"לכל משפחה ביפן יש תיק חירום מוכן לעת אסון. אבל בקורונה הם נכנסו לשאננות שהתנקמה בהם"

בן־עמי שילוני 

חוקר יפן והמזרח הרחוק

חתן פרס ישראל לשנת 2021 בתחום חקר המזרח הרחוק. פרופסור אמריטוס בחוגים ללימודי מזרח אסיה והיסטוריה, האוניברסיטה העברית. חבר באקדמיה הלאומית הישראלית למדעים 

פרופ' בן־עמי שילוני, כשהתחלת ללמוד לתואר שני באוניברסיטה העברית, השנה היתה 1964. המזרח הרחוק בכלל, ויפן בפרט, לא היו פופולריים כל כך. לאחרונה קיבלת את פרס ישראל על חקר תחום המזרח הרחוק. מה משך אותך לחקור את התחומים הללו?

"כתבתי את עבודת הגמר שלי בנושא פצצות האטום על הירושימה ונגסקי, וגיליתי שרבים מהדברים שנהוג לחשוב על יפן אינם מדויקים. הבנתי שהיא אומה עם תרבות גבוהה, עם הישגים בתחומי האמנות והטכנולוגיה. משכה אותי השפה היפנית, ואני חושב שגם היה בי דחף לחפש את השונה, את האקזוטי. עניין אותי גם האם אפשר לגלות בתרבות היפנית יסודות משותפים עם ישראל והמערב".

יפן, קצת בדומה לישראל, מאופיינת בניגודים – מסורות עממיות בנות אלפי שנים לצד טכנולוגיה מודרנית ומתקדמת. 

"נכון, היהודים והיפנים הם שני עמים גדולים בעלי תרבות היסטורית ענפה, שדחו את הנצרות - כל אחד מסיבות אחרות. אנחנו גם רואים הערצה הדדית, לפעמים קיצונית, מצד היפנים כלפי העם היהודי. היפנים רואים בישראל אור מיוחד של התקדמות אנושית. הדימויים השליליים שדבקו בנו, שכביכול היהודים שולטים בעולם או בכלכלה העולמית, דווקא הביאו את יפן להעריך ולהעריץ אותנו. זה גם בא לידי ביטוי במלחמת העולם השנייה, כשהיפנים הסכימו לקבל פליטים יהודים".

ההערכה שלהם כלפינו עשויה לבוא לידי ביטוי גם בזמן ההתמודדות מול הקורונה. אלא שאצלם, לא בטוח שההתמודדות מול המגיפה מעוררת השתאות. רק החודש דווח כי הם נאלצו לזרוק מיליוני חיסונים בגלל מזרקים לא מתאימים. 

"היפנים רגילים להתמודדות עם אסונות טבע: רעידות אדמה, שריפות, שיטפונות גדולים. לכל משפחה יש תיק חירום מוכן למקרה של אסון טבע, כמו גם אזורי מילוט בכל שכונה. הם מתנהגים בצורה יחסית שלווה במקרים כאלה, אבל זה לא אומר שהם לא חוששים.

"כשהקורונה התחילה לסכן את המין האנושי, היפנים לא לקחו אותה ברצינות רבה, בדומה לאמריקנים, למשל. הם סברו שניסיונם עם אסונות למיניהם יסייע להם בהתמודדות, אך זה לא היה המצב - להפך: הם נכנסו לשאננות מסוימת שהתנקמה בהם, ומוסיפה להתנקם בהם גם כיום.

"אלפי חולי קורונה לא מוצאים מקום בבתי חולים ביפן, שרובם קטנים ולעיתים אף מסרבים לקבל חולי קורונה. בתחום הכלכלי, ראש הממשלה החדש, יושיהידה סוגה, שנכנס לתפקיד בספטמבר האחרון, שואף להוציא את יפן מהמיתון הכלכלי המתמשך שהיא נמצאת בו יותר מ־20 שנים, והקורונה בוודאי לא תרמה לכך".

אובדנות פסטורלית

גם מצבם הנפשי בכי רע. נתונים מאוקטובר 2020 הראו כי מספר המתאבדים באותו חודש עמד על 2,153 אנשים, והיה גבוה ממספר המתים מקורונה באותה שנה. זה מספר עצום. מעבר להשלכות כלכליות וחברתיות בעקבות הקורונה, אני מניח שזה קשור גם לאופי שלהם.

"ייתכן שהאיפוק ההתנהגותי המצטבר שמאפיין אותם מביא להתאבדויות. חלק מהמתאבדים הם קשישים שחוששים שהם מעמסה על ילדיהם. בניגוד למערב, המתאבדים ביפן לא רוצים שהמעשה ייראה כדבר שנעשה מתוך ייאוש, והם מקנים לאקט נופך אסתטי מסוים, ואף עושים זאת בקבוצות. אדם יכול לכתוב ברשת שנמאס לו מהחיים ושואל אם יש אנשים נוספים שירצו להצטרף אליו. תמיד יש מי שמצטרף, ולא אחת הם שוכרים מכונית, מגיעים ליער שידוע ביפן כבעל נוף מקסים, סוגרים את פתחי האוורור באוטו וממלאים אותו בגז. ההתאבדויות הקבוצתיות מראות את הזיקה הדומיננטית שיש ביפן כלפי הקולקטיב.

"אנחנו רואים גם התאבדות מתוך כישלון. יש אפילו ציפייה מסוימת מהחברה שלאחר כישלון מקצועי יגיעו פיטורים ואפילו אקטים אובדניים. חלק ממקרי המוות מגיעים גם כתוצאה מעבודה מאומצת מדי. אדם רוצה להוכיח שהוא עובד יתר על המידה, ולבסוף מת כתוצאה מעודף מאמץ. על פניו זה נראה אקט מאוד יפני, אבל הממשלה מאוד מתנגדת לכך. לא רק משום שמדובר במוות של אזרח, אלא גם משום שזה מזיק לכלכלה".

הם מתאבדים ולא מביאים ילדים. אצלנו סמוטריץ' דיבר על טיפול ברווקות המאוחרת, וביפן הודיעה לא מזמן הממשלה שתשתמש במערכות מתקדמות מבוססות בינה מלאכותית כדי להגדיל את שיעור הילודה. למה היפנים לא ממהרים להביא ילדים?

"הילודה ביפן היא מהנמוכות בעולם, כאשר תוחלת החיים שלה היא מהגבוהות בעולם. רבע מאוכלוסיית יפן היא מעל גיל 60, והיא הולכת ומזדקנת, קצת בדומה לאירופה. ביפן, ילד אחד או שניים זה הנורמה.

"הצעירים שם אינם מוכנים לשמוע עצות מהוריהם על כמה ילדים להוליד. עוד טענה היא שלצעירים היפנים אין מוסר עבודה כפי שהיה להוריהם, והם למעשה הורסים את החברה בעצם רדיפתם אחרי בידור זול. הם ממעטים לדבר על עתידם, וכשזה קורה - הם רואים עצמם במקצועות של זמר, ריקוד ומשחק. מתוך ייאוש, יש גם צעירים רבים שמסתגרים בחדריהם במשך שבועות, חודשים ואפילו שנים. הוריהם פוחדים לפרוץ לחדר מחשש שיתאבדו ורק מניחים להם אוכל במפתן הדלת".

היפנים גם מתחתנים מאוחר. 

"זו מגמה שניתן לראות בעיקר בקרב צעירות יפניות שחושבות על קריירה, ולא רוצות להשתעבד לבעל ולמשפחתו של הבעל. כשצעירה יפנית מתחתנת, חמותה קובעת לה כיצד היא תחיה ומה היא תעשה. זה כמובן מצב לא פשוט. בנוסף, יש קודים שונים של התנהגות שחלים על נשים יפניות נשואות - צורת הדיבור שלהן שונה, הן מנומסות יותר ולבושן צנוע. יפניות רבות עברו לחו"ל למספר שנים ולא מתלהבות לחזור בגלל החברה שמעיקה עליהן".

זה מעניין, כי דווקא בקרב נשים אפשר לצפות שיתפתח בגיל מסוים רגש אמהי, רצון אבולוציוני בהבאת ילדים. יש נשים שמספרות שהרצון בהבאת ילד הוא כמעט אינסטינקט.

"הן רוצות ילדים, אבל אל תשכח שיש תחליפים לתינוקות - חיות מחמד למשל, כלבים וחתולים. כיום, בטוקיו, יש יותר כלבים מאשר ילדים".

מדהים.

"זה לא הכל, יש שם תעשייה שלמה של בגדים לכלבים, משקפי שמש לכלבים, מסיבות, מסעדות ושירותים לכלבים. הכלב הפך להיות משומר על הבית - לבן־בית. זה אמנם קורה גם בעוד מקומות בעולם, אבל ביפן זה בולט באופן מיוחד".

יש סברה שאם העם היפני ימשיך בשיעורי הילודה הנמוכים – הוא עלול להיעלם.

"אני חושב שזו הגזמה; כי אחרי מלחמות, לדוגמה, יש בייבי בום. וגם אם כמות האוכלוסייה תרד קצת - מי אמר ש־125 מיליון יפנים זה התקן שנדרש כדי למנוע את היעלמות האוכלוסייה?"

ילודה גם קשורה לתקווה, ונראה שיש להם כזאת – למשל האולימפיאדה שצפויה להתקיים בקיץ.

"חשבו שהאולימפיאדה תעניק זריקת עידוד גדולה למשק היפני. התקציב שלה עמד בשעתו על כ־13 מיליארד דולר, והיה צפי לכך שהיא תכניס כסף רב מתיירות, למשל. לאחרונה התחוור שעלותה תהיה גבוה בהרבה, מה גם שדחייתה בשנה גרמה לנזק כלכלי נוסף. אז כן, האולימפיאדה היתה אור בקצה המנהרה - יפן סברה שהאירוע הספורטיבי הזה יתרום לילודה, למצב הכלכלי, לקורונה - אבל לא נראה שזה הולך לקרות.

"זו שאלה, אם האולימפיאדה טובה או רעה ליפנים. סקר שנעשה ביפן על ביטול או דחיית המשחקים האולימפיים העלה כי מחצית מהיפנים חשבו שיש לקיים את האירוע, ומחצית אחרת טענה כי אין לקיימו בשום אופן נוכח הקורונה והמחיר הכלכלי שייגבה מהמשק. בישראל היו בוודאי רוצים לקיים אירוע שכזה בכל מחיר, אבל היפנים מעניקים חשיבות יתרה לאופן שבו הם נתפסים. באופן אישי, יש לי הרושם שהאולימפיאדה תידחה שוב, אבל זו עדיין שאלה. מצד אחד יש רצון לביצוע מושלם, ומצד שני תפיסה סמוראית של לא לוותר לעולם, קצת בדומה לאי הרצון להיכנע לארה"ב בסוף מלחמת העולם השנייה".

האידיאל היפני: ישראל

מאז מלחמת העולם השנייה והטלת פצצות האטום על הירושימה ונגסקי זרמו מים רבים בנהר. בעבר עיקר המתיחות היתה בין ארה"ב ליפן, כיום סין היא זו שהפכה לאיום.

"לפני שנתייחס לארה"ב, יש עימות מתמיד בין סין ליפן בכל מיני תחומים. סין הפכה למעצמה הכלכלית מספר שתיים בעולם, ויפנים רבים נכנסו מכך לדכדוך. מהצד השני יש סינים שחולמים על חיים ביפן בגלל המשכורות הגבוהות, למשל. ככלל, אפשר לומר שהיפנים חרדים מהסינים, שנחשבים לאסרטיביים יותר ואף מוכנים לעימותים. כלכלית, הסינים לא נוקטים בהכרח פעולות מיוחדות. האינטרס היפני הוא להשקיט את הוויכוחים".

ג'ו ביידן טוב ליפנים? כשטראמפ היה בשלטון, הם סמכו עליו שיעמוד מול צפון קוריאה שמתגרה ביפן, אך גם חששו כשטראמפ החל איתם במו"מ.

"מבחינת דעת הקהל, יפן מתגעגעת כיום לטראמפ, שבו היא ראתה נץ נגד אויביה - סין, צפון קוריאה. בשנת 2017 יחסי יפן וצפון קוריאה רשמו שפל חדש בגלל תוכנית הגרעין של צפון קוריאה ושיגור רקטות צפון־קוריאניות מעל יפן. האם ג'ו ביידן יהיה נץ מול צפון קוריאה ו'ישמור' בכך על יפן? עוד מוקדם לומר. בינתיים, היחסים בין ארה"ב ויפן ממשיכים להיות קרובים, והראשונה רואה בה שותפה קרובה. יפן מצידה, נחשבת גם היא למדינה פרו־אמריקנית".

מה בנוגע ליחסים עם ישראל? ב־2020 ההשקעות היפניות בישראל גדלו ב־20 אחוזים והסתכמו ב־1.1 מיליארד דולר. ויש גם את הטיסות הישירות בין ישראל ליפן, שאמורות לחזור בשוך המגיפה.

"מאז ראשית היחסים, אפשר לומר שהקשר בין המדינות נמצא כיום בשיאו. יש מספר לא מבוטל של חברות ישראליות שפועלות ביפן, ולמרות קשיים בשפה ובמנטליות, הן מצליחות היטב. יש גם עשרות חברות יפניות שמשקיעות בחברות מישראל, בעיקר בתחומי הטכנולוגיה - למשל רכיבי פיתוח למכוניות יפניות שקיימים בישראל. אם ישראל תפתח מוצר טוב, היפנים יהיו בין הראשונים שירצו אותו. התדמית של 'היהודי הנוכל' נעלמה, ובמקומה ניתן לראות תדמית של היהודי המוכשר, של הישראלי המצליח. ליפן נדמה שישראל היא מדינה אידיאלית עם החינוך הכי טוב בעולם, כשהם מתכוונים בעיקר לחינוך היהודי־מסורתי". 

בתחילת השיחה דיברנו על הניגודים שביפן. תחום נוסף שבו בולט הדבר הוא המרחב הציבורי שנחשב מקודש – קיימות מודעות רבה ותשומת לב לצורכי האחר. מצד שני, אם מסתכלים על מרחב ציבורי אחר, הטלוויזיה למשל, הרי התוכניות היפניות מאופיינות באקסצנטריות על הגבול הפרוורטי. תמימות לצד אכזריות וסרקזם. רואים את זה בחלק מהאנימות ובתוכניות ריאליטי, למשל. איך מסבירים ניגודים אלה?

"החברה היפנית רוצה להסתיר סטיות שונות, ומנרמלת את זה כביכול בצורה של אנימה - אנימציה יפנית אותנטית. זה כביכול לגיטימי יותר. קיימות אנימות לכל הגילים, ובהחלט רואים שם גם תכנים שכוללים פורנוגרפיה, סמים ואלימות. יש פסיכולוגים שטוענים שאנימה היא פיצוי של יפנים שחיים בתוך חברה מאוד ממושטרת".

נשמע שקיים שם המון סטרס.

"הסטרס נמצא מתחת לפני השטח ולא בהכרח מתפרץ בצורה מבוקרת. אתה רואה את זה כשרכבת מאחרת ביפן ואזרחים זועמים ומתפרצים על חברת הרכבות. ככלל, הסטרס נמצא למשל בין נשים פמיניסטיות לגברים שמרנים יותר, ובין צעירים מול מבוגרים - שדורשים מהם להצליח. לכן נתקלים שם גם באלימות קיצונית ביותר - הגם שהיא מתחת לפני השטח, כי בשיח הפומבי שלה לא תראה אלימות רבה".

לסיום, בשנים הקרובות נראה שוב נהירה ללימודי יפן והמזרח הרחוק כפי שראינו בסוף שנות ה־70?

"כשהתחלתי ללמד היסטוריה ותרבות יפן באוניברסיטה העברית ב־1971 היו רק מעט תלמידים שבאו לשמוע את הרצאותיי. מאז כל שנה המספר הלך וגדל, וב־1979 הקורס לתולדות יפן המסורתית היה הגדול ביותר באוניברסיטה העברית וכלל 680 סטודנטים. נהניתי מאוד להעביר את השיעור הזה. מה הביא תלמידים בשנות ה־60 וה־70 של המאה הקודמת ללמוד על יפן? אני חושב שזה עניין באמנות היפנית הייחודית, בדת, בסרטים. היום סטודנטים רבים מגיעים גם כדי ללמוד על הפן הכלכלי שלה, וזאת כדי להשתלב בהמשך בחברות ישראליות שפועלות ביפן. בחלוף השנים נאלצו להגביל את מספר הסטודנטים בקורסים בגלל היעדר מקום, וההרשמה הוגבלה לתלמידים של חוגי מזרח אסיה בלבד".

עוד נחזור לכמויות של פעם?

"בתחום לימודי יפן אני לא בטוח. תחום לימודי סין גם הגיע לרוויה מסוימת. דווקא לימודי קוריאה עדיין נמצאים בתחום של 'ילודה', כך שקיים שם עוד פוטנציאל גדול". 

להצעות ולתגובות: Ranp@israelhayom.co.il טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו