כל מי שעלה אי פעם ארצה זוכר היטב מה עשה בה בימים הראשונים. בדרך כלל מדובר בצעדי התאקלמות רגילים - חיפוש דירה, מציאת עבודה, לימוד שפה. גם פרידה ורקשטל, למרות גילה המכובד (99), זוכרת היטב את צעדיה הראשונים בישראל, שאליה הגיעה בתחילת 1946 בספינה נורבגית כנוסעת סמויה.
"כמה ימים אחרי שהצלחתי לרדת מן האונייה בחיפה, בן דודי לקח אותי לפגוש את חבריו, וביניהם ערי ז'בוטינסקי, בנו של זאב ז'בוטינסקי", נזכרת פרידה. "אמנם הייתי אז בת 25 בלבד, אבל מאחוריי היה מסע תלאות שחלקתי איתו. סיפרתי וסיפרתי על כל מה שעבר עלי בשנות השואה: השנים הנוראות בגטו וילנה, התעללות של גרמנים ושל סייעניהם, אובדן של קרובי משפחה ושל חברים, השפלות ומכות, מעבר ממחנה למחנה, שבהם קייזרוואלד ושטוטהוף הידועים בזוועתם, מחלות ורעב, צעדות המוות והאימה מסביב.
"סיפרתי לו כל מה שרצה לדעת - איך היה שם ואיך הצלחתי לשרוד ולצאת מן התופת של דכאו במאי 1945, איך נדדתי ברחבי אירופה, פגשתי באנשי הבריגדה היהודית במינכן, עזרתי להם לאתר ילדים יהודים עקורים כדי להעלותם לארץ, ואיך ויתרתי על ההצעה של קרוביי לבוא אליהם למקסיקו או להגר לאוסטרליה, למרות שהסדירו עבורי אשרות כניסה אל המדינות האלה. בשל החינוך הציוני ואהבת הארץ התעקשתי לקשור את חיי עם ארץ ישראל".
בסוף אותה שיחה, כאשר נשאלה מה היא רוצה לעשות, לפרידה היתה תשובה נחרצת: לפתוח דף חדש - להצטרף למחתרת ולהילחם למען שחרור המולדת. ערי הנרגש הסביר לה שיש יותר ממחתרת אחת - הגנה, אצ"ל, לח"י. פרידה מעידה שבהגנה לא רצתה להיות, משום שחשבה שעם תום מלחמת העולם השנייה שליחי הארגון, שאותם פגשה באירופה, לא מיהרו לסייע לה לעלות לארץ מפני שבימי ילדותה היתה חברה בתנועת נוער ז'בוטינסקאית. על שתי המחתרות האחרות לא ידעה דבר, ושאלה את ז'בוטינסקי לפשר ההבדל ביניהן. כששמעה ממנו שהאצ"ל מתון קצת יותר והלח"י קיצונית קצת יותר, בחרה מייד ובלי היסוס בלח"י.
נשאו בנטל. נשות לח"י במהלך אימונים // צילומים: העמותה להנצחת מורשת לוחמי חירות ישראל
בעקבות השיחה, נמצאה לעולה הצעירה עבודה בבית חרושת ברחיצת בקבוקים, ונוצר הקשר בינה לבין חבר לח״י בנימין שלם, שידע פולנית והיה יכול לתקשר עימה. שלם הציע לפרידה לצאת לקורס עזרה ראשונה, אבל היא אפילו לא שקלה אותה: "רציתי ללכת רק למחלקת פעולות, ואחרי התעקשות ממושכת שלי קיבלו אותי".
מרחץ דמים בזמן המנוסה
השנה החולפת היתה שנת 80 להקמת ארגון לוחמי חירות ישראל (לח"י), הקטנה והעיקשת מבין המחתרות שפעלו לגירוש הבריטים ולהקמת מדינה יהודית. בין הנועזים שנענו לקריאתו של אברהם שטרן ("יאיר"), מפקדה הראשון, והצטרפו למחתרת הבלתי מתפשרת, היו גם נשים רבות. "בְּיָמִים אֲדֻמִים שֶׁל פְּרָעוֹת וְדָמִים, בַּלֵּילוֹת הַשְׁחוֹרִים שֶׁל יֵאוּשׁ" הן נשאו בנטל הכבד של מלחמה על קוממיות ישראל - לחמו, התחמקו ממעצרים וסיכנו את חייהן. התיאור הזה הולם גם את קורותיה של פרידה באותן שנים.
