כאשר הסופר, המתרגם והעיתונאי האמריקני קית גסן מדבר על רוסיה, המדינה שבה נולד לפני ארבעה עשורים וחצי, וממנה היגר עם משפחתו לארה"ב כילד בן 6 - עיניו בורקות, ומקולו ניכר שהוא חש כלפיה סימפטיה גדולה. אולי אפילו אהבה. כיצד זה מתיישב עם שם הרומן האחרון שלו - "ארץ איומה"? בסוף, כמו כל דבר ברוסיה רבת הסתרים והתהפוכות, זה איכשהו מסתדר.
אנדריי קפלן, הגיבור הראשי של "ארץ איומה" (הוצאת פן, תרגום מאנגלית: רחל פן), הוא בן דמותו של גסן. כשמסלול ההתקדמות שלו באקדמיה האמריקנית נתקע, נוחתת על אנדריי ההצעה של אחיו הגדול: לחזור מניו יורק למוסקבה כדי לטפל בסבתם המזדקנת. אנדריי צולל אל העולם המוזר של רוסיה העכשווית, שבה למרות השפה המוכרת והשורשים הוא אורח זר. ההיכרות המחודשת עם ארץ הולדתו מזמנת לו שרשרת של מפגשים אנושיים עם בני המקום, ומגלה לו את הדברים החשובים בחיים, אולם השנה מסתיימת בעזיבה בלתי נמנעת לאמריקה ובנטישה של כל מה שלמד להוקיר ולאהוב.
"את הדברים המעניינים ברומן שאבתי מהחיים שלי. למשל, הסבתא של אנדריי היא סבתי, אחת לאחת", מסביר גסן בשיחה עם "ישראל היום" בתערובת של אנגלית של החוף המזרחי ורוסית קולחת. "לעומת זאת, את הנסיבות של חיי, שנראו בעיניי פחות מרתקים, החלפתי בפרטים מומצאים. שיטת העבודה היתה בהתאם: תחילה כתבתי את השתלשלות החוויה האישית שלי משנת חיים במוסקבה בשנים 2009-2008, ואחר כך 'חיממתי' אותה כדי שתיראה יותר הגיונית ופחות תלושה. אפשר לדמות את זה לוויסות עדין של רמת החימום, שתפקידו להוסיף את האדים לקלחת ולהעלות את הטמפרטורה".
בניגוד לטמפרטורות בחורף הרוסי, תולדותיה של משפחת גסן בדורות האחרונים הצטיינו תמיד בחום מופרז, עד כדי סכנת כווייה. אם תרצו, יש בהן כל הפרטים שמרכיבים את הפסיפס המורכב של היהודים שנקלעו למרחב המזרח־אירופי במאה ה־20: סבתות שיצאו מן העיירות היהודיות ונהרו אל פיתויי ההשכלה וההתבוללות אך מצאו את עצמן בשבי המערכת הסטליניסטית; סבא שגויס לצבא האדום ולא שב מן המלחמה בנאצים; הורים שהשתייכו לשכבת האינטליגנציה הדיסידנטית ומיהרו לעזוב לאמריקה כשנפלה לידיהם ההזדמנות; ולבסוף דור הילדים, שגם במדינה החדשה אינו מוצא מנוח וממשיך לתסוס בחיפוש אידיאולוגי אינסופי.
התלישות של אמריקה
רוזליה סולודובניק, סבתו של גסן מצד אמו, שימשה לו השראה ל"סבתא סבה", סבתו של אנדריי. היא תרגמה לרוסית את מיטב הספרות העולמית מאנגלית, צרפתית וגרמנית, אך בימיו של סטלין עבדה במקביל כצנזורית של תכתובת בינלאומית בסניף הדואר המרכזי של מוסקבה והיטלטלה בין תפקידה בשירות המשטר לאפשרות להפוך בן־רגע לקורבנו. סבתו השנייה, אסתר גולדברג, אף היא מתרגמת וסופרת, באה ממשפחה ציונית בפולין, עברה בבריה"מ תלאות, רדיפות ומאסר, חלמה על העלייה לארץ ישראל ולא יכלה להגשימו.
כששתי הסבתות כינו את ארצן "ארץ איומה", הן ידעו היטב על מה הן מדברות. אף על פי כן, שתיהן נשארו במוסקבה גם אחרי שילדיהן ושני הנכדים הקטנים (מאשה וקוסטיה, ששינה את שמו לקית) היגרו לארה"ב בשנת 1981, ואף אחרי התמוטטות בריה"מ, וחיו חיים ארוכים שנים אחרי שרוסיה החדשה התנערה מן הקומוניזם. בזכותן, יכול היה נכדם האמריקני לשוב למוסקבה של המאה ה־21, ולהרגיש בה כבמעין "קפסולה של זמן". בזכותן, מבטו על בריה"מ, שאת מוראותיה לא חווה על בשרו, מהול בנוסטלגיה מתוקה ורחוקה מן היסוד העובדתי.
גסן, שחי כיום בברוקלין, החל לנסוע חזרה לרוסיה עוד בשנות ה־90, כמה שנים אחרי התמוטטות המשטר הקומוניסטי, מתוך ספק סקרנות וספק חיפוש עצמי: "עניין אותי לראות מהיכן באתי, מהיכן באו הוריי, לגלות אילו חיים היו להם שם. בהקשר האמריקני הם נראו קצת מוזרים, מגוחכים ותלושים. אמנם סיפור ההגירה שלהם נחשב למאושר וטוב, אך בכל זאת במובן התרבותי הם לא נטמעו בסביבה האמריקנית אלא שימרו את העולם שהביאו עימם ממוסקבה. אבל חוץ מן השורשים האישיים, רוסיה שמצאתי היתה כה מרתקת, פתוחה, מבטיחה ודינמית שנכבשתי בקסמיה. היה בה הרבה יותר מעניין מאשר בארה"ב".
מאז שנות ה־90 רוסיה השתנתה לבלי הכר, ועם השינוי הזה מנסים להתמודד קית גסן האמיתי ואנדריי קפלן פרי דמיונו, כל אחד בדרכו הייחודית. גסן מרבה לכתוב על רוסיה לכלי תקשורת אמריקניים ולסקר את המתרחש בה בעיניים אוהדות, יש שיגידו אוהדות מדי. לשיטתו, ההסבר להסתכלות האמפטית על רוסיה מבוסס על ניסיון לאמץ נקודת זווית רוסית במקום ביקורת חיצונית.
"רבים מאלה שהיגרו מרוסיה שבים אליה מדי פעם כדי להציץ בה לרגע, למשל כדי לכתוב עליה מאמר, ולעזוב מייד", הוא מסביר, "המאמרים שלהם מציירים לרוב את רוסיה כארץ איומה, חדגונית ונאנקת תחת העול של פוטין. זה חוטא למציאות ודי מעליב, אם כי אני מבין שגם אני עושה זאת במובן מסוים. זהו מעגל קסמים שלא ניתן לצאת ממנו, שהרי גם אם הייתי מחליט להישאר בה, לי כאמריקני תמיד יש לאן לברוח. לרוסים אין".
מי אחראי לעוול?
בן דמותו הספרותי של גסן הלך כמה צעדים רחוק יותר בניסיון להיטיב עם מולדתו הישנה־חדשה. באחת הסצנות המשעשעות ברומן, אנדריי זורק במפגיע לחבריו למסיבה, כולם מערביים שמסתכלים על רוסיה מלמעלה, את השאלה המתריסה "מה אתם עשיתם בשביל רוסיה?", ונעלב יחד עימה. נוסף על השאלה, בא הניסיון לתת לה תשובה, ואנדריי מצטרף לקבוצת אקטיביסטים מחתרתיים, שמבקשים להחזיר את רוסיה לפסים המוכרים של סוציאליזם וצדק חברתי.
"זאת הטרנספורמציה שגם אני חוויתי, ברוסיה הפכתי לסוציאליסט", מודה גסן. "בשנתי במוסקבה עם סבתא רוזה באמת נהייתי חלק מקבוצה שמתכנה 'התנועה הסוציאליסטית הרוסית'. אלה טרוצקיסטים, ובעיניי הם אנשים טובים בעלי מבט עמוק ומפוכח על מה שמתרחש ברוסיה הקפיטליסטית. בדיוק כמוהם זיהיתי את המגמות הרעות עוד בביקוריי ברוסיה בשנות ה־90, כאשר האוליגרכים צברו הון על חשבון האנשים הפשוטים שנושלו מן המעט שהיה להם".
הביקורת על רוסיה של פוטין מתמקדת בפגיעה בחירויות ובהתרחקות מערכי המערב. לעומת זאת, אתה מבקר אותה על שהפכה מערבית וקפיטליסטית מדי.
"כאשר רוסיה עברה מן הסוציאליזם לקפיטליזם, סבתי איבדה את כל חסכונותיה. למיליונים בדור שלה אלה היו שנים נוראיות. במערב לא רואים את הטרגדיה שלה ושל אנשים כמותה. בתקשורת האמריקנית תירצו את הרעות החולות האלה במורשת קומוניסטית, וזאת דוגמה מצוינת למבט מוטה ומוטעה. כשבחנתי את המציאות ברוסיה, ראיתי שהעוול נטוע בסדר החברתי הקפיטליסטי. חזרתי לארה"ב, וראיתי שאותה מציאות של נישול החלשים והעניים על ידי החזקים והעשירים מתקיימת גם בה, והגעתי למסקנה שהבעיה נעוצה בשיטה הקפיטליסטית. חוסר הצדק בארה"ב פחות בוטה מאשר ברוסיה, ובמקום סצנות של צעיר בג'יפ מפואר לוקח מסבתא זקנה את כספה בכוח תראו צעיר בחליפה מחתים סבתא אפרו-אמריקנית על הסכם הלוואה בריבית נשך שנועד לקחת ממנה את ביתה בעורמה".
אתה בוחר להתעלם מן המסורת של דיכוי הפרט שנהגה ברוסיה תחת כל המשטרים, החל מימי הצארים, דרך השלטון הקומוניסטי וכלה ברוסיה החדשה של פוטין. אולי היא העיקר?
"קשה להתווכח עם זה. בכל זאת, לדעתי, יש חשיבות לעקרונות ולסיסמאות שבשמם ולמענם נעשים הדברים. מה היו חבריי הסוציאליסטים הרוסים משיבים על כך? לבטח הם היו מדגישים את היתרונות וההישגים של הסוציאליזם הסובייטי, כמו ביעור הבערות, התפקיד המוביל בהשגת הניצחון על גרמניה הנאצית או קביעת השוויון כערך בקיום האנושי. אחד מתחומי הכתיבה שלי בימים אלה עוסק בחינוך בגיל הרך, ונחשפתי למחקר השוואתי על חיי פעוטות בני 3 במדינות העולם השונות. אחד המאפיינים של החינוך הסובייטי והפוסט־סובייטי היה היעדר מוחלט של סגרגציה במגורים. לא היו שיכונים לעשירים ושיכונים לעניים. לא היו שכונות לבני לאום או גזע מסוים".
האם זה מוסרי להעלות על נס את "השוויון של הכלא", שבו כולם שווים, כי אף אחד לא באמת שווה?
"הבה נבחן זאת על 'סבתא סבה', או בעצם על סבתי האמיתית. סבתא שלי שנאה את בריה"מ וחשה בחילה כלפיה. די היה בשמה היהודי כדי לעורר את גילויי האנטישמיות, והיא סבלה מהם בחיי היומיום. אמנם לא היו חירויות, היה מחנק פוליטי ומחשבתי. אך בד בבד, היתה לה במדינה הזאת עבודה טובה, היא יכלה לפרנס לבד את עצמה ואת בתה, אמי, בלי שהרגישו עניות. בעלה השני היה פיזיקאי מוערך, שניתנה לו האפשרות לעסוק במחקר מדעי.
"העולם שהדור הזה בנה חרב לגמרי עם סיום המשטר הסוציאליסטי והמעבר לכלכלת שוק, ולא נשאר להם דבר. הוריי שהיגרו לאמריקה יכלו לקרוא בה את כל מה שחפצו ולחשוב כל מחשבה, יכלו לקנות בית ושתי מכוניות, אבל גם הם איבדו משהו במעבר הזה, משהו שנשאר בבריה"מ ולא היה להם שוב במערב הקפיטליסטי".
הזיכרונות של ויסוצקי
יהדותם של אנדריי וסבתו מוצגת ברומן כיהדות ללא גאווה, יהדות של פחד מהאנטישמיות. כך המצב גם בעיניך?
"בעיניי, המרכיב היהודי דווקא מהווה חלק משמעותי בהיסטוריה ובחוויה של רוסיה. יש לו מקום מרכזי יותר מאשר למרכיב היהודי בארה"ב, אני גאה בתרומה היהודית לתרבות הרוסית, וזה השורש הנוסף להתעניינותי ברוסיה. גדלתי בסביבה שפחדה מן האנטישמיות והתבוללה, בין היתר מכיוון שזיהתה את היהדות עם הקרתנות והמוגבלות של העיירות היהודיות. כשהייתי צעיר יותר, עסקתי יותר בשאלות של יהדות וישראל, ונתתי לכך ביטוי ברומן הראשון שלי, שלא תורגם לעברית. ביקרתי בישראל פעמיים - כילד עם הוריי, ושוב בשנת 2002, כשחייתי חודש אצל דודי בירושלים ואצל דודתי באחד היישובים היפים ביהודה ושומרון".
למרות האידיאליזציה של העבר הסובייטי והאהדה הכללית לרוסיה, גסן אינו עיוור להפיכתה למדינה חופשית פחות ופחות, במיוחד אחרי שכבשה מאוקראינה את חצי האי קרים ופנתה לעימות עם המערב. עם זאת, בביקורתו על רוסיה הוא לא מתקרב לדרגת החריפות האופיינית לאחותו הבכורה, מאשה גסן, שידועה בשני כובעים - כמתנגדת עיקשת למשטר פוטין ברוסיה וכפעילה משפיעה בשמאל הרדיקלי בארה"ב. בניגוד לקית, מאשה חזרה להתגורר ברוסיה בשנת 1993 והפכה לאחד מסמלי האופוזיציה הליברלית לנשיא הכל יכול.
אחרי פרסום ספרה "פוטין: האיש ללא פנים", גסן בחרה לעזוב את רוסיה ולהשתלב בהוראה באקדמיה ובכתיבה במגזין "ניו יורקר". בדומה אליה, אחיה קית נשאר קרוע בין הזהויות השונות ומתקשה להחליט מה הוא יותר - אמריקני או רוסי. "כנראה אשאר תמיד אמריקני רוסי", הוא מציין בהרהור. "גדלתי בארה"ב, למדתי במערכת החינוך שלה, אבל עם זאת התרבות הרוסית - הספרות הרוסית, השירים של ויסוצקי וגאליץ' שהוריי האזינו להם בילדותי - קרובה אלי, ובלעדיה הייתי בוודאי אדם אחר לחלוטין".
כאמריקני־רוסי כיצד אתה רואה את עתידה של רוסיה?
"בכל פעם שאני עוזב את רוסיה, יש בי הקלה שיכולתי לצאת ממנה ותחושה שלא ארצה לחזור אליה. עובר קצת זמן, ואני שוב נמשך אליה. יש בה דבר מה שמושך כמו מגנט. אין ספק שעכשיו קורה שם משהו מרתק בעקבות ההתייצבות של מנהיג האופוזיציה אלכסיי נבלני מול פוטין. אני לא מחסידיו הפוליטיים, אבל זאת דמות ייחודית בקנה מידה עולמי, ויש להעריך אותו לא רק על אומץ הלב האישי אלא על הפנייה למצפון ולכבוד העצמי של האנשים. 'אני לא מפחד, ואל תפחדו גם אתם', הוא קורא לכולם. זהו מסר עוצמתי, לא משום שאין ממה לפחד אלא משום שחיי פחד אינם מתיישבים עם הכבוד העצמי. דמויות מסוגו היו במדינות אחרות, ולראשונה יש מנהיג כזה גם ברוסיה". טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
