חג הפסח וחגה של הדמוקרטיה נחגגו השנה בסמיכות סמלית. נדמה שיותר ישראלים התלוננו על ההליכה לקלפי מאשר על ההכנות לליל הסדר, ושמעמדה של המסורת בת אלפי השנים ניצח את חגה של הדמוקרטיה, שנשחק עקב הנסיבות. מקריות סתמית, אבל כששומעים את אופיר טובול, מי שמוביל את תנועת תור הזהב החדשה וחובק ספר חדש שמעיר את השיח בנושא, מקבלים השראה לדיון יהודי ודמוקרטי עם נופך מזרחי: "המפתח למצב הוא האחדות, והמפתח לאחדות הוא המסורת".
זה לא עבד בממשלה הקודמת.
"אני מסתכל על התמונה הרחבה. הנכונות לאחדות הגיעה מהמקום המסורתי, כי במסורתיות המזרחית - אחדות היא ערך. המסורתיים יודעים שאם לא תהיה אחדות בעם ישראל, אנחנו לא נתקיים. לשם המחשה, כשגנץ ולפיד התפצלו, האנשים שהלכו עם גנץ היו פנינה תמנו־שטה, חילי טרופר ומיכאל ביטון, אנשים שמחוברים ליהדות. עם לפיד היו תל־אביבים חילוניים. זה לא מקרי. הסיפור הישראלי נועד לחבר סביבו 50% שמגדירים עצמם מסורתיים, ולזה מתחברים באופן טבעי חרדים, ספרדים. זה כבר מזמן לא דמות הצבר, שמראש נועד לקהל מצומצם".
בפתח הספר החדש שהוא ערך, "קול התור: ציונות מסורתית־ספרדית" (ידיעות ספרים) מעמיד טובול את הזמר עומר אדם כסימבול למסורתיות הישראלית החדשה. "בתקופה שבה שבר את כל שיאי הפופולריות של זמר ישראלי", הוא מסביר, "אדם סירב להופיע בשבת בפסטיגל, וזמן קצר אחר כך פורסם כי סירב להצעה דומה מהפקת מופע האירוויזיון. בפרויקט ליום העצמאות של 'פנאי פלוס', כאשר ידוענים בחרו בביסלי או בבמבה, בחומוס ובמטקות כסמל של ישראליות, עומר אדם בחר בתפילין. הוא סמל של דור, המעברים שהוא מבצע בין עולמות - שנתפסו זה לא מכבר כמנוגדים - הם הפסקול של ישראל החדשה".
עומר אדם הוא אולי דוגמה למסורתיות מזרחית, אבל גם לנהנתנות ראוותנית, לא בטוחה שהייתי מציבה אותו בחלון הראווה.
"כתבתי את ההקדמה לספר ובאותו הזמן ראיתי את ההתנהלות שלו בדובאי, ואמרתי: 'הוא קצת הרס לי'. ציפיתי ליותר. מצד שני, יש משהו בפוריטניות המפא"יניקית הזאת, שלפיה שלום חנוך עולה על הבמה עם חולצה דהויה ושלמה ארצי עם המגבת - אבל הכרטיס להופעה עולה 350 שקל - כשהם שומרים על הפוזה של הסנדלים. יש משהו ליברלי בלא להסתכל על עומר אדם בעין צרה. הבנאדם עשיר, תנו לו ליהנות. הוא לא דמות ציבורית. אנחנו כבר לא בדור החלוצים. אפשר לראות בו גם את דמות הזמר הסביר. זה לא התפקיד שלי לשפוט".
