על סף התנגשות בקרחון: השמאל נאכל מבפנים - ופורץ בתשואות

השמאל מגיע לסיבוב הבחירות הרביעי כשבתחזית האופטימית ביותר הוא יכול לקוות ל־11-10 מנדטים. ייתכנו הפתעות לטובה, אבל העובדה היא שמפלגת העבודה מתייצבת בסקרים על 6-5 מנדטים ואילו מרצ נאבקת על חייה. מבקריה מצביעים על התרחקות הדרגתית מהזרם המרכזי בחברה הישראלית, דבקות בקונספציות מדיניות כושלות, נכונות להתפשר על סמלי הציונות ודיאלוג דל עם הפריפריה החברתית והגיאוגרפית.

אלה גורמי רקע משמעותיים, אבל הבחירות ממילא לא עוסקות בסוגיות האלה. וגם אם כן, מולן עמדה לרשות השמאל הפוליטי סוללת וינטלטורים תעשייתיים שאמורה לספק רוח גבית בעוצמות הוריקניות. זה השמאל שבסוף הצליח להפוך את ה"רק־לא־ביבי" לסנטימנט מוביל שמגייס המונים להפגנות ומשנע מצביעים בין מפלגות. זה השמאל שמשבר הקורונה המחיש את הרלוונטיות של קריאתו להשקעת משאבים במערכות הציבוריות, ובעיקר בבריאות וברווחה.

זה השמאל שניצחונו של ביידן (ותבוסתו של טראמפ) היו אמורים לשמש עבורו השראה ומודל ליבוא. זה השמאל שאמור היה לגרוף כל כך הרבה מנדטים מצמיחתו של המעמד הבינוני־הערבי, המעוניין בשותפות פוליטית פרגמטית ולא בדלנית. זה השמאל שלמרות נחיתותו האלקטורלית, הוא עדיין דומיננטי באמצעי התקשורת ובמנגוני עיצוב התודעה.

11-10 מנדטים בתחזית האופטימית? זה לא הגיוני. אבל זה קרה. בוחרי השמאל, כן כן, השמאל הסוציאליסטי ושוחר הפשרות הטריטוריאליות, מעדיפים לתת את קולם למפלגת הבורגנות הבינונית ונטולת הברק של יאיר לפיד, שהצלחתו ממילא תלויה בנפתלי בנט הסינגפורי ובגדעון סער הבית"רי. איך זה קורה? תתחילו ממרב מיכאלי. איכשהו התבססו סביבה תחושת הייפ ומומנטום, מבלי שעוצרים לשאול: על מה בעצם? על 6-5 מנדטים שעלולים לבוא על חשבון מחיקת מרצ?

תוצאות הפריימריז שעליו התעקשה לא העניקו לה כלי עבודה מוצלחים. רשימת העבודה מורכבת מדמויות אנונימיות ברובן, ונטולות משקל ציבורי כלשהו. אלה מהן שבכל זאת הגיעו לכותרות, עשו שם בושות. אבל השמאל מחא כפיים.

את האפשרות לחזק את הרשימה הלא־מרשימה בדמויות מוכרות בעלות רקורד מוכח - דחתה מיכאלי בבוז. דמויות כמו עפר שלח או רון חולדאי - חסרי אופק במפלגות עצמאיות אך אטרקטיביים בתוך רשימה - נשקלו, הושמו על הולד, וקיבלו שיחת דחייה מנומסת. נותרנו עם אבתיסאם מראענה ואמילי מואטי. אבל השמאל מחא כפיים.

כעת אפשר היה לטפל במרצ. במקום למקסם את ההבדלים ולהתמצב כמפלגת עתודה שלטונית הממוקמת בזרם המרכזי־ציוני של השמאל, פלשה תעמולת העבודה לטריטוריה של מרצ: זהויות מגדריות, שוויון אזרחי, צדק חלוקתי. שיק סגול ומתוחכם שצמצם יותר ויותר את מרחב המחיה של מרצ, ופורר אותה מזהותה הפרטיקולרית. מי צריך אותה עכשיו? כך חוסל בהתמדה המנוע האנרגטי החשוב ביותר בשמאל דווקא על ידי שותפתו האידיאולוגית; קניבליזם אשר כיבה בהדרגה את מנוע הבעירה הוותיק של מחנה השלום, שהשאיר אותו בחיים גם בשעותיו הקשות. אבל השמאל מחא כפיים.

והשמאל, שמתקשה לערוך חשבונות נפש או להודות בנטייתו להיסחף אחר טרנדים, ממשיך למחוא כפיים - מבלי להבין שהוא נאכל מבפנים. מיכאלי לא תשלם מחיר על הקרסת השמאל, משום שלא היא מגיעה אליו כתקוות השינוי. היא הצליחה לבסס הסכמה רחבה ש־6 מנדטים יהיו ניצחון. הכל יושב הפעם על הכתפיים של יאיר לפיד; הוא זה שהפסד בבחירות הקרובות עלול להיות הרסני להמשך דרכו.

העניין הוא, שכדי להצליח, הוא חייב לצידו חגורת שמאל עבה. זה הדבר האחרון שמיכאלי יכולה לתת לו עכשיו. מתגנבת התחושה שאהובת השמאל מכווצת את העבודה והורגת את מרצ בכוונה - אולי כדי להעיף מהדרך את לפיד. הליכוד צריך לשלוח לה פרחים. והשמאל? מוחא כפיים.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו