להילחם בטחנות רוח

מטעי התפוחים והדובדבנים של נור אלדין מסעוד, ליד הכפר הדרוזי מסעדה שבצפון רמת הגולן, הם פנינת נוף ייחודית באזור המוכרת לכל מי שמטייל בסביבה. לפני כשש שנים פנו אליו יזמי טורבינות רוח מטעם חברת אנרג'יקס והציעו לו הצעה מפתה: תמורת שימוש בחצי דונם משטחו, הם ישלמו לו 40,000 שקלים בשנה. רווח נקי וקל. מסעוד חתם, והמשיך בחייו. אולם הוא לא ידע באותה עת שבחתימתו הוא פותח פתח לסערה שמאיימת לפגוע במרקם החיים הקהילתי השלו של צפון הרמה. 

"הייתי מהראשונים שחתמו, כשלא היה ידוע לי כלום על הטורבינות, רק אמרו לי שזה עסק רווחי והיה מצב קשה בחקלאות. אז חתמתי יחד עם עוד כמה מאות חקלאים דרוזים מהאזור". אלא שלדבריו, "לא דיברו איתנו על הנזקים וההשלכות. אפילו את גובה הטורבינה לא ידענו". רק כעבור זמן החלו מסעוד ושכניו ללמוד על המשמעויות של מעשיהם.

"גילינו שזה הולך להיות בגובה של 180 מטר ויחד עם הלהבים זה כבר 240 מטר. אז הבנו שזה עלול להיות מזיק מאוד לבריאות, לחקלאות, לחיות ולציפורים. כל זה לא היה ידוע לי כלל", הוא אומר. ואז הוא גם גילה שרוב החברים והשכנים שלו מתנגדים למיזמים. "כשהבנתי שהרוב מתנגדים, גם אני החלטתי להתנגד". בתגובה, הגישה החברה תביעה נגדו על סכום נכבד. "הם לא רוצים את הכסף, הם רוצים שאני אפסיק להתנגד. אבל אני לא יכול ככה: ברגע שהבנתי שזה מזיק, אני מתנגד". 

סיפורו של מסעוד שופך אור מטריד על החצר האחורית של ההתחייבויות החגיגיות של ממשלת ישראל למעבר לאנרגיה חלופית וירוקה. ומסעוד לא לבד, כמותו ישנם כמה מאות דרוזים בצפון רמת הגולן, וגם רבים מהתושבים היהודים באזור. 

כחלק מהתחייבויותיה למעבר למשק אנרגיה מתחדשת, מדינת ישראל מעודדת הקמה של מיזמי טורבינות רוח במספר רב של אתרים בארץ. מלבד הקלות רגולטוריות ותכנוניות שונות, אנרגיית הרוח גם מסובסדת באופן משמעותי. המדינה רוכשת את החשמל מיזמי הטורבינות במחיר גבוה מאוד (עד 48.51 אגורות לקוט"ש), זאת, לעומת רכישת החשמל ממקור השמש במחיר של 14.44 אגורות לקוט"ש בחוות סולאריות. בהינתן העובדה שבשנים האחרונות מחיר ייצור קוט"ש חשמל מפחם עמד על כ־13.5 אגורות, הרי ששני התעריפים "הירוקים" גבוהים מעלות ייצור חשמל בדלקים פוסיליים ומגלמים סבסוד משמעותי של המדינה. 

הסבסוד המאסיבי מהווה למעשה תנאי קיום להפעלת טורבינות הרוח בארץ, כפי שהעיד אחד היזמים בדיון שנערך לפני כעשור במוסד שמואל נאמן בטכניון: "כל תעשיית הרוח והאנרגיה המתחדשת בכלל מבוססת על סובסידיה - בלי פקידים וביורוקרטיה זה לא היה קיים כלל". 

הבעיות והמפגעים הסביבתיים שיוצרות טורבינות הרוח זכו לפרסום רב בשנים האחרונות, ולא קשה להבין מדוע: די לדמיין את רמת הגולן מכוסה בעשרות טורבינות בגובה דומה לזה של מגדלי עזריאלי, כדי להבין את הפגיעה הקשה בטבע, בחיות הבר ובנוף. אולם, מעבר לכך, הניסיון הקיים מלמד גם על פגיעה קשה במרקם הקהילתי והחברתי באזורי הטורבינות. ואלו סיפורים שרק עתה מתחילים לצוץ. אבל העניין המרכזי ביותר, שבו נתמקד בכתבה זו, הוא שאלת התועלת: כפי שנראה להלן, מתברר שתפוקת ייצור החשמל של הטורבינות נמוכה משמעותית מהמצופה, ובהתאם תרומתן למשק האנרגיה של ישראל. בהינתן מצב זה, עולה השאלה: האם המחיר הכבד מצדיק את התמורה? 

"נלחמים במיזמים החדשים"

נביה חלבי ממג'דל שמס עבר מהפך אישי בנוגע לטורבינות הרוח, בדיוק מהסיבה הזו. חלבי הוא פעיל חברתי שמעיד על עצמו שהיה "שותף לכל המאבקים הירוקים בארץ", והיה ממייסדי האגודה הישראלית לאנרגיה ירוקה. התשובה שלו לשאלת כדאיות הטורבינות היא "לא" רבתי. עד שנת 2014 היה חלבי יזם שהוביל מהלכים להקמת טורבינות, והיה פעיל בגיבוש תוכנית המתאר הארצית לטורבינות רוח, אבל ככל שחלף הזמן והוא למד יותר על הנושא, כך הוא הבין שטעה. "אחרי שהבנתי במה מדובר עשיתי פרסה", הוא אומר. "הידע שלי לגבי טורבינות רוח הוביל אותי למסקנה שטורבינות רוח בישראל זה דבר לא מעשי ולא יעיל. משטר הרוח נמוך יחסית לשאר המקומות בעולם". לדבריו, "לא שווה למדינה להרוס את הטבע והנוף, לסכן חיי אדם ואת המרקם האקולוגי הרגיש, הציפורים הנדירות ולהקות הנשרים, כדי להוציא כמעט פחות מאחוז אחד מצריכת החשמל של המדינה". 

לדברי חלבי, מיזמי הטורבינות יצרו קרע חברתי קשה ביישובי צפון הרמה. "כמעט 90 אחוזים מהאנשים שחתמו עם היזמים לא רוצים להמשיך. והמיעוט שנותר שם את עצמו בחזית מאוד קשה מול החברים והאוכלוסייה הכללית, שמאוד מתנגדת למיזם". עד כדי כך ש"ביישובים היהודיים והדרוזיים נוצרו קרע חברתי מאוד חמור וסכסוך חברתי קשה. זה גורם לבעיות ולמריבות ולקרע ממש מסוכן". 

גם ביישובים היהודיים מיזמי הטורבינות גורמים למתח רב. בסביבת אלרום, למשל, הופתעו לגלות ש־34 טורבינות ענקיות אמורות לקום על שטחים המקיפים את אלרום אך שייכים לקיבוצים אחרים - אורטל ואלוני הבשן. "כשאנחנו גילינו את זה, זה היה כבר אחרי שהכל היה מאושר", אומר עופר מגד מקיבוץ אלרום בשיחה עם "ישראל היום".

"עלינו על בריקדות, ותחת לחצים רבים הצלחנו להגיע להסכמה עם היזם על הזזת כחמש טורבינות שנועדו לקום ממש בצמוד לקיבוץ, והצבתן בשטחים של אלרום בתוך עמק הבכא". אבל זהו ניצחון קטן. התושבים ברמת הגולן התאגדו לעמותה שמנהלת מאבק נגד מיזמי הטורבינות. "כעת יש עוד אתר אחד שהקמתו אושרה. לעצור את מה שאושר זה מאוד מסובך, אבל אנחנו נלחמים לבלום את המיזמים החדשים שטרם אושרו", אומר מגד. 

מדינה בזיגזג

בשבועות האחרונים אני משוחח עם אנשים רבים, פעילים, יזמים ומומחים, ומעיין בחומר רב הנוגע למדיניות אנרגיית הרוח בישראל. מדובר בסיפור מטריד המעורר שאלות רבות. אחת התופעות המעניינות ביותר היא השינויים בעמדת משרדי הממשלה בנוגע לכדאיות הקמת טורבינות רוח בישראל. 

בשנת 2002 חיבר משרד התשתיות הלאומיות דו"ח בשיתוף עם הטכניון, ובו בחנו בעיקר את כדאיות ההקמה של חוות טורבינות רוח בים, מול חופי ישראל. הדו"ח סיכם כי "כיום אין הצדקה כלכלית להצבת טורבינות הרוח מול חופי ישראל". בין הנימוקים ציינו החוקרים את המחירים הסביבתיים של הטורבינות, את עוצמת הרוח הבינונית מאוד בישראל, וכי ישנן מעט שעות מתאימות להפעלה יעילה של טורבינות. 

המהפך התרחש בשנת 2011 כאשר הממשלה קבעה יעד של יצירת 830 מגה־ואט חשמל שייוצר על ידי טורבינות רוח עד לשנת 2020. יעד שצומצם מאוחר יותר ל־700 מגה־ואט.

מכאן ההתלהבות גאתה: בשנת 2013 פרסם הפורום הישראלי לאנרגיה חזון למשק האנרגיה לשנת 2040, המציג פוטנציאל עצום לניצול אנרגיית הרוח בישראל, ומציע יעד של ייצור 6,800 מגה־ואט חשמל על ידי טורבינות רוח עד לשנת 2040. עד לשנת 2019 אושרו כמה תוכניות והוקמו שלוש חוות טורבינות (גלבוע, סירין, צפון הגולן), וישנן 23 תוכניות בשלבי אישור שונים, שאמורות לפעול עד לשנת 2025. 

המהפך הזה לא פחות ממדהים. הסיבה המקורית להתנגדות לטורבינות הרוח היתה משטר הרוחות בארץ, אלא שזהו נתון אקלימי שאינו משתנה. לא רק זאת: מומחים שונים ממשיכים לטעון כי הרוח בישראל לא מתאימה ליומרה. 

עוצמת הרוח החלשה בישראל היא פקטור קריטי. מבחינה כלכלית, מהירות הרוח המינימלית הנדרשת היא של 6 מטרים לשנייה. זו עוצמת רוח המקוטלגת בעולם בדרך כלל כשייכת ל"קבוצה 4", ובדרך כלל מעדיפים להקים טורבינות באתרים השייכים לקבוצה 1 עם מהירות רוח ממוצעת של 10-8.5 מטר לשנייה. 

למרות זאת, כל 31 האתרים הפוטנציאליים לאתרי טורבינות, שסימנה ועדה בין־משרדית שעסקה בכך ב־2014, שייכים לקבוצה 4 של עוצמת הרוח. כך בעצם מעודדת המדינה הקמת טורבינות רוח באתרים שאינם מתאימים לכך. זו הסיבה שללא הסובסידיות מכספי הציבור לא היתה למיזמי הטורבינות כל היתכנות.

אחת הטענות בעד הקמת הטורבינות מתייחסת לכך שהן משלימות את אנרגיית השמש. על פי הטענה המופיעה במסמכי רשות החשמל, בצהריים ובקיץ יהיה לנו חשמל סולרי, ואילו בערב ובחורף תהיה לנו הרוח.

אולם העובדות לא תומכות בכך. אם כבר להפך: על פי הנתונים, הרוח בישראל מגיעה למהירויות שיא דווקא בשעות הצהריים ובחודשי הקיץ, כאשר הארץ שטופת שמש. היזמים מודים בכך בפה מלא. כך למשל, בתוכנית הטורבינות בסירין כותב היזם כי "בשעות הערב ועד הבוקר צונחת מהירות הרוח לשפל". בנוגע להתפלגות בשעות היממה, יוזם הטורבינות בגבע כותב: "הרוחות החזקות ביותר מנשבות בשעות 18:00-12:00, ואילו בשעות הלילה ישנה ירידה במהירות הרוח הממוצעת". 

על פי גורם במשרד האנרגיה, המודעות הזו גם מחלחלת במשרד, וזו אחת הסיבות שהשר שטייניץ מדבר לאחרונה על ישראל כבעלת "אנרגיה חלופית" אחת, שמש, ולא על "אנרגיות חלופיות" ברבים.

אין מענה מקצועי

סוגיית המדידות בגובה גם היא מייצרת קשיים. מדידות הרוח שמבצע השירות המטאורולוגי נעשות בגובה נמוך יחסית, ונתוניהן מלמדים על ממוצע מהירויות הנמוך בדרך כלל מהרף המינימלי לכדאיות כלכלית של טורבינה. אלא שהטורבינות מוקמות בגובה של כ־200 מטרים, ונתוני הרוח בגובה זה שונים. וכאן שורש הבעיה: המדינה לא מבצעת מדידות בגבהים אלו. 

במצב זה, השטח נותר פרוץ ליזמים המציגים נתונים מטעמם. אלא שהיזמים לא תמיד מספקים נתונים מדויקים על מדידות הרוח שבוצעו ומסתפקים באמירות כלליות בלבד. בצירוף מקרים מפתיע, כמובן, כולם מגיעים למסקנה כי נמדדת באתר מהירות רוח העולה על 6 מטרים לשנייה, רף המינימום הנדרש. 

בתוכנית עין חרוד, למשל, נאמר בכלליות כי מהירות הרוח הנמדדת באתר "נעה בין 4.5 ל־7 מטר לשנייה". אולם בעיון בנספחים מתברר כי רק בחודשים ספורים במשך השנה (מאי-אוגוסט) נמדדת מהירות ממוצעת מעל הסף של 6 מטרים לשנייה. כלומר, האתר מגיע לרף המינימום של הפעלת הטורבינה רק ברבע מהזמן. 

גם האתר המתוכנן ביאנוח־ג'ת, מציג נתון ממוצע של 6.3 מטרים לשנייה במשך השנה, אבל עיון מפורט יותר מגלה כי הרוח מגיעה למהירויות אלו - שהן ממילא גבוליות - רק בחודשים ספורים בלבד; בתוכניות ליער יתיר לא מופיעים נתונים מסודרים, ובמקומם מוצגת מפה של האזור שבה מסומנות מהירויות רוח כלליות; היזמים באתר רוח בראשית ברמת הגולן לא ציינו נתונים מספריים, וכך גם בפרויקט עמק הבכא; ובפרויקט צפון הגולן ביצעו היזמים חישובים מתמטיים על סמך מדידות שבוצעו בגובה 20 מטרים בלבד. 

אין בזה פלא, היות שהיזמים למעשה לא נדרשים להוכיח כדאיות כלכלית או לספק נתוני רוח על מנת לקבל אישור. למעשה, שאלת היסוד העקרונית - הרווח הצפוי למשק החשמל לעומת הפגיעה הממשית בסביבה ובמקום - לא מקבלת מענה מקצועי. 

כך למשל, בדיון על תוכנית הטורבינות בעמק חרוד, נדרש היזם להתייחס לטענה כי תרומת הפרויקט לייצור החשמל לא מצדיקה את הנזק הסביבתי הרב. היזם, בתשובתו, לא סיפק נתונים קונקרטיים ונתן מענה כללי: "משטר הרוחות באזור נבחן... נערכה סימולציה ממוחשבת לכל אחת מהטורבינות המתוכננות, ונמצא כי רמת יעילות הטורבינות גבוהה ועומדת בסטנדרטים בינלאומיים". כך, ללא נתונים, נימוקים או מצג עובדתי, התקבלה תשובת היזם וההתנגדות נדחתה. 

גופי המדינה מודים בדו"חות שלהם כי למעשה השירות המטאורולוגי לא מבצע את המדידות הנדרשות עבור אתרי טורבינות גדולות. "אין בידי המדינה מיפוי של עוצמות הרוח, על פי המאפיינים המתאימים לטורבינות רוח גדולות", נאמר בדו"ח הוועדה הבין־משרדית, ובמצב זה, המדינה משאירה את בדיקת השטח ליזמים הפועלים "לאתר את השטחים הפוטנציאליים בכוחות עצמם, ובהתבסס על מודלים למיפוי משטר הרוח". מדובר במצב בעייתי, משום שכך השאלה העקרונית ביותר - הרווח באנרגיה מול המחיר הסביבתי - לא מקבלת מענה בלתי תלוי, ובכך האינטרס הציבורי נעשה כפוף לאינטרס העסקי של היזמים.

כשהרוח לא מספקת את הסחורה

אבל חישובים וספקולציות בצד. בישראל הוקמו כבר כמה אתרי טורבינות, והן מספקות נתוני אמת. הממצאים, אם לומר בעדינות, לא משמחים. 

מנתוני רשות החשמל עולה כי האתרים הפעילים היום מייצרים רק כ־18 אחוזים מסך התפוקה המקסימלי שלהם. התוצאות החלקיות באות לידי ביטוי גם בדו"חות הכספיים של החברות המפעילות. עיון בדו"חות הכספיים, למשל של תאגיד אפקון, המפעיל את האתרים בגלבוע ובסירין, מלמד הרבה.

עם הקמת הפרויקט, בשנת 2017, הודיע התאגיד לבעלי המניות כי "היקף התמורה השנתי הכולל בגין מכירת חשמל בפרויקט צפוי לעמוד על 26-22 מיליון שקלים בשנה". למשקיעים ציפתה אכזבה. בשנת 2017 דיווח התאגיד על הכנסות בתחום זה של 5.7 מיליון שקלים בלבד. וההסבר: "התוצאות... הושפעו מתפוקת רוח נמוכה". בשנה הבאה התוצאות היו קצת יותר טובות ועמדו על 6.5 מיליון שקלים; ובשנת 2019, שבה משטר הרוחות היה מיטבי במיוחד, דיווחה החברה על הכנסות של 7.3 מיליון שקלים. הנתונים משתפרים, אך הם עדיין רחוקים מהתכנון המקורי. למרות סבסוד אסטרונומי, נתוני הרוח של ישראל פשוט לא מספקים את הסחורה. 

פרופ' רחל אלתרמן, מתכננת ערים ומשפטנית מהטכניון, וחוקרת בכירה במוסד שמואל נאמן למחקר מדיניות לאומית, חקרה לעומק את המדיניות והרגולציה בנושא הרוח במדינות רבות בעולם וגם בישראל, והגיעה למסקנה שזה פשוט לא משתלם. בדו"ח שהיא פרסמה יחד עם ד"ר נעמה טשנר מהטכניון, הן המליצו "לבחון מחדש את מדיניות אנרגיית הרוח בישראל. לנוכח הממצא הגורף מארצות אירופה המערבית, ניתן לצפות שגם ההתנגדות הציבורית לחוות רוח תלך ותגדל".

לדבריהן, "לאור השיעור הנמוך ממילא של אנרגיית רוח האפשרית בישראל... המלצתנו היא להפסיק לקדם חוות רוח". "ככל שהתעמקתי בנושא התגבשה דעתי שטורבינות לא מתאימות לישראל", אומרת לנו אלתרמן. "מעבר לדברים שנכללו בדו"ח שפרסמנו, לא הייתי מודעת מספיק למתחים החברתיים והבין־עדתיים שהטורבינות גורמות, וזה יחד עם מכלול השיקולים הופך את הדבר כולו ללא משתלם בעליל".

תגובות

רשות החשמל: "ממשלת ישראל קבעה מכסה של 730 מגה, ורשות החשמל פועלת ליישם את מדיניות הממשלה. קיימים כמה יתרונות בשילוב של אנרגיית רוח. ראשית, טורבינות רוח מייצרות גם בשעות הערב ובתנאי מזג אוויר שבהם תפוקת המתקנים הסולאריים מצומצמת. בנוסף, טורבינות רוח המקודמות כיום צפויות לייצר במקדם תפוקה של בין 30 ל־35 אחוזים, בעוד מתקנים סולאריים מייצרים במקדם תפוקה נמוך יותר. עוד יש לציין כי הפוטנציאל להקמת טורבינות רוח הוא בעיקר בצפון הארץ בעוד הפוטנציאל הסולארי הוא בדרום. יש להדגיש כי התעריף שנקבע לחוות הרוח משולם עבור חשמל המיוצר בפועל בלבד".

מאפקון נמסר: "החברה עברה לרווח נקי של 4-3 מיליון שקלים החל משנת 2019, וזאת לאחר התייעלות משמעותית. מדובר בפרויקט מצוין ובתחום שאנו מאמינים בו ויהווה חלק בלתי נפרד מפעילות הקבוצה".

אנרג'יקס: "פרויקט אר"ן הינו פרויקט תשתית לאומית שמקודם במסגרת החלטות הממשלה ובהתאם למתווה של קידום פרויקט תשתית בסדר גודל שכזה. קידום הפרויקט ומערכת היחסים מול התושבים שבשטחיהם מתוכננות הקמת הטורבינות, נעשו תמיד בשקיפות, שיתוף פעולה מלא ותוך עמידה במלוא דרישות הגילוי והחוק. למען הסר ספק, כל ההסכמים נחתמו בליווי עורך דין מקומי ובשפה העברית והערבית, לאחר הסבר מלא על אודות ההסכם.

"לצערנו אנו רואים פעילות שמונעת בעיקרה על ידי גורמים לאומניים פרו־סוריים ונציגי דת וקהילה שמושפעים מהשלטון הסורי, המבקשים לפעול כנגד הפרויקט המזוהה עם ישראל. ידוע לנו ולגורמי הביטחון כי התושבים אשר התקשרו איתנו בהסכם נתונים תחת איומים קשים מצד גורמים הפועלים מטעם ארגונים פרו־סוריים אלה. חלקם אף הוצאו מבתיהם באישון לילה על ידי המון מוסת. מידע זה מוכר היטב למשטרה ולגורמי הביטחון". 

במשטרת ישראל לא מכירים תלונות בגין איומים מהסוג המתואר ומוסרים כי "ככל שתתקבל במשטרה תלונה בנושא ויעלה חשד לביצוע עבירה פלילית, הרי שהיא תיבדק ותטופל בהתאם".