במלאת חצי שנה למותו: בחזרה לשיחות עם אחד מענקי החוקרים של העימות הישראלי־פלשתיני, מירון בנבנשתי

מירון בנבנשתי נאסף אל אבותיו בקול דממה דקה בראש השנה האחרון, באחד משיאיה של מגיפת הקורונה. מותו של האיש הסמבטיוני, הרגשן והבוטה, שעיצב במידה רבה עשרות בשנים את השיח והשפה הישראלית סביב הסכסוך עם הפלשתינים, צוין אך במשורה בתקשורת הישראלית. רבים, מתברר, לא ידעו כלל שבנבנשתי בן ה־86, המנטור של רבים כל כך לתולדות הסכסוך (גם שלי), מי שחימש את שני הצדדים לוויכוח המר על השטחים בתיעוד ובידע רב - כבר אינו איתנו. המולת הנגיף כיסתה גם על מותו.

בנבנשתי זוהה יותר מכל עם תיאוריית "אי־ההפיכות", זו שגורסת שלא ניתן עוד להחזיר את הגלגל לאחור; שהגענו לקו התחלה חדש; שהמציאות והעובדות שישראל קבעה בירושלים ובשטחי יהודה ושומרון הן בלתי הפיכות. הוא גם דבק שנים ארוכות בהגדרת הסכסוך עם הפלשתינים כ"מלחמת רועים", כסכסוך בין קהילות. פעם אחר פעם היה נדרש אל ריב הרועים העתיק מספר בראשית, בין רועי מקנה אברהם ובין רועי מקנה לוט. זו היתה דרכו להמחיש עד כמה שונה מאבק הדמים הזה - שבו נשזרו גם אלמנטים דתיים ולאומיים - מסכסוך רגיל בין מדינות. 

שנים ארוכות טען בנבנשתי שחלוקה אינה באה בחשבון, שהמדינה הדו־לאומית, שמלכתחילה אינה רצויה, כבר כאן איתנו, מלא מלא; שהפלשתינים והישראלים לעולם לא יוותרו על חלומותיהם. "הפתרון הוא האין פתרון, שאותו יש לנהל", גרס, "חיים יחדיו, מתוך כבוד והכלה הדדית. שום נוסחאות שום פטנטים אחרים".

***

בחייו, היה ד"ר מירון בנבנשתי מורה לרבים, גם ליריבים אידיאולוגים כמוני. הוא לא היסס להודות בשגיאות, אך תבע את אותו יושר אינטלקטואלי גם מאחרים. פעם ופעמיים, כאשר נוכח לדעת שהסיכוי לביית את שד הסכסוך נמוך עד אפסי, כינה את עצמו "אידיוט רומנטי". אבל תמיד המשיך להתעקש על הדיאגנוזה שלו, שסופיות הסכסוך היא חלום באספמיה: "הפלשתיני מעולם לא יוותר על עכו ולוד. היהודי לעולם לא יוותר על חברון וירושלים. ככה זה!"

השיחה היסודית הראשונה שלי איתו התקיימה לפני כ־40 שנה, בביתו שבשכונה הירושלמית המעורבת אבו תור. זו היתה שעת בוקר מאוחרת, אבל בנבנשתי, שפתח את דלת הברזל הכבדה, הקיץ זה עתה משנתו. הוא קיבל את פניי ולגופו גלבייה שחורה מהסוג שעימה מהלכים חלק מערביי הארץ. כל חייו הגדיר עצמו כ"יליד", והגלבייה ההיא היתה עוד ביטוי להשתלבות שלו באותו מרחב ארצישראלי, ילידי, שעליו דיבר כה רבות. 

הילידות היתה אז ועודנה היום נקודת המוצא להבנת משנתו ודמותו של בנבנשתי. ממנה נגזרו השקפותיו, הספרים שכתב, והמתווים והרעיונות שהתרוצצו במוחו. היא גם המפתח לפענוח נפתוליו ודמותו רבת הפנים.