אחרי אימונים קצרים וקורס להפעלת נשק, שבהם פיצתה בפולנית, ברוסית וביידיש על אי־ידיעת העברית, הצטרפה הלוחמת המתחילה לפעילות מבצעית, תחילה בסיורים ובתצפיות לקראת פעולות, ואחר כך גם בפעולות התקפיות. "זאת היתה התקופה המאושרת בחיי", היא נזכרת, "הייתי קשורה עם חברים שהיו לי כאחים. היתה לנו מטרה משותפת. בימים השחורים במחנות הנאצים חרה לי תמיד שמכריחים אותי לעבוד עבור אויבי עמי. אבל כאן הרגשתי בכל רגע שאני תורמת לעמי, ושום דבר לא היה קשה בשבילי".
רצף הפעולות הקטנות והמוצלחות סלל את הדרך לשיבוצה של "ברוריה" במבצע הגדול של לח"י, שנועד לשתק את מערכת הרכבות הבריטית בארץ.
פעולת פיצוץ בתי המלאכה של הרכבת במפרץ חיפה, אשר בוצעה במסגרת תנועת המרי העברי נגד השלטון הבריטי ב־17 ביוני 1946, היתה הפעולה הגדולה של מחתרת לח"י. 44 לוחמים, כמעט כל מחלקת הפעולות של הארגון, השתתפו בהתקפה, שהסבה נזק קשה לכובש, ו־11 מתוכם נפלו במהלכה.
אסירות בתי המלאכה של הרכבת מובלות לכלא // צילומים: העמותה להנצחת מורשת לוחמי חירות ישראל
"לא הייתי אמורה להשתתף בפעולה הזאת ולא קיבלתי את התדרוך לקראתה", משחזרת פרידה. "אלא שבחורה אחת, שהיתה מיועדת להשתתף בה, חלתה פתאום והוקפצתי במקומה. הגעתי לחיפה לדירת המפגש, שבה נאספו הלוחמים. אחד מהם התעצבן על כך שניסיתי לדבר איתם בגרמנית ובפולנית. הוא לא הבין שאני לא יודעת עברית, והרי הייתי אז רק ארבעה חודשים בארץ. ואני מצידי התעצבנתי על כך שהוא מתעצבן. כך התווכחנו בשצף קצף. זאת היתה ההיכרות הראשונה עם בעלי לעתיד, גבריאל ורקשטל - 'שמשון' בכינוי המחתרתי".
משימתה של פרידה במסגרת ההתקפה על היעד הבריטי היתה להניח מוקשים. היא עמדה בה בהצלחה, כמו שאר הלוחמים, אולם תוכנית הנסיגה של הכוח התוקף השתבשה. המשאית ובתוכה לוחמי הלח"י הנסים נתקלה במחסום בריטי, ונפתחה עליה אש תופת מכל הכיוונים. הנמלטים, ובהם פרידה וגבריאל, שבמקרה ישבו זה ליד זו, נפגעו.
"זה היה מרחץ דמים נורא", אומרת פרידה. "דמם של ההרוגים התערבב בדמם של הפצועים. הדם של כולם נספג בחולצה שלי, והדביק אותי אל דופן המשאית, כך שלא יכולתי לרדת ממנה בעצמי". הבריטים פינו את הנפגעים אל מחנה צבאי בלי להעניק להם כל טיפול רפואי. גם כשהעבירו את פצועי המחתרת אל בית החולים רמב"ם, הטיפול הרפואי נמנע מהם תחילה, ולדברי פרידה, אחד הבחורים הפצועים דימם עד מוות. רק כעבור זמן הפצע שלה ביד נחבש, בלי שדאגו להוציא ממנו את הרסיס שהיה שם.
