פרופ' נטע קליגלר־וילנצ'יק חוקרת תקשורת, מרצה במחלקה לתקשורת ועיתונאות באוניברסיטה העברית.
חוקרת מעורבות פוליטית וביטוי פוליטי בעידן הדיגיטלי, בדגש על צעירים
פרופ' נטע קליגלר־וילנצ'יק, מחקר חדש של הדוקטורנטית טלי אהרוני יחד איתך ועם פרופ' קרן טננבוים־וינבלט מצא כי צעירים ישראלים (34-18) נמנעים מצריכת חדשות. מדוע בעצם?
"צעירים ישראלים צורכים פחות חדשות ביחס לאנשים מבוגרים יותר, וזו מגמה עולמית. במחקר מצאנו כי הם עושים זאת, בין השאר, כדי להימנע מתוכן שנתפס בעיניהם כשלילי, חזרתי, לא אובייקטיבי, מסחרי ולא אמין. נוסף על כך, בשעה שהדורות המבוגרים יותר אופיינו כ'אזרחים מחויבים', שראו במעקב אחרי החדשות חלק מחובותיהם במדינה, דבר שמאפשר להם להיות אזרחים טובים יותר - במקרה של הדור הצעיר אין זה בהכרח המקרה".
כלומר?
"אזרחים צעירים דוגלים במודל אזרחות שנקרא 'אזרח ההגשמה העצמית', קרי אזרח שמתמקד במחשבתו על מה מעניין אותו, מה מקדם אותו במסגרת החברה ומה חשוב לו לקדם".
את רוצה לומר שהדור הצעיר אגוצנטרי ומתמקד יותר בעצמו?
"זו לא ראייה אגוצנטרית בהכרח, אבל הם לא מוכנים שיגידו להם מה חשוב עבורם. אזרחים צעירים רוצים להחליט בעצמם מתי הם רוצים לעקוב אחר החדשות, ויש פה תחושה אחרת של מידת מחויבות למדינה. גם זו מגמה עולמית".
בנוסף לישראל, חקרתן, יחד עם שותפים מחו"ל, גם את ארגנטינה, ארה"ב, יפן ופינלנד. גם שם הצעירים רואים פחות חדשות?
"באופן יחסי למדינות אלה, הצעירים הישראלים מעורים בפוליטיקה ובחדשות. אם היינו חיים בפינלנד, שם קצב החדשות נע באופן יחסי על מי מנוחות, הרי שככל הנראה היינו רואים פחות התעניינות בפוליטיקה. אבל מצד שני, בפינלנד מרגישים פחות צורך להתנתק מפוליטיקה - כי האינטנסיביות שלה לא מגיעה לרמה שבה היא מעיקה עליהם".
וזה אולי עקב האכילס שלנו כאן, בישראל.
"דווקא משום התעניינותם בפוליטיקה, ובגלל שהיא כה נוכחת בהוויה הישראלית, ניכר כי הצעירים שלנו חשים תחושת מיאוס, של 'די, זה מעיק'. אחת הנבדקות במחקר שלנו, יעל (שם בדוי), בת 31, סיפרה שהיא מתעניינת בפוליטיקה אך נמנעת מחדשות, כי הן עושות לה רע. היא הוסיפה שאם יקרה משהו מספיק חשוב, למשל פיגוע גדול, החדשות כבר יגיעו אליה: 'אני תמיד יוצאת מנקודת הנחה שאם יש משהו מאוד גדול, אם היה פיגוע, אני כנראה אגלה את זה'. בספרות המחקרית אנחנו קוראים לתופעה הזאת תפיסת 'החדשות ימצאו אותי'. זה גורם לצעירים להתעדכן פחות בחדשות.
"טלי אהרוני, יוזמת המחקר, מספרת כי הצעירים שראיינו הביעו אמון נמוך בדיווחים חדשותיים אשר נתפסו כלא אובייקטיבים, או כאשר סברו כי עומדים מאחוריהם אינטרסים פוליטיים או מסחריים. חלק מהצעירים נוטים להתעלם מפרשנויות חדשותיות או עיתונאיות הסותרות את דעותיהם הפוליטיות, לכן הן גם נתפסות כפחות אמינות. המרואיינים שלנו העידו על הצורך שלהם מדי פעם 'לקחת הפסקה' מאקטואליה.
