בתוך מהומת "הכו ביהודים והצילו המולדת", חלפה מתחת לרדאר פסיקת השופטת המחוזית ארנה לוי לבטל את החלטת הרמטכ"ל להדיח קצין מצ"ח בדרגת רב־סרן. רא"ל אביב כוכבי והאלוף מוטי אלמוז, ראש אכ"א, ראו בקצין אחראי מיניסטריאלית למקרה שבו התאבד חייל גבעתי שהופעל כסוכן בידי מצ"ח. זה מקרה ייחודי, ושאלתי אלוף ותיק בדימוס אם הוא זוכר אי פעם מקרה ששופט בית משפט מחוזי מתערב בהחלטה פיקודית של רמטכ"ל. הוא לא זכר תקדים לכך.
הרמטכ"ל כוכבי כמובן מנוע מלהעיר או לבקר התערבות כזאת של בית המשפט, שנראית כמהלומה להיררכיה הצבאית, פגיעה בסמכות הפיקודית, זריעת אנרכיה בכל הארגון הצבאי מלמעלה ועד למטה. ישנו שר הביטחון. הוא האחראי מטעם השלטון על תפקוד הצבא והוא היה חייב להגיב על הפגיעה בסמכות הרמטכ"ל ושרשרת הפיקוד של צה"ל.
"כשביפן נופל מטוס, אז שר התחבורה מתפטר, למרות שאין לו שום קשר לתאונה", הזכיר לי האלוף (מיל') יצחק בריק. "בישראל הכל אפשרי בסוגיית ההתערבות של הדרגים החיצוניים. אבל היא משקפת מצב פנימי בתוך צה"ל, של היעדר תרבות ארגונית והיא משתקפת גם בטיפול בתאונת האימונים שבה נהרג חייל בניווטים בנחל חילזון".
שר הביטחון הוא בני גנץ. אדם ללא שום תמיכה ציבורית, הוא היום האיש החזק במדינה, אבל אישיות חלשה. הוא לא רק שר הביטחון, אלא גם שר המשפטים ומחזיק בתיקים נוספים. אז הוא משאיר את הפיקוד תלוי ברוח על חבל כביסה.
מעבר לפיגוע המשפטי נגד צה"ל, ישנו גם המטכ"ל וצה"ל עצמו. למרות הדיון האבסורדי בבית המשפט, ייתכן שהשופטת לוי סימנה את התופעה של בריחה מאחריות בפיקוד הבכיר. ראש אכ"א הוא זה שאחראי למינויים במשטרה הצבאית ובמצ"ח. האם תפקוד מצ"ח לא נמצא גם באחריותו?
מעט מוזר שהאלוף אלמוז המשיך בתפקידו לאחר שהתגלו זיופים בנושאי הגיוס, ובייחוד גיוס החרדים. כוכבי לא הסיק מסקנות כלפיו, אבל גם גנץ, כאשר נכנס לתפקידו כשר הביטחון, חשב יותר על היותו ראש ממשלה - אמיתי או חליפי. גנץ לא נגע באלמוז, כי אז היה צריך לפגוע גם באלופה (מיל') אורנה ברביבאי, שהיתה איתו באותה מפלגה, גם אם נפרדו דרכיהם.
גנץ לא פעל בעניין אלמוז, גם מאותה סיבה ששר הביטחון בזמנו יעלון לא הסיק מסקנות לגבי יאיר גולן. כי מי שהיה רמטכ"ל ומגיע למשרד הביטחון, מביא עימו את הבגאז' של הפוליטיקה בצמרת צה"ל. עכשיו באה גם ההשתלחות של אלמוז נגד הפרקליטות הצבאית ומצ"ח, שדווחה ב־ynet. הדברים נאמרו בכינוס בפיקוד דרום. ההתפרצות החמורה חלפה "ללא תגובה הולמת של הרמטכ"ל, תוך ניסיון נואל של הצבא להסתיר את האירוע", אומר האלוף (מיל') יצחק בריק. "וזאת במקום לטפל בו בחומרה, מאחר שהיא מביישת את המטכ"ל של צה"ל ומורידה את קרנו בציבור".
