעה נעשית מתוך העיתונות עצמה. התקשורת הישראלית היא מפלצת שצמחה מתחת לאפה של נשיאת המועצה, השופטת דליה דורנר, וקודמיה בתפקיד. הדוכסות הטוטליטרית הזאת משגשגת ופורחת בין השאר משום שגופים מבקרים של התקשורת מעניקים לה חותמת כשרות. בשם חופש הביטוי, כמובן.
יש מספיק ניסיון בעולם שמראה שהסתה מתמשכת, חרחור שנאה ומדנים, פגיעה קבועה בכבוד האדם מקלפים קבוצות אוכלוסייה וגם אישים בתוכה מכל ההגנות - ומכשירים את הקרקע לפגיעות פיזיות חמורות. אם לא להשתמש בהגדרות ברורות יותר, כמו עידוד טרור, טיהור אתני או אף גרוע מזה.
לא רק מועצת העיתונות מתעלמת מהתופעות האלה, אלא גם חוקרי תקשורת שמוזמנים לא פעם לחוות דעה מקצועית על הסכנות לדמוקרטיה ולחופש העיתונות. תמיד אלו פוליטיקאים מהליכוד. הפרק שמוקדש בספר לגוף כגון מועצת העיתונות, או גופי מחקר התקשורת באקדמיה, היה צריך, לטעמי, להיות נרחב יותר. מאחר שזו בהחלט תופעה חדשה: שהתקשורת מהווה איום על הדמוקרטיה הרבה יותר משהיא משמשת לחילופי דעות חופשיים ולזרימת מידע חופשית ואמינה.
הצטברו כבר פרשות שאף נחקרו על ידי מבקר המדינה והמשטרה ובהן היו מעורבים עיתונאים בכירים. בפרשיות הללו נחשפו אותם דפוסים של "הפקה משותפת"; אלא שבפרשיות הפליליות, במקום ארגוני שמאל קיצוניים היו אלה בכירי ביטחון עם עיתונאים בכירים.
ספרו של עמיאור היה ראוי להיות מחולק מחר בבוקר לכל הקצונה הבכירה בצה"ל, ובואו נסתפק מדרגת תת־אלוף ועד הרמטכ"ל; לכל סגל הפרקליטות ומשרד היועץ המשפטי לממשלה; לשופטי בית המשפט העליון, כמובן; לחברי המועצות הציבוריות שיש להן יד ורגל בשידור הציבורי; הוא חובה על סגל גלי צה"ל וחניכי הקורסים שלו. וזאת למרות ההמלצה בסוף הספר להפריט את התחנה הצבאית. הוא קל לקריאה, זורם. ויש בו הומור.
מה שחסר בו, ואולי זה חומר לספר הבא, זה ניסיון מלומד להבין מאיפה זה בא. השערת מחקר: המכנה המשותף לרוב המתקפות הסדיסטיות בתקשורת הישראלית הוא כל מה שקשור ליהדות. כל דבר יהודי.
האידיאולוגיות הטוטליטריות, מהמרקסיזם דרך תורת הגזע ועד הפוסט־קולוניאליזם העכשווי, ממוקדות בשורש היהודי, שבכל המקרים יש לעוקרו. הנשורת האידיאולוגית הזאת משפיעה על חניכי החינוך החילוני, הסוציאליסטי, ההומניסטי לדורותיו.
דבר שני קשור לשם הספר, "הנדסת התודעה". זה ביטוי שמתחיל להישחק. הנדסת התודעה היא בתם של "מהנדסי הנשמות", ההגדרה שסטלין, כמו גם יעקב חזן, השתמשו בה לסופרים וליוצרי תיאטרון וקולנוע. ולא מדובר רק בסימונוב, שולוחוב, אהרנבורג וכל השאר, אלא גם גדולי הסופרים במערב. חזן, כדובר השמאל בקום המדינה, התייחס אל המון העולים כ"חסרי דמות", צריך "לבנות את נשמתו של אותו חומר שבא אלינו". חנן עמיאור חשף את היציקות ואת הפיגומים הרעועים של קבלני הבנייה.