"אהרוני מביאה כדוגמה את ליהי (שם בדוי), בת 30, שגינתה את יוצרי החדשות: 'הם מספקים לך רק את המידע שהם רוצים שתדע. זה מאוד קשה לי'".
ההימנעות מצריכת חדשות במחקר שלכן מתייחסת לא מעט לטלוויזיה.
"אין ספק שכאשר צעירים צורכים חדשות הם עושים את זה פחות באמצעים המסורתיים. עיתון הם יצרכו אצל ההורים או בתחבורה הציבורית; לגבי חדשות בטלוויזיה, צעירים נוטים לצרוך אותן פחות, משום שהפורמט מרגיש להם ארוך מדי, מעיק מדי, מרגיז. כזה שאתה לא יכול לדעת מראש, במדויק, במה תצפה ומתי. תוסיף לכך את העובדה שבטלוויזיה, באופן הצפייה המסורתי יותר, קשה לעצור ולהתמקד במה שמעניין אותנו - ותקבל פחות צריכה טלוויזיונית".
המאבק בין ה"פוש" לפוסט
צעירים רבים מעדיפים לצרוך את החדשות שלהם באפליקציות, וכאן גם נכנסים לתמונה היחסים המורכבים שלנו עם הטלפונים החכמים.
"הטלפון הפך למקום העיקרי לצריכת חדשות, וזה אומר שניסיון להימנע מחדשות הופך למורכב יותר כי יש להימנע גם מהטלפון עצמו, בגלל ההתראות, ה'פושים', למשל. הצעירים נמצאים ברשתות החברתיות, וצריכת החדשות הופכת להיות חלק ממרקם חברתי מורכב למדי.
"אחד הדברים המעניינים במחקר הוא שהתחושות של צעירים לגבי הסלולר שלהם קוטביות - מצד אחד הם חשים תחושת חיבור מאוד חזקה לטלפון, שבלעדיו 'משהו חסר לי', ומצד שני הם עלולים להרגיש לא אחת תחושת מיאוס חזקה מאוד. התחושות האלה מושלכות גם לגבי החדשות".
זה מעצב מחדש את התפיסה שלנו לגבי חדשות.
"גם. ובנוסף, התפיסה של צעירים לגבי חדשות עשויה להיות תלויה במי שיתף אותן בפייסבוק. גם מידת האמון תלויה באדם המשתף".
זה פתח לאי־ודאות.
"כשהחדשות שלנו מתווכות על ידי אנשים ברשתות, נוצר משבר אמון במידע וטשטוש גבולות. 'פוש' של רשת חדשות נראה לפעמים דומה לפוסט של חבר, מה שיוצר ערעור באמינות של שומרי הסף. האמון שלנו בתקשורת כבר אינו גבוה כבעבר. זה מתווסף לתהליכי התפוררות של מוסדות חברתיים וירידת האמון בהם.
"ככלל, אנשים יסמכו יותר על מי שקרוב אליהם, וזאת ביחס לגופי תקשורת. בראיונות שערכנו במחקר, ראינו ביקורת של הצעירים על גופי תקשורת – ביקורת על סנסציונליזם, ניסיון להשיג כותרות, מחשבה על מניעים כלכליים, וחוסר אמון בשיקולים שמאחורי החדשות.
"מחד, חשוב לשמר סקפטיות בריאה כלפי תקשורת וחדשות, אך לזכור שיש בעייתיות בעמדה שגורסת כי כל פוסט שהעלה מכר שווה לידיעה של מערכת חדשות. זה מצב שעלול להוביל לתופעות מדאיגות, כמו אמון בתיאוריות קונספירציה. התקופה הנוכחית בעיניי היא תקופת ביניים: אנחנו מסתגלים לחדשות שנצרכות ברשתות החברתיות. טרם הגענו למקום הסופי שבו הפלטפורמה החדשה הזאת נטמעת כחלק מחיינו".
בימים אלה את מזהה התשה מסוימת בקרב הציבור נוכח הבחירות הבלתי מסתיימות והקורונה?
"בבחירות השלישיות שיעורי ההצבעה הפתיעו לטובה, מה שמעיד על חוזק של החברה הישראלית. למרות תקופה קשה מבחינת האמון שאנחנו נותנים בפוליטיקה, האזרחים ממשיכים להצביע, למרות המיאוס. מבחינה עולמית שיעורי ההצבעה בישראל נחשבים גבוהים, למרות שתופעה של כמה סבבי בחירות אחד אחרי השני עלולה לפגוע בכך. אבל לא לעולם חוסן, והירידה בשיעור ההצבעה במערכת הבחירות הרביעית מעידה על כך".
טיפים למנכ"ל ווטסאפ
הירידה בשיעורי ההצבעה ניצבת בהלימה לצד ההימנעות מצריכת החדשות והפוליטיקה. מעניין להבין מאיפה בכלל מגיעה ההתעניינות האנושית בפוליטיקה, על מה זה יושב בישראליות?
"באחד המחקרים ההשוואתיים יחד עם פרופ' קרן טננבוים־וינבלט והשותפים מחו"ל, שבחן חמש מדינות, ציפינו למצוא הבדלים בין המדינות. ציפינו שבישראל ובארגנטינה נמצא נכונות לדבר על פוליטיקה, כי הן נתפסות כמדינות שבהן הפוליטיקה נוכחת, בשילוב העובדה שמדובר בתרבויות חמות, פתוחות לוויכוח. ביפן חשבנו שנמצא הרבה פחות נכונות לשיח פוליטי, ואילו את ארה"ב ופינלנד ציפינו למצוא באמצע.
"בפועל, הממצא המפתיע היה שמצאנו דמיון רב בין המדינות, והשוני היה בתוך כל מדינה, בגלל טיפוסים שונים שזיהינו מבחינת יחסם לשיח הפוליטי: הטיפוס שאומר 'פוליטיקה זה לא בשבילי', ומתרחק ממנה; הטיפוס שתמיד אומר את דעתו ונכון לוויכוח פוליטי טוב; והטיפוס המתון יותר, שמוכן לדבר על פוליטיקה, אבל רק פנים אל פנים ולא ברשת. השוני בין הטיפוסים מעיד על כך שבמשיכה או בהימנעות מחדשות יש משהו אישיותי".
איך עניין ריבוי המפלגות בישראל מתקשר לנטייה שלנו לדבר ולהתפלפל על פוליטיקה?
"הפוליטיקה מאוד נוכחת בתרבות הישראלית. יש לנו העדפה לוויכוח, זה מתויג אצלנו כערך. גם בתרבות היהודית הנטייה להתפלפל בחברותא ולאתגר אחד את השני היא דבר מקובל ובעל ערך. כשמוסיפים לכך את השיטה הפוליטית שלנו בימים אלה, התמונה מתבהרת. אפשר לומר שבמדינות שבהן יש מערכות פוליטיות עם שתי מפלגות בלבד, כמו ארה"ב, קיים חשש גדול יותר לדבר על פוליטיקה כי היא נתפסת כקוטבית - דמוקרטים או רפובליקנים. לעומת זאת, בישראל, מערכת רב מפלגתית, יש יותר גוונים של אפור, והשיח נחשב מאפשר יותר, פחות קוטבי".
נושא נוסף שאת מתמקדת בו עוסק במניעת הפצת מיסאינפורמציה (מידע שגוי) בקרב קבוצות דיון פוליטי בווטסאפ, שממנה קיבלת לפני כמה שנים מענק מחקר בגובה 50 אלף דולרים כדי לחקור את התחום. איך נוצר איתה הקשר?
"חקרתי קבוצות ווטסאפ שהקימה העיתונאית והבלוגרית טל שניידר. עניין אותי להבין מה מביא אנשים מקצות הקשת הפוליטית להיות חלק מקבוצת ווטסאפ, ולדון על פוליטיקה ועל נושאים שנויים במחלוקת בצורה מכבדת בסה"כ. ב־2017 ווטסאפ הוציאה קול קורא לחקור מיסאינפורמציה, לאחר שאירעו כמה מקרי לינץ' בהודו בעקבות הפצה של הודעות שגויות. הצעת המחקר שלי, שהתבססה על דרכים למנוע מיסאינפורמציה באפליקציה, היתה היחידה שנבחרה מישראל, לצד עוד 19 הצעות מרחבי העולם. אחרי שהודיעו לי שהמחקר שלי נבחר, טסתי לפאלו אלטו למטה של פייסבוק".
חזרת עם סיפורים מעניינים?
"טסתי ב־2017 ופגשתי את מי שהיה אז מנכ"ל ווטסאפ, כריס דניאלס. שוחחנו על הסיבות שבגינן ווטסאפ פחות תפסה בארה"ב, והיה נראה שהגדלת נתח השוק של האפליקציה בארה"ב לא היתה מבחינתו בראש התעדוף".
איך הוא פירש את חוסר ההצלחה היחסי של ווטסאפ בארה"ב?
"הוא דיבר על האפשרות החינמית שיש באייפון להתכתבויות. הוא גם נטה להסכים עם ההשערה שלי, שלפיה בתרבויות יותר קולקטיביסטיות יש יותר נטייה לקבוצות, וישראל גם היא מדינה קולקטיביסטית, כמו ארגנטינה והודו, וזאת בניגוד לארה"ב שמתבססת על האינדיבידואל במידה רבה".
מה מצאת במחקר?
"ניסינו לזהות מקרים של אימות מידע, כלומר מקרים שבהם יש שיח בין שני משתתפים או יותר, מישהו מביא עובדה או טענה, והאחר מטיל בה ספק או סותר אותה. עברנו על יותר מ־100 אלף הודעות, וזיהינו 795 מקרים של אימות מידע, קצת יותר משניים בכל יום, שניתחנו לסוגים שונים. גילינו שהטלת ספק יותר נפוצה מאשר לסתור מישהו אחר. גילינו גם שבקבוצה נוצרה נורמה שבה אנשים מרגישים אחריות למידע שהם משתפים. הם לא יזרקו סתם נתונים, כי מהר מאוד מישהו ישאל אותם לגבי אמיתות המידע".
הנורמות משנות את השיח.
"נכון. לפעמים הנורמות אינן נמצאות ברובד המודע של המשתתפים, אבל אם תשאל אותם עליהן - הם יכירו בהן. אז במחקר המדובר ראינו חשיבות לנורמות של דיוק, שאותן ניתן גם להנחיל לקבוצות אחרות מסוגים שונים, שאינן בהכרח פוליטיות. כשאדם שולח מידע בקבוצה - אפשר לשאול אותו 'רגע, בדקת את זה?'. ליצור ביחד מחויבות לאמינות של מידע. זו גם השורה התחתונה של המחקר - תיקון חברתי־קולקטיבי, ביחד כקבוצה אנחנו דואגים לסביבת מידע מדויקת יותר".
ואנשים חותרים לשם, לאחריות על המידע?
"בקבוצת המחקר הזאת כן, ויש לכך אינדיקציות גם ממחקרים בעולם. הקבוצה חשובה כאן גם משום שאנחנו רואים עדויות לכמה קשה להבחין בין אמת לשקר, בין עובדה לדעה. פעמים רבות נדרשת יכולת של קבוצה כדי להכריע. אגב, גם למנהל או מנהלת הקבוצה יש חשיבות גדולה בעידוד של נורמות לחתירה לאמת במידע".
מה את מצפה שווטסאפ תעשה עם התוצאות?
"אני יכולה לומר שאחד השינויים שראינו לאחרונה הוא ההגבלה על כמות האנשים שאליהם אפשר להעביר הודעה. המספר עומד כיום על 20 אנשי קשר, ובהודו זה עומד על חמישה. תוספת נוספת היא התגית על הודעה כ'הועברה פעמים רבות'. מי שרואה הודעה כזאת צריך להבין שההודעה עברה הרבה מאוד פעמים, ואולי זו סיבה לחשד בנוגע לנכונות שלה".
התגית "הועברה פעמים רבות" מגלמת בתוכה תופעה עמוקה יותר, של אינטנסיביות הווטסאפ בחיינו, אינסוף ההודעות שאנחנו מקבלים והמחויבות, לכאורה, להיות זמינים כל הזמן.
"גם כאן הכוח שלנו כמשתמשים חשוב מאין כמוהו. מצד אחד, ווטסאפ מסמלת עבור ישראלים רבים את האפליקציה שבלעדיה הם לא יכולים לחיות. מנגד, היא גם מסמלת מיאוס, אפליקציה שיוצרת מחויבות לא ריאלית. אז בתוך הקבוצות שאנחנו נמצאים בהן, יש מקום לחשוב ביחד על הנורמות שנרצה לעודד: כולנו ביחד יכולים להחליט על הורדת הווליום, על הורדת הדרישה להיות זמינים כל העת".
להצעות ולתגובות: Ranp@israelhayom.co.il טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