לפני כשנתיים פרסמה הכתבת הצבאית לילך שובל בעיתון זה גילויים על מקרים נוספים, דומים, שבהם כיכב האלוף אלמוז. קצינים בכירים במילואים אומרים שאלמוז הוא מפקד רציני ואיש ארגון מעולה.
נאש קונטרול, גרסת 2021
הנאומים בטקס השבעת השופטים השבוע הבהירו כי אנחנו נמצאים במלחמת מעמדות
הסיסמה הזכורה ממערכת הבחירות של 1999 היא "נאש קונטרול". ברוסית זה "בשליטתנו". השבוע, בטקס ההשבעה של עשרות שופטים, היתה תחושה שהדוברים העיקריים חרדים לדבר אחד - לנאש קונטרול שלהם. של מעמד הפקידים, מה שמילובן דג'ילאס כינה "המעמד החדש".
זה עלה מכל מילה של נשיא המדינה ראובן ריבלין, של נשיאת העליון אסתר חיות, ושל שר הביטחון ושר המשפטים בני גנץ. לא מגיפה, לא איומים ביטחוניים, לא גיוס חירום ומסירות עילאית של האחיות ושל מערכת הבריאות. רק הדאגה של ריבלין שנחצו קווים אדומים ומה שאמור להיות "נאש קונטרול" - מאוים.
אני לא חושב שאי פעם, בטקס כל כך חשוב כמו השבעת 54 שופטים, הנאומים והאווירה היו כה פוליטיים. "אנחנו נמצאים כעת בקרב בלימה קשה, מול יריב שלא בוחל במניפולציות, מול מי שמוכנים... להחריב את יסודות הדמוקרטיה שלנו", הכריז בני גנץ על סיסמאות הגיוס של השופטים נגד הליכוד ורה"מ נתניהו. המעמד דואג למעמדו. ולכוחו. ולשליטתו.
ספרו של דגי'לאס יצא כבר בשנת 1957, דפיו חומים יותר מצהובים, והוא בכלל מתאר את התוצר החברתי העיקרי של המהפכה הקומוניסטית: "התהוות מעמד שליט חדש של ביורוקרטיה מפלגתית המרכזת בידיה, במסווה של הלאמה כביכול, הן את השלטון הממלכתי כולו והן את הבעלות הממשית על כלל רכוש האומה".
"רק שכבה מיוחדת של ביורוקרטים, אותם שאינם למעשה פקידים מנהליים, מהווים את גרעין הביורוקרטיה השלטת, או לפי המינוח שנקטתי – 'המעמד החדש'", כותב דג'ילאס, ולמרות שהוא מתאר חברה סוציאליסטית ריכוזית הוא מצטט גם סוציולוגים מערביים המתייחסים לחברות קפיטליסטיות. השכבה שהוא מתאר היא של עובדים שהמניע שלהם הוא "להגן על האינטרסים המשוריינים שלהם תחת לעזור ללקוחותיהם מזה ולאישי המדינה הנבחרים הממונים עליהם מזה".
ישראל בעידן הנוכחי נחלצה מהעידן הריכוזי הסוציאליסטי; אבל מעמד הפקידים שלה נוצר בעידן החפיפה בין מדינה למפלגה, ולזה קראו "ממלכתיות". מפא"י, המערך ומפלגת העבודה כבר אינן. העבודה בקושי מגרדת את אחוז החסימה. אבל אותו מעמד פקידים שנוצר על ידי ההסתדרות מאז שנות ה־20 של המאה שעברה עדיין קיים. הוא השתכלל, גיבש תודעה מעמדית ונוסף לו כוח מחץ טעון ודרוך בדמות הפקידות המשפטנית, שופטי בית המשפט העליון, ואפילו הקצונה הבכירה, כמו בני גנץ, שמדבר על הגנה על הדמוקרטיה.
עילית ללא ממשיכים
הבחירות הקרובות הופכות את הטיפול במגיפה למסוכן, והרגולציה היא שחקן מרכזי במצב הזה
הפרשנים לקראת הבחירות של מארס מנתחים את בעיית הפיצול והיעדר המנהיגות במרכז־שמאל. אבל זה ניתוח מוטעה. ריבוי הפלטפורמות הפוליטיות, גם אם חלקן לא יעברו את אחוז החסימה, נועד קודם כל ליצור ריבוי קולות נגד שתי מטרות: הליכוד ונתניהו.
המטרה האלקטורלית לא אמורה אפילו להוריד את הליכוד מהשלטון, אלא בעיקר לנטרל אותו ולהגיע למצב של שיתוק קואליציוני כמו עכשיו. זה מאפשר לממשלת שאול מרידור - אסתר חיות־מנדלבליט ונציג תורן של סקציית "רק לא ביבי" לפעול.
פרופ' יונתן שפירא המנוח דיבר על "עילית ללא ממשיכים". המצב כיום הוא של עילית ללא הנהגה וללא אחריות. שרים בכירים בהחלט מאשימים את שרשרת הפיקוד שמתחילה בבית המשפט העליון ועוברת דרך היועץ המשפטי, בכך שהחלטות מנהליות בנושא המאבק במגיפה, כולל סגירת נתב"ג, מעוכבות. אפילו אירופה הביורוקרטית יודעת להחליט ברגע אחד לסגור את כל הכניסות מבריטניה.
אצלנו צריך לדון בזה גם בספירה המשפטית. אותו בני גנץ מתעניין רק בדרכים לחבלה במנהיגותו של נתניהו, גם אם זה כרוך בהחרפת המגיפה. התאריך הקרוב של הבחירות הוא תמרון מבריק של גנץ; הרי המטרה שלו היתה גלויה - שהבחירות תתקיימנה כאשר המגיפה עדיין משתוללת, כדי לשחוק את התמיכה בנתניהו בכמה אחוזים.
תיקי נתניהו הם תוצר מובהק של מאבק המעמד החדש בממשלה הנבחרת; אבל תיקי 2000 ו־4000 חושפים היבט נוסף של התנהלות מעמד הפקידים. בשני התיקים מדובר בחברות פרטיות. ההתנפלות הלגליסטית על "ידיעות אחרונות" ועל בזק ו־וואלה היא צורת התערבות בוטה בקניין פרטי על סף הלאמה (באיזו מהירות נושל אלוביץ' מרכושו ומהונו).
הביורוקרטיה הממשלתית המציאה את החלופה להלאמה של פעם. שליטה של המדינה נחשבת לפרוגרסיבית. אבל הלאמה זה משהו כבד ומיושן שיצא מהאופנה. היצר קיים והתחליף להלאמה זוהי הרגולציה. היא משקפת העדפה לשמור על מרחק בטוח, שהרי בעלות ממשלתית וניהול ישיר של פקידים, של טרנרים ומרידורים, נושאים עימם גם אחריות. כלומר, לפעמים גם לשלם מחיר. אם אתה רק שולט באמצעות תקנונים וחוקים והנחיות משפטיות - אתה פטור מהאחריות של הבעלות. גם אם תגרום להרס, תקבל בעתיד את הפנסיה המגיעה לך.
הדוגמה האחרונה היא הודעת הביטול של נציב שירות המדינה דניאל הרשקוביץ למינויו של עודד שמיר כמנכ"ל האוצר. "ערב בחירות" ומותר למנות רק מ"מ מנכ"ל. האם במלחמת יום הכיפורים שהתקיימה גם היא "ערב בחירות" היה צריך למנות רק מ"מ אלוף פיקוד דרום? יש מידה של חוסר אחריות במצב המגיפתי והכלכלי הנוכחי לחבל בתפקוד האוצר. העיקר שיש הנחיות משפטיות.
פרופ' דניאל הרשקוביץ // צילום: אורן בן חקון
הניסוי השבועי
בכל מוצ"ש ירושלמים רבים מסתגרים בבית, וממתינים לכיבוש התופים והצופרים
גם אחרי כמה מהומות שחוללו בריונים מהקהילה החרדית, הבריונות המקוממת, שדוקרת את העין, וממשיכה לאיים על הדמוקרטיה היא זו שמתנהלת בחסות גנץ ובג"ץ במרכז ירושלים מדי מוצאי שבת. המחאה נגד נתניהו מבטאת אדנות מתנשאת.
מדי שבוע, לקראת צאת השבת, נחסמים כל רחובות הגישה בדרך למוקדי החיים בירושלים הבירה. לא רק שקיבלו היתר להפר את חוקי הסגר וההפגנות, אלא גם סוגרים את מרכז העיר. במשך שעות ארוכות מדי במוצאי שבת העיר נתונה תחת כיבוש, וכל אחד מחשב אם כדאי להתניע את המכונית ובאיזה ציר לנהוג.
אז אתה נסגר בבית וממתין לניסוי הצופרים והתופים. מניפי הדגלים האדומים עם צלב הקרס הקומוניסטי בתנועה. המטרה להתיש נפשית את תושבי ירושלים, שנזקקים לאנרגיה נפשית מול הנגיף. הלחץ הציבורי שיצרו הניב תוצאות. הלחץ הקבוע פועל על מעמד הפקידים, על גנץ, וסביר שתרם למהלך המפצל והמפלג של גדעון סער. היכולת העיקרית של סער היא למנוע את הרוב הדרוש לממשלה יציבה.
שינוי קיצוני באקלים
חלק מהצווים שהנשיא ביידן חתם עליהם בשבוע הראשון אינם חוקתיים, ובאופן אבסורדי אף פוגעים באיכות הסביבה
ריי דאליו הוא משקיע גדול בבורסה האמריקנית. מי שמגשש באפלת המגמות, הירידות בעליות של שוק ההון, מחפש מנתחים ומשקיפים שונים. דאליו הוא אחד מאלה שמשקיעים מקדישים תשומת לב לדברים שהוא אומר. בחודשיים האחרונים הוא התראיין בערוצי טלוויזיה ובעיתונות הכלכלית, וחזר בווריאציות שוות על מוטיב אחד: ארה"ב על סף מלחמת אזרחים, או כבר נמצאת בתוכה.
ג'ו ביידן הושבע לנשיאות לפני כשבוע וחצי. הוא דיבר יפה על אחדות. אבל כעבור כמה ימים אמר ש"אחדות" זה לא בהכרח הסכמות דו־מפלגתיות. ככה זה באמת נראה. אחדות, בתנאים "שלנו". ארה"ב האהובה נראית היום מאוסה כאשר המפלגה הדמוקרטית, ובראשה קמאלה האריס, ברק אובאמה, ביידן, תאגידי הטכנולוגיה הענקיים, ערוצי הטלוויזיה והעיתונים הגדולים דוחפים אותה לעבר עתיד של "דמוקרטיה חד־מפלגתית".
שבוע וחצי לכהונת ביידן, ארה"ב כבר אינה ארץ החופש; היא מעדיפה ממשלה גדולה ופולשנית שתחדור לחיי כל חברה וכל בית ספר, כל משפחה, וכל פרט. ביידן, שעשה תנועות שהוא מתנגד להליך ההדחה נגד הנשיא הקודם טראמפ, לא עושה דבר כדי לעצור את הפארסה הפוליטית הזאת שאין לה סיכוי. הוא משיק מדיניות של גבול פרוץ. הוא מתכוון לאזרח לפחות 11 מיליון מהגרים בלתי חוקיים, שבעזרת מפקדי הארגזים שלהם אפשר יהיה לנצח מערכות בחירות.
חלק מהצווים הנשיאותיים שביידן הוציא מייד בשעות הראשונות בתפקיד אינם חוקתיים. אבל לעזאזל החוקה, ובייחוד התיקון הראשון המשריין את חופש הביטוי. ביידן ביטל את קו צינור הנפט מקנדה לטקסס ובכך חיסל כ־15 אלף מקומות עבודה, פגע באיכות הסביבה, וגם ביחסים האסטרטגיים עם השכנה קנדה. מי שמוכן לפגוע באינטרסים לאומיים רק בגלל הפרינציפ, נראה מסוכן. הוא פשוט מסמן וי על נקודות שהפוליטביורו סימן עבורו מאז זכה במינוי המפלגה לנשיאות.
