ישראל מאבדת כיוון מול האויב

בכל יום קורה משהו שמדגיש את רצינות הכוונות של אויבינו, ומנגד את הסחת הדעת של ישראל מהמתרחש סביבה. שלושה אירועים כאלה נרשמו בשבוע האחרון בלבד. ביום שני ציינו איראן וגרורותיה בלבנון, עזה, עיראק ותימן את יום השנה השני לחיסול מפקד משמרות המהפכה קאסם סולימאני. נשיא איראן, אברהים ראיסי, התחייב לנקום את דמו של סולימאני באמצעות חיסול נשיא ארה"ב לשעבר דונלד טראמפ ומזכיר המדינה לשעבר מייק פומפאו.

במקרה או שלא, ביום שראיסי השמיע את האיום הזה, שהה צוות המשא ומתן של הנשיא ג'ו ביידן בווינה, לצורך פתיחת סבב שיחות חדש עם שליחיו של הנשיא האיראני על חידוש הסכם הגרעין. האמריקנים תדרכו כתבים כי בקרוב מאוד ייחתם הסכם, גם אם יהיה חלקי.

בשבוע שעבר פרסם העיתון הבריטי "Spectator" תחקיר על המצב המסוכן שבו נמצאות השיחות, וזאת באשמת המשלחת האמריקנית בראשות רוב מאלי. גורמים אירופיים המשתתפים בשיחות אמרו לכתב העיתון כי מאלי הוא "היונה הקיצונית ביותר שראינו אי פעם... הוא התכופף כל כך נמוך שהוא מדבר לטהרן מגובה הברכיים שלו".

מאלי פתח את סבב השיחות הראשון עם הצעה שהאמריקנים ראו כהצעתם הסופית. האיראנים - כשהתעשתו - לקחו את ההצעה כנקודת הפתיחה, ומשם החלו לדרוש ויתורים נוספים. הם, מצידם, לא הציעו אפילו ויתור אחד. מדובר במכירת חיסול שבמסגרתה האמריקנים מוכנים, תמורת "הסכם", לוותר גם על העיקרון שאיראן לא אמורה להשיג יכולת גרעינית צבאית.

מל"ט פה, טיל שם

התגובה של ישראל להתקפלות האמריקנית המוחלטת, כפי שניתן להבין מהדיווחים, היא לצמצם פערים עם וושינגטון. ראש הממשלה נפתלי בנט הדגים את המדיניות כאשר אמר בראיון בשבוע שעבר, "אנחנו לא דובי לא־לא ולא מחפשים לריב, יכול להיות גם הסכם טוב". אז האסטרטגיה של ארה"ב היא של פייסנות כלפי איראן גם במחיר של איראן גרעינית, והאסטרטגיה של ישראל היא לפייס את וושינגטון.

למחרת פתיחת הדיונים בווינה, בצל איומי המשטר האיראני על חיי טראמפ ופומפאו, שיגר חיזבאללה - הארגון הסר למרותה של איראן - מל"ט לעבר ישראל. צה"ל הפיל אותו. החדירות וניסיונות החדירה של הלבנונים, בין שמדובר במל"טים, ב"פועלים" או במבריחי סמים, מתקיימים כולם בידיעה ובהכוונה של חיזבאללה. הארגון שולט באופן מוחלט על מה שקורה בצד הלבנוני של הגבול.

כוח רדואן, יחידת העילית של בוגרי הקרבות בסוריה ובעיראק, קיבל משימה להתכונן ל"מבצע רדואן" שתכליתו השתלטות על יישוב ישראלי ולקיחת בני ערובה. ישראל, מצידה, השלימה רק 14 קילומטר של קיר הבטון לאורך הגבול עם לבנון, שאמור להוות מכשול נגד מבצע שכזה, וזאת עקב חוסר תקציב. על תוכניות התקפיות לא מדברים.

וזה מביא אותנו לאירוע השלישי, שהוא ירי הטילים לעבר תל אביב מחמאסטן, וירי נ"מ על מסוקי צה"ל שהיו מעורבים בתגובה הישראלית המינורית לטילים. שרים ומפקדים בצה"ל מציגים את השקט בין המערכות מול חמאס כהוכחה שחמאס מורתע. אך השבוע הבהיר ראש הלשכה המדינית של חמאס איסמעיל הנייה שלא כך הדבר. בראיון ל"אל־ג'זירה" הסביר הנייה כי מאז מבצע עופרת יצוקה ב־2009, חמאס למד לנצל כל הפסקה בין המערכות להגדלת כוחו ויכולותיו האסטרטגיות מול ישראל - בין שבפיתוח מערך הטילים שלו, בחפירת המנהרות ההתקפיות שלו או בבניית קשרים מבצעים עם ערביי ישראל, טורקיה ואיראן. במילים אחרות, השקט הוא לא תולדה של הרתעה, אלא של הכנות לסבב הקרבות הבא.

חתירה למגע? חכו בינתיים

הממשלה, כאמור, החליטה שעדיף לא להגיב בצורה קשה לטילים בקרבת תל אביב כדי לא לערער את "היציבות". זאת הסיבה שדובריה פירטו את סוג התגובה שתגיע לפני שהמטוסים והמסוקים המריאו.

אבל האירוע המשמעותי שישראל יזמה לאחרונה הוא פגישת שר הביטחון בני גנץ עם יו"ר הרשות הפלשתינית מחמוד עבאס בשבוע שעבר. גנץ ובנט הציגו את הפגישה כצורך השעה מבחינה ביטחונית. אך לא צריך להיות אסטרטג גדול כדי להבין שהקשר היחיד בין ביטחון לבין מענקים כספיים ענקיים, אדמות בשטח C ותושבות לערבים מחו"ל, הוא קשר שלילי. ישראל לא משפרת את מצב ביטחונה כשהיא מחזקת את אחיזת הרשות בשטחי C, מגדילה את האוכלוסייה הפלשתינית, ומממנת משכורות למחבלים בכלא. היא מפייסת את פת"ח בתקווה שתרד המוטיבציה של מחמוד עבאס ואנשיו לפגוע בנו.

בזמן שאנחנו מספרים לעצמנו סיפורים על העוצמות האדירות של ישראל, האויב בנה עוצמה משלו. היא לא מבוססת על טנקים ועל מטוסי קרב. יש למבנה הכוח של האויבים - כולם גרורות של טהרן - שלושה נדבכים: טילים, טרור, וכוח בלתי קונבנציונלי.

איום הטילים שניצב מול ישראל גדול מאוד בממדיו, לא רק במושגי המזרח התיכון, אלא בהשוואה לעולם. במלחמה עתידית, ישראל צפויה לספוג אלפי טילים ביום מלבנון, אלפי טילים ביום מעזה, ועוד מסוריה, מתימן ומעיראק. מדובר לא רק ברקטות, אלא גם בטילי שיוט מדויקים. נכון להיום, ישראל לא ערוכה להתמודד עם האיום הזה.

תכלית הטרור היא לשבש את החיים בישראל בשעת מלחמה ולהשתלט על יישוב אזרחי או לתפוס בני ערובה מתוך יישוב, ולפתוח במהלכי מיקוח תוך כדי ירי מאסיבי של טילים. הטרור הפנימי אמור לשבש גיוס מילואים, התארגנות בשטחי כינוס והצטיידות של הכוחות, וגם לתקוף אזרחים. מה שראינו בשומר החומות הוא הצגת תכלית לקראת מערכה מתוכננת.

כל עוד הגרעין האיראני לא מבצעי, האיום הלא קונבנציונלי מתמקד בנשק כימי מסוריה ובמתקפות סייבר מאיראן ומלבנון בעיקר. על אף הכרזות של צמרת צה"ל כי ישראל מוכנה, קשה לראות כיצד מוכנות זאת באה לידי ביטוי. אין פעולות מנע התקפיות. אין ניצול הזדמנויות לתקיפות שמטרתן לשחוק את מאגר הטילים של חיזבאללה בלבנון או של חמאס בעזה. אין פעילות משמעותית לאיסוף מאגרי הנשק הבלתי חוקי בריכוזים של ערביי ישראל או לענישת הפורעים מלוד ומעכו. אין כמעט זכר לתורת צה"ל שיש להעביר את המלחמה לשטח האויב במהירות האפשרית; כי ישראל כבר לא מנסה לתפוס ולהחזיק שטח. ישראל לא פוגעת בראשי חיזבאללה או חמאס.

אויבי ישראל שומרים על מיקוד. הם מוכווני מטרה. הם מתכוננים למלחמה, משפרים יכולות. הם בוחנים אותנו. הם מפיקים לקחים. פייסנות אינה תורת ביטחון. על ראשי המדינה ומערכות הביטחון לנקוט את הצעדים הדרושים, ולהתאים את הכוחות ואת המשאבים למערכה המתפתחת לנגד עינינו. 

לקריאת הכתבה באנגלית