הצבעתם של האזרחים הערבים בבחירות הרביעיות מחולקת לשני חלקים. הראשון, הבעת חוסר אמון במנהיגות הערבית כשההוכחה - ירידה מייצוג של 15 מנדטים לארבע המפלגות ברשימה, ל־6 מנדטים לשלוש המפלגות. השנייה, כניסתה של התנועה האסלאמית הדרומית עצמאית כתוצאה מקמפיין "השמרנות, ההשפעה וההשתלבות".
האזרחים הערבים הוכיחו בפעם השנייה בתוך שנה אחת, שהם מענישים את חברי הכנסת הערבים ולא יוצאים להצביע.
רבים עכשיו משליכים את יהבם ותולים את תקוותם במנהיג החדש שנולד לציבור הערבי, מנסור עבאס, שאולי הוא יממש את רצונם של יותר מ־70% מהאזרחים הערבים, להשתלב בקואליציה ובממשלה; כי הציבור הערבי צמא להיות חלק ממעגל ההשפעה, חלק מקבלת ההחלטות, והחשוב ביותר - חלק מהעשייה הפוליטית והפרלמנטרית.
שיעור השתתפותם של האזרחים הערבים בהצבעה לכנסת עומד על כ־50%, דבר שאמור להדאיג את כל המנהיגות הפוליטית בישראל, יהודית וערבית כאחד, כשהוא עומד בניגוד מוחלט לשיעור השתתפותם בבחירות לרשויות המקומיות הערביות, ובאלו המעורבות, שמגיע ליותר מ־90%. הציבור הערבי ישתתף באופן אקטיבי ואף "יילחם" במקומות שבהם הוא יכול להגיע לנקודות השפעה על הנעשה ועל קבלת ההחלטות, ולהיות חלק מההנהגה.
הרוב המכריע של הציבור הערבי, במיוחד בני הדור הצעיר, רוצה, מעוניין ומחפש להיות חלק אינטגרלי מכל הנעשה בישראל - באקדמיה, בכלכלה, בחינוך, וכן - גם בפוליטיקה, אך ההזדמנות לכך עדיין לא ניתנה. אפשר לתלות את זה בפערי העמדות התהומיים בתפיסות ובאידיאולוגיה שיש עד כה בין נציגי הציבור הערבי, חברי הכנסת, ובין מי שהיה או מי שנמצא בשלטון. אפילו מועמדי השמאל שהגיעו לשלטון בסיוע האזרחים הערבים, לא טרחו לעשות זאת וכל מי שמעז לנהל משא ומתן עם המפלגות הערביות - יהפוך למצורע ואף בוגד. וכולנו זוכרים כיצד בני גנץ חרק שיניים ואף התבייש בהמלצה עליו של הרשימה המשותפת בפני הנשיא.
את חשבון הנפש צריכות לעשות כל המפלגות, הערביות והציוניות, ומוטב להן ללמוד לעבוד יחד; כי פוליטיקה היא אמנות האפשר. על המפלגה שצריכה להקים את הממשלה הבאה לראות בנציגי הציבור הערבי חלק אינטגרלי מכל משא ומתן להקמת הקואליציה. כי בפוליטיקה משלמים מחיר, והמחיר להקמת הממשלה יהיה, ככל הנראה, שילובם של 20% מאזרחי המדינה במרקם החיים הישראלי בכל זמן ובכל מקום.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