שירים במקום דמעות
אחר כך באו החקירות הבריטיות (הקצין שחקר את פרידה לא האמין שאינה יודעת עברית ואנגלית ורצה להרביץ לה, אך שמע ממנה תשובה עקבית אחת - "לא מבינה"), ההעברה לבית הסוהר לנשים בבית לחם (אסירות המחתרת הוותיקות שישבו בו קיבלו את החדשות בחום ושרו לכבודן) ולבסוף המשפט. "בלב כבר השלמנו עם הגרוע מכל. תיארנו לעצמנו שבפעם הזאת יהיו גם גזרי דין מוות, שעד אז לא הוטלו על נשים. האסירות הערביות מילאו את חלל בית הסוהר בצעקות קולניות, ואליהן התווספו צרחות איומות של חולות הרוח שהובאו לבית הסוהר במקום אל בית החולים, אבל אנחנו היינו חזקות ומלאות אמונה בצדקתנו. אף פעם לא בכיתי. במקום זאת למדתי ושיננתי שירים, שאותם התכוונו לשיר במהלך המשפט".
בנסיבות אחרות, מראה השיירה שהסיעה את לוחמות הלח"י למשפט היה בוודאי יכול להרשים אותן עד מאוד. שלושה טנקים לפנים, שלושה טנקים מאחור, ובאמצע ארבע אסירות, שתיים מהן פצועות קשה, שידיהן אזוקות ורגליהן כבולות בשלשלאות, כאשר חיילי הליווי מכוונים אליהן את הרובים במשך כל הנסיעה. המחזה שהתגלה באולם המשפט היה סוריאליסטי לא פחות. אנשי הלח"י מחו על שהבריטים לא נוהגים בהם כבשבויי מלחמה, וכאות מחאה שרו בקולי קולות.
לא חשבה לרגע לבקש יחס מיוחד בכלא. פרידה ורקשטל // צילומים: העמותה להנצחת מורשת לוחמי חירות ישראל
באולם הדיונים פרידה ראתה שוב את גבריאל: "הוא היה פצוע בשתי הרגליים והובא לשם באלונקה. הרופאים ביקשו לקטוע לו רגל אחת, אבל הוריו לא הסכימו. הם ישבו באולם וצעקו לו בפולנית כדי לעודד את רוחו. כך נודע לי שהוא יודע פולנית".
גם את הקראת גזר הדין ליוו אנשי המחתרת בשירה אדירה, ולכן כלל לא שמעו אותו. פרידה בכל מקרה לא היתה יכולה להבין את הנאמר על ידי השופטים והמתורגמנים. אווירת בית הסוהר לא ממש הועילה לרכישת השפה העברית, אפילו להפך: בעת המאסר היא לא הבחינה בין העברית לערבית, ומכיוון שהערבית נשמעה בין כותלי הכלא הרבה יותר משפת הקודש, היא זו שהשתלטה על הזיכרון של העולה החדשה. כשניסתה לדבר במה שחשבה לעברית, הבנות האחרות התפוצצו מצחוק, כי המשפטים שלה היו תערובת של הרבה ערבית עם מעט עברית.
ארבע הלוחמות - פרידה, מלכה הפנר, אסתר בקמן ויהודית רבדל - נידונו למאסר עולם. 19 הבחורים שהשתתפו בפעולה נידונו לתלייה, אולם קיבלו חנינה בלי שביקשו, ועונשי המוות הומרו במאסרי עולם.
תשומת ליבן של האסירות היתה מרותקת לנעשה בחוץ, למלחמה בבריטים שצברה תאוצה. באותם הימים המחתרות הסבו להם אבידות קשות, ואסירות המחתרות בבית לחם ניהלו על גבי קיר התא את הסטטיסטיקה הקרה: על כל בריטי שנהרג הן חרצו תו בקיר והתווכחו מי עשה את הפעולה, אצ״ל או לח״י. בשלב זה הגורל שוב זימן לפרידה מפגש עם גבריאל, דרך המכתבים, ובלי שידעה זאת. בניגוד לאסירות אחרות, עימה לא התכתב אף אחד מבחוץ משום שאת המכתבים בעברית לא יכלה לכתוב ולקרוא. כמה התפלאה כאשר התחילה לקבל מכתבים בפולנית! רק אחר כך התברר לה שלמשימה גויס גבריאל, בעילום שם, כמובן, והיא התכתבה איתו בלי לדעת שמדובר באותו בחור עקשן וקנאי לשפה העברית.
"יהודית ומלכה שסבלו מהשלכות של פציעות קשות קיבלו מיטות, ואילו אסתר ואני שכבנו על הרצפה הקרה, כפרנו בזכות הבריטים לשפוט אותנו ובהתאם סירבנו לבקש מהם יחס מיוחד. לאחר לינה ממושכת על רצפת האבן בימי החורף הקרים קיבלתי התקף של כאבי גב, והעבירו אותי לבית החולים בירושלים. הרב אריה לוין היה מבקר אצלי כמעט בכל יום. דיברתי איתו יידיש. הרב היה ממוגילוב, העיר שבה נולד אבי וחי סבי עד יומו האחרון, והיה לו רגש מיוחד כלפי. הוא היה מביא לי ספרים, אשר בתוכם הוחבאו מכתבים שכתבו לי החברים מבית הסוהר בירושלים.
"הרב לא יכול להגיד לי זאת במפורש, מכיוון שבמהלך המפגשים תמיד ישבה לידי שוטרת, ושומר נוסף עמד ליד הדלת, ובכל מקרה הוא היה בטוח שאני מבינה שיש שם מכתבים. אבל הייתי תמימה וחשבתי לעצמי, 'מה, הם מטומטמים? יודעים שאינני יודעת עברית ומתעקשים לשלוח לי ספרים בעברית!' כך הייתי מחזירה לו את הספרים, והוא היה שב ומביא אותם ורומז, בלי שהבנתי את הרמזים. רק לאחר שאני עצמי תפרתי דואר מחתרתי לתוך נעליים (את המסר כתבו על נייר טואלט דקיק שהונח בין שתי שכבות של עור נעל) - הבנתי".
הזוג שבטנק ינצח
לקראת תום המנדט הבריטי, בעקבות לחץ ציבורי כבד מצד היישוב, העבירו השלטונות את אסירי לח"י, גברים ונשים, למחנה המעצר בעתלית, ופרידה ראתה שוב את הגבר של חייה. הפעם, היא מספרת, כבר לא התווכחו על השפה: "היינו נפגשים ליד הגדר - הוא בצד של הבחורים, אני בצד של הבחורות. ככה התחיל הרומן".
כך או כך, הרומן לא מנע מפרידה לברוח מהמאסר, אף שלא היתה זאת בריחה מתוכננת. מן היום הראשון שהגיעה לבית הסוהר ידעה שלא תשב בו כל חייה: "לא התייחסתי לפסק הדין, הייתי בטוחה שאברח בדרך זו או אחרת. אחרי שעברתי את מה שעברתי בשואה, המאסר לא השפיע עלי. חיפשתי דרכי בריחה, ותוכנית יצירתית אחת שהגיתי בבית החולים בירושלים ושהציעה להתחפש בשמלה ערבית של אסירה אחרת, שימשה מאוחר יותר את גאולה כהן בבריחתה.
"הכנסתי לי לראש כי אשתחרר ב־5 במאי: ביום שבו השתחררתי ממחנה דכאו - אשתחרר מבית לחם. ובאמת ב־5 במאי הסיעו אותנו מעתלית בלי שידענו מה היעד. בדרך עצרנו במשטרת פתח תקווה. רצה הגורל, ובדיוק באותו זמן התבצעה בעיר פעולה של לח"י, שבמהלכה תפסו לוחמי המחתרת טנק בריטי. הטנק הגיע אל בניין התחנה, והלוחמים צעקו לנו לרוץ החוצה. היה כבר מאוחר, והייתי היחידה שלבושה בגלל המחשבה שאשתחרר ב־5 במאי, עוד שלוש בנות היו כבר בפיג'מות, וכמובן רצנו בלי לבזבז דקה. הטנק הביא אותנו לבית של רופא שאהד את המחתרת, העברנו שם את הלילה, ולמחרת התחמקנו אל מחנה לח"י שהיה בשייח' מוניס, רמת אביב של ימינו".
אחרי הבריחה סידרו לפרידה עבודה בעיתון לח"י - שנתיים של מאסר בחברת בנות מחתרת אחרות בכל זאת "זיכו" את העולה החדשה בעברית סבירה. עם הקמת צה"ל התגייסה יחד עם אהובה גבריאל אל גדוד 72, "גדוד של הטנקיסטים", כפי שהיא מכנה אותו בגאווה. חתונתם של "ברוריה" ו"שמשון", חברי לח"י ואסיר ציון, היתה לחתונה הצבאית הראשונה בתולדות צבא ההגנה לישראל. טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