אנדרטאות לחללי האויב

מירון נולד בירושלים לאמו לאה לבית פרידמן, אחות בהדסה, ולאביו, הגיאוגרף והמחנך חתן פרס ישראל דוד בנבנשתי, נצר לשושלת מפוארת של רבנים מסלוניקי ומנהלו הראשון של יד בן צבי, שהקים את "אגודת המשוטטים הארץ־ישראלית". אביו הטביע בו כבר מילדות את האהבה לארץ דרך כפות הרגליים. "כך הצליח אבא להקנות לי תחושה של שייכות מוחלטת לארץ", סיפר מירון, "הוא הכיר כל שביל וקמט קרקע באדמת הארץ ושרטט את המפות שתלו על הקירות בבתי הספר, שמהן למדו כאן בשנות המדינה הראשונות. הוא גם העניק שמות עבריים למקצת המקומות בארץ והוא מן הסתם גם היה קצת פחות מרוצה מכך שבחיי הבוגרים שרטטתי מפות ותיעדתי שמות של כפרים פלשתיניים חרבים, כי גם שם גרו ילידים".

בנבנשתי גדל עם ולצד הסכסוך. כנער, צפה בסרטים שהוקרנו בקולנוע "רקס" הירושלמי, בחברת ילדים ערבים וחיילים בריטים. לימים סיפר, כי אותו קולנוע מוכר מהשיר של יוסי בנאי היה בבעלות יהודית־ערבית משותפת. 

ערב יציאת שיירת הל"ה לגוש עציון המנותק, מירון שיחק עם רבים מהם כדורסל באולם ההתעמלות של בית הספר בשכונת מגוריו, בית הכרם, ובשורת האיוב על מותם בקרב היכתה בו. בשנות ה־50 עבד ב"הגשמה" במטעי הבננות של ראש הנקרה וכבר אז היכה על חטא: "לא שמתי לב שאת הבננות נטעו על מטעי זיתים בני מאות שנים של כפר פלשתיני נטוש". 

בשנות ה־60, כבכיר במשרד התיירות, שיחד ערבים כדי שיסלקו מאות קברים מבית עלמין מוסלמי על חוף ימה של תל אביב, לטובת בניית מלונות פאר, ואחרי מלחמת ששת הימים הגיע לתפקיד חייו הביצועיים: סגנו של ראש עיריית ירושלים טדי קולק, והממונה על מזרח העיר. 

בנבנשתי, יחד עם קולק ושלמה להט (צ'יץ'), השתתף בפינוי 106 המשפחות משכונת המוגרבים בסמטת הכותל הקטנה, כדי להכשיר במקומה את רחבת הענק למרגלות הכותל המערבי. "אני זה שדאג להם לדיור חלופי", ספק התגאה ספק התחרט בנבנשתי, ובאותה נשימה זכר כיצד כילד בן 11 השתתף באותה זירה ממש - סמטת הכותל המערבי - בתפילת נעילה של יום הכיפורים. "אני עוד הספקתי לראות בעיניי כיצד החיילים הבריטים אוסרים על המתפללים לתקוע בשופר במוצאי היום הקדוש בשם אותו סטטוס קוו מפורסם ו'גאוני'".

יריקות מנהגים בעיר

כשעבד בעיריית הבירה, מירון כבר היה איש פוליטי. בבחירות הראשונות לעירייה, אחרי 1967, דאג להסיע את ערביי מזרח העיר במאות אוטובוסים אל הקלפיות, עם פתקי קולק בידיהם. באותן שנים שקע בקדחת של עשייה. "פחות חשבתי. בעיקר עשיתי", הודה כעבור שנים, "וכשהעזתי לחשוב, חטפתי על כך מכל הכיוונים. הפלשתינים ראו בי שליט ציוני גזלן ועושק. היהודים ראו בי שמאלן בוגדני". 

בפעם הראשונה זה קרה לו לאחר ההחלטה, שבנבנשתי היה מיוזמיה, להקים בירושלים אנדרטאות גם לחללי הלגיון הירדני. בפעם השנייה, בעוצמה רבה פי כמה, היכתה בו השניות הזאת על רקע "תוכנית הרבעים" שגיבש, "תוכנית שחילקה את ירושלים לחמש עיריות משנה - תאים מוניציפליים עצמאיים ואוטונומיים למחצה - כשמעליהם עיריית גג משותפת". בנבנשתי הציע דגם חדש: "עיר חד־מוניציפלית אך דו־ריבונית (ישראל וירדן)". אבל רוב הציבור היהודי לא היה מוכן אז לקבל שום סוג של חלוקה בירושלים. "נהגים ירקו בפניי כשעצרתי ברמזורים. לזמן מה הוצמדו לי שומרי ראש. גם הערבים לא התלהבו מהרעיונות שלי". 

מירון ניסה לשכנע. הוא דיבר עם הידיים, בלהט, לא פעם בזעף, אבל באמונה יוקדת ובשכנוע פנימי עמוק, הן על השקפותיו והן על טעויותיו. הוא לא סלח לאחרים על טעויותיהם, אבל בעיקר לא סלח לעצמו. עם טדי קולק, ראש העיר המיתולוגי של ירושלים, קיים מערכת יחסים דואלית. פעם אמר עליו כי היה "האיש הטוב בסיפור של ירושלים", אבל השניים, כל אחד בעל אגו ענק, העריכו זה את זה אך גם התקשו להכיל האחד את השני, ולא חדלו להתקוטט. 

קולק הווינאי היה עם הפנים לעולם הגדול. אדריכלי הצמרת שהעסיק, משה ספדיה ורם כרמי, דיברו בשפה שהיתה זרה לבנבנשתי המקומי והשורשי. טדי דיבר החוצה, ירושלים היתה עבורו עיר עולם. מירון דיבר פנימה. בעבורו, ירושלים נועדה ראשית כל עבור תושביה. כך נקלעו השניים לדרך ללא מוצא, כשפרץ ביניהם הוויכוח הגדול על הבנייה המחודשת של שכונת התפר והספר ממילא. 

קולק ביקש להרוס הכל ולבנות ממילא חדשה, תיירותית, נוצצת, כזו שתחבר את שני חלקי העיר מול חומות העיר העתיקה. לבנבנשתי היו נופי ילדותו בממילא הקטנה והילידית יקרים פי כמה. זה היה הרגע שבו התפרדה החבילה. זה היה גם הרגע שבו החלה ללבלב הקריירה של מירון בנבנשתי כחוקר מקורי וכאנליסט מבריק של הסכסוך הישראלי־פלשתיני.

בנבנשתי ניגש אל המציאות כמו רופא מנתח חמוש באיזמל חד. עכשיו, כשהוא משוחרר מכבלי המערכת, בחן את השטח מנקודת המבט הילידית שלו. הוא זיהה וראה את עצמו ואת הפלשתינים לא רק כאויבים, אלא גם כאחים לצרה.

"בכל עיסוקי, רגשותי ונפתולי חשיבתי", כתב מירון בספרו "חלום הצבר הלבן - אוטוביוגרפיה של התפכחות" (כתר, 2012), "נשארתי נאמן לתחושת היליד שנטעו בי הוריי. תמיד היתה נקודת המוצא שלי ילידית וכל התייחסותי מתחילה ומסתיימת כאן, בפיסת האדמה שבה נולדתי ובה אקבר". כך מצא עצמו מצד אחד מזדהה עם הפלשתינים שאיבדו את בתיהם ואדמתם ב־1948, ומצד שני מחובר לגמרי לנפש המתנחלים שבדרכם שלהם קידשו את אותה אדמה.

בין כאב לכעס

בנבנשתי היה איש שמאל, אבל מסוג אחר. העיתונאי והפובליציסט ארי שביט הסביר לפני עשור, כי עבור השמאל הציוני הקלאסי מושג המפתח הוא מדינת ישראל, זו שנועדה ליצור מקום שבו יהיו לעם היהודי רוב וריבונות. לעומת זאת, עבור בנבנשתי מושג הבסיס היה ארץ ישראל. כששביט עימת פעם את בנבנשתי עם התזה שלו, בנבנשתי השתפך והודה: 

"אני באמת חי את סיפור האדמה. אני חי את הארץ כולה ומתייחס אל כל האנשים שחיים בה. לכן אני יודע שהארץ לא סובלת חלוקה, ואני יודע שלארץ כואב. הארץ כועסת. הרי מה הם שני המונומנטים הגדולים שאותם בנינו כאן בעשור האחרון? האחד הוא גדר ההפרדה והשני הוא הטרמינל של ספדיה בנתב"ג. ולשני המונומנטים האלה יש משהו משותף: הם נועדו לאפשר לנו לחיות כאן כאילו שאנחנו לא כאן. הם נבנו כדי שלא נראה את הארץ ולא נראה את הפלשתינים ונחיה כאילו שאנחנו מחוברים לאחוריים של איטליה. אבל אני רואה את כל הבוסתנים שהרסו אותם כדי להקים את הגדר. אני שומע את הגבעות שחתכו אותן כדי להקים את הגדר והלב בוכה. בשם האדמה הלב בוכה, כי בשבילי האדמה היא יצור חי. ואני רואה איך הסכסוך הזה עינה את האדמה הזאת, את המולדת..." 

("מוסף הארץ", 5.10.2012). 

מאוחר יותר, הסביר מירון גם לי כמה נמשך אל אהבת האדמה "הנקייה" של הערבים; כמה הוא מקנא בהם. איני חותם כיום על מילותיו המדויקות, אבל אלה בתמצית היו דבריו: זו אהבה לאדמה מהסוג שמתארים בכתביהם סופרים כס' יזהר ומחמוד דרוויש, שממנה באים ואליה חוזרים; אדמה שלא ניתן לקרוע אותה, למכור אותה, או לחלק אותה. האדמה הזאת הפכה לבית האמיתי של יושבי הארץ הזאת, יהודים וערבים, מי שינסה לחתוך אותה, רק יפצע את עצמו ויעמיק את זרעי הסכסוך. 

מכאן, בין היתר, גזר בנבנשתי את תפיסתו, כי המציאות הפיזית והתודעתית שישראל נטעה בשטחי יו"ש וירושלים היא בלתי הפיכה. "המציאות הדו־לאומית אינה הפתרון שבו אני חפץ, אבל היא נתון שכבר לא יתהפך, הוא חזק, קבוע ולא זמני", הסביר. הוא לעג ל"עולם הדמיונות" של השמאל והימין: "השמאל שוגה באשליה שניתן להחזיר את המצב לאחור ולמתוח מחדש את קווי 1967. המתנחלים, שעדיין כועסים על חלוקת הארץ ב־1948, חולמים בהקיץ על גירוש או דחיקת האוכלוסייה הערבית מהשטחים". "הדרך היחידה לחיות כאן", הטעים, "היא ליצור שוויון של כבוד בינינו לבין הפלשתינים. להכיר בכך שיש כאן שתי קהילות לאומיות שאוהבות את הארץ, שחייבות לתעל את הסכסוך הבלתי נמנע ביניהן לתהליך של הידברות וחיים משותפים. כל אחד יצטרך לגנוז את הפנטזיה שלו".

"מוגי הלב הפלשתינים"

בנבנשתי נשא בתחושת אשמה קבועה כלפי הפלשתינים, ובה בעת כעס עליהם כעס גדול. הכל התפרץ בשני אירועים, שטלטלו את עולמו. על האחד למדתי מרחוק. את השני הכרתי מקרוב. 

האירוע הראשון היה הוויכוח הפומבי והמתוקשר של בנבנשתי עם האינטלקטואל הפלשתיני בן גילו, פרופ' אדוארד סעיד, בשנת 2000. לשניהם היה לכאורה זיכרון ילדות משותף - המחסום הצבאי שהציבו הבריטים בין היהודים לבין הערבים באזור הביטחון שהקימו בקצה שכונת טלביה בירושלים, ערב עזיבתם את הארץ. סעיד כתב על כך בספרו האוטוביוגרפי, כי ירושלים נראתה לו כעיר ש"בה חיה אוכלוסייה יותר הומוגנית מקהיר, רובה פלשתינית". 

אלא שבנבנשתי זכר שסעיד כלל לא היה שם באותו רגע, שכן שנה קודם לכן כבר עקרה משפחתו לקהיר. הוא זעם על כך שסעיד צייר את דמותה של ירושלים מ־1948 כעיר פלשתינית. "הרי שניים מתוך שלושה בני אדם בעיר שסעיד זוכר בכלל היו יהודים", אמר. 

סעיד הצליח להוציא את בנבנשתי מכליו. "הצורך שלו להציג את הפלשתינים כחסרי ישע ואוהבי שלום, שנפלו קורבן לכוחות הרשע היהודיים, הוא כה עמוק עד כי אין הוא מסוגל להתמודד עם מוגי הלב ובגידתן של האליטות הפלשתיניות, ובכלל משפחתו שלו, בעת מלחמת 1948", כתב ב"חלום הצבר הלבן". הוא זעם על "מוגי הלב" הפלשתינים, דוגמת הוריו של סעיד, שברחו והותירו את "ההמונים הנבערים לגורלם", וכיבד את הפלשתינים שנשארו. 

הנוטשים, דוגמת משפחת סעיד, איבדו לגרסתו של בנבנשתי את זכויותיהם. "לתודעתו של סעיד מעולם לא חדר הנרטיב שלי", האשים בחילופי הדברים הקשים שלו עם סעיד, "הוא ודומיו מעולם לא הבינו את כוח הייאוש שפעם בלב הוריי... עכשיו הוא מרשה לעצמו לבכות את גורלו ואני צריך להרגיש אשם על ניצחוננו, על הקרבתם של הוריי, על כך שאנחנו נשארו ולחמנו והוא ודומיו ברחו". 

סעיד לא נותר חייב וכתב: "מזעזעת המחשבה שהוא מצפה שמישהו יאמין להתלהמויותיו על אחריותם של הפלשתינים בנישולם הם. האם בנבנשתי מתכוון ברצינות לומר שמשום שכל אותם אנשים עזבו כמו מוגי לב, יש להענישם בכך שלא יורשו לחזור?"

מירון סירב להתנצל: "אנו לא ברחנו לחו"ל אלא נשארנו, נלחמנו וניצחנו. הוויכוח שלי עם סעיד אינו על עובדות הנכבה, אלא על נטילת אחריות, חלקית לפחות, שסעיד היו צריך לקבל על עצמו כבן לאליטה הפלשתינית, כהיסטוריון וכהוגה דעות... פיוס יושג רק כששני הצדדים ייקחו אחריות על מעשיהם ומחדליהם".

"הייתי נאיבי כל כך"

האירוע השני שטלטל את בנבנשתי היה אישי אף יותר: מעצרו של מוחמד קאשור, שכנו וחברו הטוב מאבו תור. קאשור, פקיד בכיר בעיריית ירושלים, ששימש סגנו של בנבנשתי, הואשם בהסתה ובקשירת קשר עם ארגון עוין. מעצרו היה מפתיע, והוא פוטר מהעירייה עוד בטרם הורשע. אחר כך, משנמצא אשם, נידון לתקופת מאסר קצרה. 

קאשור ערער לבית המשפט המחוזי, ובינתיים ביקש מבית משפט השלום לדחות את ריצוי עונשו - אך סורב. ערעורו נדון בפני בית המשפט המחוזי רק לאחר שסיים לרצות את עונשו בכלא, ובתום ישיבה שארכה עשר דקות בלבד זוכה לחלוטין. בתקופת מעצרו ומאסרו, מירון ניסה לסייע לו. הוא לא האמין לרגע שקאשור אשם, אבל למרות מעמדו הבכיר בעירייה נתקל במחסומים ובאטימות.

אחרי שקאשור זוכה, מירון הכיר לי אותו. קאשור סירב לחזור לעירייה, פתח חנות מכולת בגבול הרובע הארמני והרובע היהודי בעיר העתיקה והכריז כי הדבר היחיד שהוא מוכן לעשות עם יהודים זה "למכור להם לבן". הוא הפך למוסלמי אדוק, התפלל חמש פעמים ביום ונמנע מלשתות אלכוהול. 

קאשור שהכרתי אז - הייתי פוקד את חנותו הקטנה לא פעם בדרכי לכותל המערבי - היה שבר כלי. הוא דיבר בקול נמוך והיה מפוחד. "היהודים ראו בי אחד משלהם. הפלשתינים ראו בי בוגד. עכשיו גם היהודים וגם הפלשתינים חושבים שקניתי את החופש שלי מתוקף קשריי. כל המעגלים החברתיים שלי קרסו. לאן אני שייך? איני יכול להראות את פניי, לא פה ולא שם. עולמי חרב". 

הסיפור של קאשור נגע בבנבנשתי. הוא ראה מקרוב כיצד אדם שהיה קרוב אליו, במקור פליט מאזור חברון, ששיקם את חייו בירושלים, משלם מחירים כבדים, אישיים, על קרבתו לשלטון הישראלי; כיצד הוא מצטייר כבוגד וכמשתף פעולה בשני הצדדים; כיצד ילדיו של קאשור, שגדלו לצד ילדיו שלו, הפכו להיות מנודים ומצורעים ברחוב המזרח־ירושלמי. ליבו נחמץ.

אחר כך, בספרו "הקלע והאלה" (1988), תיאר בנבנשתי כמה היה קרוב לקאשור: "יחסינו המקצועיים, האישיים והרגשיים - היו כשל אחים. הוא היה דוד לילדי הקטנים, ואני לילדיו. היינו זוג מוזר... הייתי נאיבי כל כך עד שהאמנתי שפלשתיני וציוני יוכלו לשתף פעולה בבניית גשר מעל התהום המפרידה בין שתי קהילותינו בירושלים. זמן ניכר עבר, וסבל רב, עד שהבנו במה מדובר". 

קאשור אינו עוד בין החיים, ועכשיו גם בנבנשתי איננו. הוא נפטר חמישה ימים לאחר ש"הסכמי אברהם" בין ישראל לבין איחוד האמירויות ובחריין נחתמו על מדשאת הבית הלבן בוושינגטון. אני מנחש שאם היה נדרש להתייחס היום לזניחות היחסית של הפלשתינים בתמונת המזרח התיכון החדש, היה טוען שזה זמני. בעיקר היה לועג, כפי שעשה בעבר, לאל מן המכונה, מונח שמקורו בתיאטרון היווני. בנבנשתי לעג לאותו "דאוס אקס מכינה" כאשר ניסה להתערב במציאות האמיתית, למשל באמצעות ועידת השלום במדריד. הוא ראה בכך "התרה פיקטיבית של הסבך הדרמטי", כזו "שמאפשרת להוריד את המסך או להעלותו, על פי הנוחות".

מעטים הם מתים גמורים

"נולדתי בבית החולים הישן על שם רוטשילד ברחוב הנביאים", נהג בנבנשתי לספר לסובביו, "וקברי מוכן לצד אבותיי בחלקה הספרדית הישנה של בית הקברות בהר הזיתים... זהו המרחב שבו נטועה זהותי". למרות זאת, בנבנשתי הובא לקבורה בהר המנוחות, בחלקת יקירי ירושלים. בנו, המשפטן פרופ' איל בנבנשתי, תיאר כיצד תפילת המואזין מהכפר הסמוך ומילות הקדיש שקראו אנשי חברה קדישא, "התמזגו זו בזו וליוו בדרכו האחרונה את מי שהיה הומניסט אוניברסלי".

מירון בנבנשתי, לו היה משקיף על דרכו האחרונה, היה אולי מצרף להומניסט ולאוניברסלי גם את ה"ירושלמי", ומסביר שירושלמי עבורו "הוא מי שהפנים את הרבגוניות האנושית, והאוניברסליות של עירו, הנחנקת תחת האובססיה לאחיזה אקסקלוסיבית".

היתה לו חולשה לבתי עלמין ירושלמיים. באחד מספריו המרתקים, "עיר המנוחות" (1990), הוא שוטט בין שני תריסרים של בתי קברות כאלה, יהודים ומוסלמים, קראים ונוצרים, ותיאר את עיר המתים הענקית הזאת כבבואה נאמנה של עיר החיים. 

"רק בירושלים", כתב, "אני מצליח ליצור קשר בלתי אמצעי עם המתים. בבתי הקברות של עיר הקודש - הפשוטים וחמורי הסבר, הישנים והמוזנחים במקצת - שוכנים בני אדם שעימם אני חולק יותר מאשר קשרים רוחניים. כמוני חשופים היו לאורה המסמא של ירושלים, וכמוני שתו ממימיה הקשים. אני מהלך בין מצבותיהם - אבל גם בין הבתים שחיו בהם, ומתחת לעצים שנטעו. לחייהם ולמותם נגיעה ישירה לחיי שלי... מעשיהם של המתים משפיעים על גורלם של החיים יותר ממעשיהם של החיים עצמם". להחזיר לתחייה את המתים, ציטט מירון את המשורר האנגלי רוברט גרייבס, "אינו קסם גדול. מעטים מהם הם מתים גמורים. נשוף על גחליו של אדם מת - ולהבה חיה תוצת".  טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו