"לא פוסלים אף אחד"
ו"לא נשב עם ו/או תחת"
מדובר בקלישאות הלקוחות מעולם הפעוטונים והגנון (בלי להעליב ילדות וילדים), אשר השתלטו על מערכת הבחירות בגלל משחקי ההחרמה ההדדית (ע"ע "זה או אנחנו או הם" ו"מנהיגות אחרת"). בשל ריבוי הרשימות, שלכל אחת מהן פסולי חיתון משלה, אין שום דרך מתמטית ידועה למדע שבה ניתן יהיה להקים אי פעם קואליציה בלי שאחת המפלגות תפר את התחייבותה שלא לשבת תחת X או להחרים את Y. ולפי שאף אחד לא מוכן לקבל אחריות על הנצחת הפלונטר, ראשי המפלגות נאלצים להגיד שהם "לא פוסלים אף אחד", דקה אחרי שהתחייבו ש"לא נשב איתו" ובטח שלא "תחתיו", ובכך הם שוב מצאו דרך פלאית להתחייב בלי להבטיח (ע"ע "ממשלה בראשותי").
"ממשלה שפויה"
הגרסה העכשווית של "מצילים את הדמוקרטיה", "שלטון החוק בסכנה" וזיהוי התהליכים. רק שהפעם עברנו מסכנות מתחום מדעי המדינה לאיומים מהמחלקה למדעי ההתנהגות. הפחדות ממדיניות הימין - אאוט; זריעת פאניקה בגלל מבנה אישיות - אין. מעניין שמי שחתום על הקופירייט הזה הוא לא אחר מאשר יאיר גולן, אבי תורת התהליכים, שבנאום בכנסת בנובמבר האחרון פנה ליאיר לפיד ושותפיו בשמאל וקרא להקים גוש אחיד כי "צריך לחסום את חזון ביביסטן, ולהחליף אותו בישראל שפויה, עם ממשלה שפויה, עם התנהלות שפויה למען כל אזרחי ישראל". לפיד שמע, הפנים ואימץ את הסלוגן במלואו - אבל את גולן הוא השאיר בחוץ. מיאיר עד יאיר לא קם כאבו יאיר.
"מנהיגות אחרת"
אחת הקלישאות האהובות במערכת הבחירות הנוכחית. שתי מילים שאומרות הכל: המנהיגות הנוכחית גרועה, כלומר: צריך מנהיגות אחרת, והנה - יש לי בדיוק כזאת. רוצה קצת? חביבה במיוחד על פוליטיקאים במפלגות בינוניות, שמתקשים להבטיח לציבור ש"אנחנו נחליף את השלטון" (ע"ע), אבל הם לפחות יכולים לתת לנו בינתיים קצת שיעורים במנהיגות. מבוגי יעלון שהקים את עמותת "מנהיגות אחרת" כשפרש מהליכוד אי אז בשנת 2016; דרך עפר שלח שיצא עם הסיסמה "דרושה מנהיגות אחרת - עם עומק אידיאולוגי" כשפרש מיש עתיד; ועד נפתלי בנט שמריץ את הסלוגן "יש מנהיגות אחרת" מאז שפרש מהבית היהודי. אז שתדעו - יש מנהיגות אחרת, בגלל זה הם פורשים.
"הרבה פוליטיקאים.
מנהיג אחד"
בתחילת מערכת הבחירות נתניהו הציג את הסלוגן הזה - כשמאחוריו תמונות של לפיד, בנט, סער ושות' במעין אפלולית גרפית, נתניהו הוצג בהיר ובחזית. מנהיג אחד. זה התכתב עם קמפיין של אחד - חולדאי: "יש רק שני מנהיגים". מאז חולדאי התאדה, ובהתאם קמפיין הליכוד עבר רפורמה. מהמנהיג המדיני - לגיבור הקורונה.
