לקיה פינת כפר שמריהו

בסיום השנה האזרחית, התחייל הנגב. איכשהו גיוסו לצה"ל עבר בשקט יחסי, ואולי אין זה מקרי שלא שמעתם על זה יותר מדי. שכן הפעם הנגב התחייל לקהילה החשאית מכולן - מודיעין. האמת שזה לא כזה עניין חדש. הדיבור על מעבר חילות המודיעין דרומה החל עוד כשנסעתי עם חוגר בכל בוקר מבאר שבע לצומת גלילות. כבר אז לא היה צל של עלה תות, שהשטח היקר שעליו יושבים טובי המוחות בצבא, יימכר לנדל"ניסטים.

אלא שעשורים חלפו בטרם הפך הדבר למציאות ברורה, ורק עתה נחתם החוזה להקמת קריית המודיעין ״ליקית״ - אגב, שם די מוזר לבסיס חיל שכל הדלפה ממנו היא אסון. בכל אופן, קריית המודיעין תוקם על 2,500 דונם, רק ״חמש דקות מבאר שבע״, אבל בכיוון ההפוך ממוזיאון חיל האוויר בחצרים - מזרחה, מול יישוב היוקרה עומר, ורק דקה מיישוב הזולה לקיה.

אוקיי, יגידו רוב האנשים, אז עוד בסיס עובר דרומה, מה העניין? ובכן, אם ננסח זאת קצת אחרת, אפשר לומר שבשנים הקרובות תוקם בין באר שבע ללקיה עיר חדשה בסדר גודל של מצפה רמון, רק פי שלושה. עכשיו התעניינתם?

15 אלף אנשי חיל המודיעין אמורים לעשות את דרכם דרומה, וזה עניין גדול. אלא שהעניין הזה הוא גם הסיבה לעיכוב הקל בן כמה עשורים במעבר דרומה. בעבר כבר תהיתי באכסניה זו מה היה קורה אם הרמטכ״ל אביב כוכבי היה מקבל פקודה לתקוף את מתקני הגרעין באיראן אבל מסרב ליישם אותה, שכן להערכתו לטובי הטייסים בחיל האוויר אין ממש חשק להמריא, אם זה לא קורה מתל נוף או משדה דוב. כנראה משהו במסלולי ההמראה בדרום ״לא מדויק להם״. נשמע לכם הגיוני? ובכן, זו הסיבה העיקרית שבמשך שנים רבות התעכב ונמרח מעבר הבסיסים. לאנשי המודיעין ״לא בא״ לעבור לנגב או לרדת לדרום, זה פשוט לא התאים להם הקטע הדרומי הזה, אלא אם זה טיול שיטפונות או טיול ספארי בעיירות הפיתוח.

אני שומע את המתקוממים אומרים הו, אתם הדרומיים תמיד מתלוננים, הנה בקרוב יתחילו הדחפורים לעבוד, ועוד כמה שנים יתחילו להגיע חלוצי החלל והסייבר ספייס, ובעוד עשר-עשרים שנה גג, יגיעו כל אנשי המודיעין דרומה ברכבת שתיבנה במיוחד בשבילם. אז מה אתה רוצה? פרט לכך, אל תשכח שהממשלה התחייבה להעניק 1.3 מיליארד שקלים כמענקי הסתגלות, ואתם הדרומיים תהיו בטוחים וסמוכים שכמה אגורות מהשקלים האלו ימצאו את דרכן כטיפ למהנדסי שטיפת המכוניות, מנכ"לי הפלאפל ושאר שואבי העצים וחוטבי המים, אז תשמחו!

ועדיין לא ברור לי למה צריכה הממשלה לשלם כל כך הרבה כסף כדי לשכנע את חיילי המודיעין למלא פקודה צבאית. מה זאת אומרת, אומרים לי מומחי ההגירה, זה קשה לעבור דרומה. אל תשכח שמדובר באנשי ההוד והשרון אשר התרגלו למסעדות הסיבוס בעמק הרצליה. וכיצד יעזבו המרגלים את קישואי שום על מצע בצלצלים בניחוח פיח פקקי הכפר הירוק? איכה יוכלו טובי המוחות להזין את עצמם ולמצוא לחם מחמצת ראוי בבאר שבע? ומה יעשו נשותיהם או בעליהן? כיצד יסתפקו במשכורות באר־שבעיות? ומה יהא על ילדיהם אם יצטרכו תור לרופא מומחה בפחות משלושה חודשים? ובכלל, כיצד ישתלבו הילדים מבלי לעבור התאמה מגז׳דרית ולמידת שפה חדשה?

ובכן רבותיי, המומחים צודקים. הבעיה אינה בדרישות השפויות לחלוטין של אנשי המודיעין. הבעיה אכן מצויה במשכורות הבאר־שבעיות. ועל כן, כל שהממשלה צריכה לעשות זה דבר פשוט מאוד. להעביר רק את בסיסי חיל המודיעין וההון האנושי הייחודי והרגיש הזה - זה לא מספיק. במקביל חייבת הממשלה להעביר חוק ״שכר מינימום צמוד לשכר הממוצע בכפר שמריהו״, להשוות את מספר הרופאים לנפש בין הדרום לתל אביב בפקודה, ולחייב שתקציב החינוך בלקיה יהיה תמיד שקל אחד יותר מזה של הוד השרון. כמו כן תדאג הרשות להעברת צה״ל דרומה להעביר גם את עדנה, סיליה ורביבה וכל שאר תומכי הלחימה המודיעינית לבאר שבע. במקביל תחלק לכל תושבי הנגב מענקי הסתגלות לתלונות ולחפירות האורחים החדשים, זאת בתוספת מענק על היעדר ים, ובונוס משכורת 13 על העלאת יוקר המחיה שיעלה כאן בגלל תפנוקי המודיעין.

וזו כבר בעיה אמיתית, שכן אם הנדל"ן ידבר מודיעינית והמשכורות בבאר־שבעית - הרבה מאוד דרומיים ייפלו. השבוע עשיתי סקר שוק וניסיתי לבדוק כמה יעלה לאנשי המודיעין לשלוח אוכל לבאר שבע באתר ״תן ביס״. ״מצטערים״, ענה האתר באדישות, ״אבל חסרה לנו העיר״. באורגינל, לא מגיע לנו גם איזה מענק הסתגלות לטמטום הזה?

במקביל למעבר ה־וי.איי.פי של אנשי המודיעין, מתרחשת בשנים האחרונות גם תנועה משמעותית של יחידים ומשפחות שפשוט עוברים מהמרכז אל הפריפריה. כששאלתי את אחת מאותן מהגרות מדוע בחרה לעבור לדרום, ענתה: ״נמאס לי לא לישון בלילות בגלל עבודות הרכבת הקלה, ולחפש חניה בין החפירות, וכשראיתי שחלק ניכר מהעבודה עובר יותר ויותר לזום ולרשת - חיפשתי מקום קרוב יחסית על נתיב הרכבת שבו אוכל לחיות טוב יותר ובעיקר לישון בלילה״. אלו הציונים החדשים, אנשים שעוברים דרומה לא כדי להפריח שממה עתיקה ובעיקר מדומיינת, אלא כדי לחיות רגוע יותר.
את הציונים החדשים אתה פוגש בימי הכנות לגנים, משגיחים על ילדים בפארקים העירוניים, ובעיקר מדי בוקר ברציף הרכבת לתל אביב. העומס הזה מספר את מה שהמספרים אינם יודעים לומר. לשינוי הזה יש הרבה פנים, ואותותיו ניכרים בכל מקום ועבר, אלא שהגיע הזמן שגם חלק מפרנסי הפריפריה יעשו שינוי בראש ביחסם אל בני המקום לעומת המהגרים החדשים.
כל תושב פריפריה מכיר את משל פח הזבל. תושב שכונה שמבחין כי הזבל הולך ונערם לצד ביתו, יבקש מהרשות המקומית שיוסיפו עוד פח זבל. איכשהו זה תמיד נשאר בגדר ״נטפל בזה מתישהו״ עם רמת אמינות של ״שיחתכם חשובה לנו״. אלא שברגע שמישהו מהציונים החדשים מציין ש״חסר פה פח זבל״, מייד תתעשת הרשות המקומית ופח הזבל יותקן, שכן יש תושבים, ויש תושבים חדשים מהמרכז.

לא תמיד הפריפריה מאמינה בעצמה ובאנשיה. כלומר, היא מלאת גאווה אותנטית, והיא כאן כדי לספר ״סיפור חדש״ בדרומית מדוברת, ואין יותר ״אכלו לי שתו לי״, כי כולנו למדנו לדבר בקואצ׳רית מעצימה, אבל מאחורי כל ה־NLP והווג'ראס, מסתתר החשש הגדול שהציונים החדשים אשר היגרו לכאן יראו משהו שיבהיל אותם כל כך, עד שמייד הם יברחו וישובו לאזור המרכז. כיצד אמור להרגיש בן המקום שרואה את הרשות המקומית מכרכרת אחר כל זוג ומשפחה מאזור המרכז, ואת מחלקת הקליטה שמבטיחה להפוך את המדבר לים ולעשות כל שביכולתה כדי לאפשר את המעבר הקשה, אבל אם מישהו מבני המקום פונה אל הרשות לעזרה - הוא מייד יופנה למחלקת הרווחה, האנחה וה־וואחה ״יהיה בסדר״.

אני מכליל כמובן, ועדיין, אף שכבר 2022, רבים וטובים מבין פרנסי ומתפרנסי הפריפריה לא הפנימו שאין צורך להתחפש ולהסתיר את מי ומה שאנחנו. והדבר שהכי מושך הון אנושי טוב מבחוץ הוא פשוט הון אנושי פנימי ושמחת חייו, ובהון הזה כדאי להשקיע. תיזכרו בימים שבהם הייתם תייר או תיירת והגעתם למקום זר. הרעב תקף אתכם באמצע רחוב שבו מצויות שתי מסעדות, האחת ריקה ובפתח עומדים כל העובדים, מביטים בך בעיניים כלות ומסמנים לך בתחינה עם היד בוא, בוא, כנס, בעוד במסעדה השנייה איש לא שם לב אל התיירים, וכולם בפנים עסוקים בלסבוא, לרקוד על השולחנות ולשבור צלחות. לאיזו מסעדה תיכנסו?