מחקר ומנוי לאנדלוסית
ההורים של אופיר טובול, 36, חשבו שצריך "ללמוד מקצוע", אז האחים שלו רואי חשבון כיום. הוא סיים תואר ראשון ותואר שני במשפטים, אף שרצה ללמוד סוציולוגיה. "ראיתי על אבא שהכל מדאגה, שלא יקרה לנו מה שקרה לו. המסר מתחת לפני השטח היה 'אל תהיה מלגזן כמוני'". היום הוא מגיש הסכת בשם "קפה גיברלטר" ב"כאן תרבות", שעוסק מדי יום חמישי ביצירה תרבותית מקומית־מזרחית, וכן עוסק בפעילות חברתית. ייתכן שאם היה הולך ללמוד בפקולטה למדעי הרוח, בניגוד להנחיית ההורים, הוא אומר, היה משתקע באקדמיה ולא עמל על הוצאתו לאור של הספר החדש, אסופה שאותה הכתיר תחת המסר: "ציונות מסורתית ספרדית כאן ועכשיו".
במימון המונים גויסו בתוך שבועיים 90 אלף שקלים, כאשר היעד היה 50 אלף בלבד. 640 איש, ביניהם חברי כנסת ואישי ציבור מכל הקשת הפוליטית כמו אמילי מואטי, עליזה לביא, אבי גבאי וגם שלושה שרי חינוך לשעבר (נפתלי בנט, שי פירון ורפי פרץ), שמו מכספם הפרטי כדי להשתתף בהוצאתם לאור של 25 פרקים נגישים, המתמקדים בדמויות מרכזיות בהגות ובהיסטוריה של הלאומיות המסורתית במאתיים השנים האחרונות. "כולם מכירים את גיבורי העלייה הראשונה והשנייה האשכנזים, אבל מי מכיר את שרשרת העליות מן המזרח? לפני העלייה הראשונה, למשל, היתה עליית המגרבים. עשרות אלפי יהודים שעשו דרכם לארץ, אבל הם לא חשבו לרגע להגדיר את עצמם ראשונים, כי הם ידעו שגם הם לא הראשונים. כשאתה בתודעה של מסורת, אתה אף פעם לא קורא לעצמך עלייה ראשונה".
ההיסטוריה המסורתית היא תורה שבע"פ?
"כן. הציונות המסורתית לא מעוניינת להתנסח. אבל החסך והבורות הביאו אותי להוציא את הספר הזה, שממלא חלל חסר במדף הספרים הציוני".
טובול מגדיר את הישראליות כ"אומת סטארט־אפ חדשנית שעסוקה ב'עבודת שורשים' בלתי פוסקת", אך את שורשיו שלו חקר בגיל מאוחר יחסית. "הייתי בן 20 וקצת, הלכתי לכיוון של השתכנזות, כמו האחים שלי וכמו הרבה אחרים, השתכנזות באקסטרים. אבא שלי גדל במוסררה, אמא שלי בשיכונים. הייתי ילד במשפחה שבה ההורים עובדים קשה לא בשביל לשרוד, אלא כדי להפוך אותנו ממשפחה של מעמד נמוך למעמד ביניים".
ולא הערכת את זה?
"כשאתה גדל למשפחה מסורתית וחשוף לקולות חיצוניים, מודע לאמות המידה של התרבות הישראלית, אתה באיזשהו מקום מתחיל לבוז להורים שלך, ששומרים על מנטליות מזרחית ועסוקים בעבודה קשה".
ליבך בתל אביב וגופך בסוף אשדוד?
"להגיע לתל אביב היה עבורי משאת נפש. בשלב המוקדם ההוא הבנתי איפה נמצאים הכוח וההשפעה בחברה הישראלית, והבנתי שאנחנו רחוקים מזה. אני מרוקאי, והתמונה שהיתה לי בראש על מרוקו זה קברי צדיקים, מערות ומופלטות. כלומר, ידעתי סטריאוטיפים מבזים. הייתי בן 24 כששאלתי את סבתא שלי לראשונה: מה הסיפור שלך?"
מה סבתא ענתה?
"היא שאלה למה זה מעניין אותי. את מבינה? אני סוף־סוף שואל אותה מאיפה היא באה ומה סיפור חייה, והיא לא מבינה למה שמישהו יתעניין בסיפור חייה. זאת היתה סטירת לחי בשבילי, ואז החלטתי שזה מעניין אותי, ושאלתי ושאלתי, והיא סיפרה וסיפרה".
אני אשכנזייה, וידעתי מגיל צעיר בדיוק מה כל אחד מהסבים והסבתות שלי עבר מתי ואיפה. מי אשם בזה שאתה לא?
"האתוס הישראלי גרם לסבתא, במובן לא מודע, לחשוב שההגעה לארץ ישראל מאפסת את העבר, והעבר לא רלוונטי. זה אתוס שאומר שמדינת ישראל מוחקת את הגלות".
השיחה עם סבתו התחילה פרק חדש בחייו של טובול: "יצאתי למסע חקר עצמאי. עשיתי עם ההורים מנוי ל'אנדלוסית', התחלתי לשמוע רק מוזיקה מזרחית. שנה אחרי השיחה עם סבתא, התחלתי לחקור את מורשת יהדות המזרח, אז זה עוד לא דובר כמו היום. הקמתי בלוג קטן, גיבשתי סביבי קבוצה של כותבים והתחיל רנסנס קטן, למשל בדמות 'הפרויקט של רביבו' וחממת יזמים בתחום התרבות".
יש כיום אפליה כלפי מזרחים?
"תראי את 8200 למשל, תראי את נתוני ההצבעה. הסיפור המזרחי־אשכנזי עדיין רלוונטי, זה בכל מקום. תראי מה קרה בבחירות: ההצבעה היא שבטית, קודם כל מבחינה גיאוגרפית. בשכונה שלי בצפון תל אביב, ברירת המחדל היתה להצביע לבני גנץ ויאיר לפיד. ואם תלכי מערכת בחירות אחת אחורה, גנץ השיג 33 מנדטים, בלי לפתוח את הפה, בלי שהבוחר הישראלי ידע מה העמדות שלו, רק על בסיס היותו רמטכ"ל לבן, ומפני שמי שמתגעגע לארץ ישראל 'הישנה והטובה' ראה בו כתובת, בחיצוניות שלו".
הבייס שהתפצל
אתה מדבר הרבה על אשדוד, אבל מתגורר ומגדל את הבנות שלך בשכונת הדר יוסף בתל אביב.
"יש לי שריטה שאני חושב שאם לא אהיה בתל אביב, אז לא תהיה לי עבודה ואף אחד לא ישים עלי. הציר הגיאוגרפי האישי שלי הוא ירושלים־אשדוד־תל אביב, ובכל מקום אני חש בבית אבל גם זר. אני הולך כל שישי לבית כנסת בהדר יוסף, וזה כיף, אבל גם לא תמיד הכי נעים, אתה רוצה להיות אחד מהחבר'ה".
בחרת להכניס את הבנות שלך לחינוך חילוני, שאתה מתלונן עליו.
"אני מחנך אותן לכך שלא חייבים להיות כמו כולם בהכל. אני מלמד אותן את פרשת השבוע, והבת שלי כבר יודעת לשרוק את שירי ההגדה של פסח, עוד לפני שהגננת מספרת להם את הסיפור בגן. נוסף על כך, אני מקפיד שהן לא יאכלו קינוח חלבי אחרי ארוחה בשרית, גם אם הן הולכות ליום הולדת של חבר מהגן".
אתה מדבר בשבח המסורתיות, אך מתבטא נגד המגזר הציוני־דתי.
"למדתי בישיבה תיכונית, ויצאתי משם עם אנטי לדת. הציונות הדתית, כפי שכתוב בספר בפרק 'יהדות כמשפחה', תפסה את שיבת ציון כמהפך מספיק חזק כדי לערער את כל היסודות שהיו בגלות. את רואה את זה גם בעולם הישיבות, הכריחו את כולם לבוא בחולצות לבנות למרות שהיינו רגילים גם לחולצות צבעוניות, שינו לנו את נוסח התפילה, רצו שנלמד את ההורים איך צריך להתנהג. למשל, אני זוכר ערב שבת אחד שבו אמא שלי אמרה לי: 'אופיר, לך מהר לנקות את הסלון, תעשה ספונג'ה. למה שלחתי אותך לישיבה אם אתה לא מקיים כיבוד הורים'. ואני זוכר שאיפה שלמדתי, כיבוד הורים לא נחשב לדבר הכי חשוב. מבחינת הציבור המסורתי, כיבוד הורים זה הכי חשוב בתורה. אבל יבוא דתי ויגיד 'יש מצוות דאורייתא ויש פה ושם'".
משיחה עימו, ניכר כי מערכת החינוך הממלכתית-דתית שבה הוא למד שונה מהותית מהסגנון הרווח בממלכתי־דתי ב־20 השנים האחרונות. טובול מודע לשניות הזאת ומבקש להתמקד בהקשר ההיסטורי־פוליטי.
"למשל, כיצד יכול להיות שציבור מסורתי בהשקפתו, שהיה יכול להוות את הבייס של הציונות הדתית, כפי שהיה פעם, בתקופת המפד"ל ותמ"י משנות ה־50 עד שנות ה־80 בערך - התפצל. ש"ס העדיפה ברית עם ליטאים על פני הציונות הדתית. הרוב הציוני־דתי חשב שהספרדים לא מספיק דתיים ושהרבנים לא רציניים מספיק. הדנ"א המזרחי זה אבולוציה, והדתי־לאומי זה רבולוציה".
מסורתיות נתפסת כמשהו נוח. לא מחייב.
"מסורתיות זה המצב הטבעי. באחד הכנסים שעשינו עם הרשת המסורתית, ח"כ משה ארבל מש"ס הגדיר את עצמו 'חרדי מסורתי'. הוא אמר שזה לא רק כמה אתה מקפיד - מסורתיות היא תפיסת עולם. לפי התפיסה הזאת לא בוחנים את האחר לפי כמה מצוות הוא שומר. ארבל הוא רב קהילה. עם אנשיו נמנה ציבור מסורתי שמגיע לשיעורים או תפילות, והוא יודע שאחר כך הם הולכים לים, אבל יש לו אסטרטגיה של חכמי ספרד, שתמיד ראו את היהודים כחלק מהחברה. זה לא 'הכל או כלום' של אירופה, שאם עשית כמה עבירות - תצא מהקהילה. אדם הוא יצור דינמי, היום עשיתי יותר, מחר אעשה פחות, זה לא התבחין העיקרי של האדם".
אתה בוחר אילו מצוות לקיים, יש לזה הגדרה מודרנית - קונסרבטיבי.
לא. קונסרבטיבי יוציא פסק הלכה לגבי בית הכנסת, ומסורתי פשוט יחנה רחוב ליד וילך קצת ברגל, הוא יבחר את המקום שלו".
הבעיה במסורתיות היא שהגבולות לא ברורים, קשה להסביר מה כן ומה לא.
"עובדה שזה שורד גם הלאה. תראי את המערכונים ב'ארץ נהדרת', המסורתי זה לא משהו שמתגאים בו, עושים צחוק מהמסורתיים. ועדיין הם קיימים יותר ויותר".
היות שהזכרת, מה דעתך על המערכון המדובר, שבו שאולי כמה למלחמת אזרחים?
"המערכון הזה הוא התשובה של בוגרי מערכת החינוך החילונית, שלא מכירים את העושר של המורשת היהודית ולא חוו חינוך מסורתי. ומה קורה כשפורץ שלום? אין שום דבר משותף? בעיניי, המסורתיות היא פיקדון שהמזרחים שמרו, אבל היא שייכת לכלל ישראל, היא הסטנדרט היהודי. השבר המטורף שקרה באירופה הביא לפיצולים האלה של אורתודוכסי, קונסרבטיבי, רפורמי. יהדות ספרד שימרה את המאפיין שלפיו כל אחד לומד מההורים שלו ולא רק מהישיבות. היום במדינת ישראל הציבור המזרחי הגיע למעמד מסוים שהוא סוף־סוף לא הישרדותי, ויכול להגיד: קחו, תתכבדו. שמרנו לכם". טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