אי אפשר שלא להבחין בהתפתחות אקספוננציאלית בדימוי של נתניהו: לפני שנתיים הוא היה "ליגה אחרת", והקמפיין תלה שלטי חוצות שלו לצידם של טראמפ ופוטין. ואילו עכשיו הוא הפרזנטור של משרד הבריאות. מצ'רצ'יל היהודי שמתגאה בקשריו עם מנהיגי העולם, הפך נתניהו ל"מחוסן מספר 1", ולסוג של אחות בריאות הציבור. בבחירות הבאות (אם וכאשר יהיו), קמפיין הליכוד יקרא לבוחרים לא לשכוח סוודר לפני שהם יוצאים מהבית.
"חוזרים לחיים"
רצינו, באמת שרצינו לומר כמה מילים על הקלישאה הזו, אבל לצערנו מדובר בתעמולת בחירות אסורה.
"אני מזמין
אותך לעימות"
זה נגמר. עכשיו זה רציני. כי אני, חביבי, ובכן - אני מזמין אותך לעימות. בוא, בוא נראה אותך. נוריד את הכפפות. ניפגש מאחורי בית הספר, במגרש, באולפן, בכל מקום שתבחר. רק תבוא. בבקשה. אם לא קשה לך. קפה עלי, אולי בכל זאת? תקפוץ לפחות, ככה על הדרך, עימותון קטן? אולי רק סלפי? פליזזזזזז...
אין דרך טובה יותר מלמצב את עצמך כמנהיגות אחרת (ע"ע) מאשר להזמין את המנהיגות הנוכחית (ע"ע: "הרבה פוליטיקאים. מנהיג אחד") לעימות. אבל, כמובן, זה אפקטיבי בתנאי שמישהו בצד השני מרים את הטלפון.
"על מלא־מלא"
מתקיים ויכוח לגבי מקורותיו של ביטוי זה - שפירושו הוא ללא כחל וסרק, בלי סייגים או באופן מושלם - אך על דבר אחד אין חולק: הוא משגע את הרשת בבחירות 2021. לפי יעקב ברדוגו, שאחראי לכך ש"על מלא־מלא" נכנס ללקסיקון על מלא־מלא, המקור הוא לא אחר מאשר דוד לוי, שבמענה לספקות בדבר מידת האוטונומיה שתינתן לו עם מינויו כשר חוץ ב־96', השיב: "אהיה שר חוץ מלא־מלא".
ברדוגו שכלל את הביטוי, התאים אותו לדיון הפוליטי העכשווי (בעיקר סביב חזון ממשלת הימין על מלא־מלא) ומעתה ברור לכל צרכן אקטואליה ששום ניתוח פוליטי לא יהיה מלא־מלא בלי "על מלא־מלא".
"X מפלג - Y יאחד"
לכאורה מדובר בנוסחת שיווק קלאסית ארוזה במבנה של "בעיה - פתרון", בשילוב הנגדה קליטה בין "רע" ל"טוב". במציאות הישראלית, הנתון הקבוע והבלתי משתנה הוא: X=נתניהו, ואילו ה־Y משתנה תדיר. מדובר אפוא בקלישאה מתגלגלת שהופיעה לאורך השנים בקונפיגורציות מגוונות, כגון: "הוא פירק - אנחנו נרכיב מחדש" (משה יעלון, סבב ג'), "ביבי הרס, אנחנו נתקן" (מפגיני בלפור), "ביבי מפרק, אנחנו נחבר" (סבב א') ו"נתניהו מפלג את העם, אני אאחד אותו" (הרצוג, בחירות 2015). זה יעיל, כל עוד ציבור הנמענים מאמין ש־X אכן פילג. היסטורית, הקלישאה טרם הוכיחה את יעילותה, ומכאן נובע שאולי X הוא לא נתניהו.
"יש לנו דרך"
בדרך כלל מדובר בקו תעמולתי שמאפיין מפלגות דתיות כמו ש"ס, אגודה והמפד"ל, שמנפנפות בעבר המפואר ובמנהיגים שכבר אינם כדי לגייס את נאמנות הבוחר. במערכת הבחירות הנוכחית אנו עדים לתופעה מרתקת, כשתקווה חדשה והעבודה מאמצות את הטקטיקה הזו בניסיון לאחוז בשולי הגלימה של הדבר האמיתי.
גדעון סער עזב את הליכוד, אבל הוא נאמן לדרכו של בגין; ומרב מיכאלי ניצחה את שרידיה של מפא"י אבל היא ממשיכת דרכו של רבין. "יש לנו דרך", "יש לנו ערכים", "מפלגה עם מסורת", ככה מדבר היום מי שעזב את המסורת ושינה את הערכים.
"זה או X או Y"
זה או ביבי או טיבי או ציפי או לפיד. וזה גם כנסת עם מרצ או שיש לביבי 61 או שכחול לבן עוברים או שביבי לא ייצא מבלפור - או בקיצור, הנקודה ברורה. מדובר בתבנית הדילמה הכוזבת המעמידה את הנמען בפני הכרעה פשוטה אך דרמטית (או X או Y). אחרי "זה או ציפי או ביבי" של לבני ב־2009, יצא המחנה הציוני בבחירות 2015 בסיסמה "או אנחנו או הוא", והליכוד השיב בסלוגן נגדי: "זה או אנחנו או הם. רק נתניהו".
בבחירות 2019 התקשה הליכוד לפשט את המציאות באמצעות הקלישאה, ונשארנו עם: זה־או־ממשלת־שמאל־של־לפיד־גנץ־בתמיכת־גוש־חוסם־של־המפלגות־הערביות - או ממשלת ימין בראשות נתניהו". פשוט, לא?
"ממשלה בראשותי"
בימינו, מפלגות כבר לא יכולות להתחייב על כלום. מצעים, תוכניות, מדיניות: שום דבר לא באמת תלוי בהן, משום שהן לא יודעות לומר אם ולאיזו ממשלה הן יתגלגלו ובאיזו פוזיציה. כל שנותר הוא להתחייב "להיאבק" על "מה שחשוב" - ואז לסמן את עצמן כאופוזיציה. "ממשלה בראשותי" היא טקטיקה שצמחה במענה לכך: היא מאפשרת להבטיח ולהתחייב על דברים גדולים - תחת כוכבית גדולה - שהן יוכלו לממש משהו רק אם היו"ר שלהן יקבל את הגה ההנהגה.
זה לא רק משפט תנאי יעיל ("אממש את התחייבויותיי בתנאי שאהיה ראש ממשלה"), שמאפשר להבטיח גדולות ונצורות בידיעה שהסיכוי לקיים קלוש, אלא גם טקטיקה נוחה להעביר את האחריות לבוחרים: אם לא קיימתי אף אחת מההבטחות שלי - תבואו בטענות רק לעצמכם שלא עשיתם ממני ראש ממשלה.
"עושים שינוי"
ו"מחליפים את השלטון"
מאז "מדינה שכיף לחיות בה" כבר אי אפשר להבטיח שיהיה פה פנאן, ולכן מצמצמים את ההבטחה לממדים צנועים וריאליים יותר, וגם לא מתחייבים על כיוון. קיימת הסכמה שאבי הז'אנר הוא בני גנץ, שטבע את הביטוי האלמותי "צריך אחרת, אפשר אחרת, ונעשה אחרת", בלי להגדיר מפורשות - אחרת ממה ובעיקר איך (ע"ע "מנהיגות אחרת"). העמימות הטקטית מאפשרת לרכוב על הכמיהה הכללית לשינוי בלי להיכנס לוויכוח המתיש והמפלג לגבי "מה בדיוק לא בסדר במצב הקיים" ובלי לומר משהו קונקרטי על אופי השינוי, כיוונו ומהותו, ברוח ה"באנו לשנות" הוותיק של יאיר לפיד. קודם נשנה, אחר כך נחליט.
