בלי הגנות קודמות

כשהקהל בהצגה "גדר חיה", המוצגת בתיאטרון "הקאמרי", מוחא כפיים - הוא גם קצת מוחה על הכיבוש. אינסטינקטיבית, הצער על סיפור האהבה שלא יצא לפועל ועל הסוף האכזרי מושך את הישראלי הממוצע אל חיק הקלישאה השמאלנית.

סביר להניח שאין אחד שהגיע לתיאטרון הקאמרי והקונוטציה המיידית שלו משמו של המחזה לא היתה "נכתב על בסיס הספר שבנט פסל בזמנו". ועדיין, ההרגל העממי שלפיו עיסוק ישיר או עקיף בסכסוך הישראלי־פלשתיני, ודיון עומק על יחסים בין־מגדריים, בין־דתיים ובין־לאומיים, צריך שורה תחתונה מתויגת פוליטית - הוא שגוי.

תקציר הפרקים הקודמים - זהירות, יש ספוילרים: "גדר חיה", ספרה של דורית רביניאן, נכלל בתוכנית הלימודים במגמות הספרות בשנת 2015. ועדת המקצוע אישרה אותו כחלק מדרישות הבגרות בספרות (שמתחלפות, אגב. אף יצירה אינה שורדת לעד בתוכנית הלימודים, יעידו על כך הדורות שלא ידעו את עגנון).

אך מפגש של בני נוער עם מציאות אופציונלית, שבה רומיאו ויוליה הופכים להיות ליאת וחילמי - הלחיץ את המערכת. לא דובר אז על העישון המאסיבי שמתואר בספר, גם לא על ירידה מהארץ וחיים יהודיים נחמדים במנהטן, שסותרים את הנרטיב הציוני לא פחות. בפרספקטיבה, ובחסות העיבוד הבימתי, ניתן לראות בתוכני המחזה הזמנה לגדר שחיה אחרת.

נכון, ההטיה קיימת - זולת אזכור האינתיפאדה בראשית המחזה על ידי אחותה השמרנית של הגיבורה, לא היינו נחשפים לסיבה שבגינה מוצבת בהמשך המחזה גדר בטון; זכות השיבה הפלשתינית לקווי 48' היא משאלת לב נוסטלגית ומעוררת הזדהות כשצייר חתיך (אמיר חורי) מציג אותה בכאב. גם הפתיחות שמגלה הצלע הפלשתינית בסיפור מעוררת התנשאות וסלידה כלפי הצלע היהודית, שמסתירה את שאהבה נפשה. הוא אולי פחות מצליח ומלומד ממנה אבל ניכר שהוא יותר חכם.

הגזענות המובנית בשיח מפנה סימן שאלה דווקא כלפי הגיבורה השטחית, שבהתאם לסטריאוטיפ התל־אביבי מגדירה עצמה שמאלנית ואין לה באמת מושג מה זה השטחים ("חילמי אתה יכול להראות לי פה בתמונה איפה בדיוק הקו הירוק?"). היא עצמה בת של מהגרים מאיראן ודיירת זמנית בניו יורק, אך לא רואה ממטר את מצוקת המהגר שלידה; לו היתה רגישה יותר וגזענית פחות, היתה יכולה למנוע לכאורה את סוף הסיפור הרומנטי.

ימני שמחפש צידוק יוכל להתענג על חשיפת הערבים כאסירים משוחררים, על הערכים שהניאו את הגיבורה מלקשור את חייה בחייו של הפלשתיני, ועל כך שבניגוד לצפוי בעלילה - לא הצבא הוא שאחראי לסוף הטרגי, אלא מיומנות פשוטה (שחייה) שלא היתה לגיבור. הסטריאוטיפ על הערבי שלא יודע לשחות נמצא שם מן המערכה הראשונה, ומטביע במערכה האחרונה. יש גבול לאשמה שניתן להמטיר על ראש הגיבורה, אך אין גבול לקדושתו של מי שמת כשניסה להציל חיים.

רומן על סיפור אהבה בין יהודייה לערבי, בין ישראלית תל־אביבית ובין פלשתיני־מחברון־שעבר־לרמאללה ואינו חדל מלפנטז על ביתו בכפר ליד לוד, אינו בהכרח הסללה להתבוללות. הוא יכול להיות ראי לתקופה ולרגשות, שיקוף רומנטי של מציאות בלתי נסבלת והשראה אמנותית.

המחזה של נגה אשכנזי עשוי מעולה. הרומן המקורי תורגם לשלל שפות והצליח ברחבי העולם, אך אלמלא ההחלטה של בנט כשר חינוך דאז לפסול את הספר - החלטה שקשה להאמין כי היתה מתקבלת אצלו היום - ספק אם היה הופך להצגה פופולרית. האולמות המלאים מדברים בעד עצמם, ובאותה שפה שבה דיברו חנויות הספרים לפני שבע שנים: שיא במכירות, כשכולם קנו את הספר שאסור ללמד.

ההצגה הראשונה שחזרה לבמות אחרי סגר הקורונה התחילה כשנויה במחלוקת, וממשיכה כמאתגרת למי שמוכן להפעיל את הראש, וכסיפור אהבה מרתק ומצחיק לעיתים עבור מי שמסוגל לפגוש אמנות פוליטית מבלי לגייס אותה.

עלה תאנה לאיזון

ביום שבו צפיתי ב"גדר חיה", התמלאו העיתונים בביקורות עזות על שידורי ערוץ 14 החדש. צפון קוריאה היתה המטפורה הנפוצה, אף על פי שקשה להאמין שמישהו מהמבקרים צופה תדיר בתכנים הטלוויזיוניים של הדיקטטורה הטוטליטרית. כדאי לצפות בערוץ 14 בלי הגנות קודמות. אם לוקחים צעד אחורה ומתעלמים מהתקלות ומהקשיים, אפשר לשמוע את הים.

שנים של שטיפת מוח אמנותית ותקשורתית הביאו מים עד נפש, ואלה נשברים אל הסלע בערוץ החדשות החדש. בין הביקורות המאוימות מצאתי רשימה מרהיבה הכוללת את שמות אנשי הערוץ ופירוט נרחב על אודות מעשיהם עד כה. הניסיון היה להוכיח שכל ימני שעבד בתקשורת מתוגמל על ידי משפחת נתניהו (היא ולא אחרת) בהופעה טלוויזיונית בערוץ החדש, פלוס אילו חלטורות כל אחד עושה חוץ מלככב במודעה של הערוץ.

בלי להתכוון, נאספו שם פרטים חינניים מהרזומה של המופיעים, מינון מגל דרך שי גולדן ועד שרה ב"ק. כולם עם עבר מרשים בכלי תקשורת אחרים, כולם העזו ללכת לפיסת המרקע הימנית החדשה בלי לפחד ממה יגידו עליהם בחוץ, או אולי - בגלל מה שאומרים עליהם: יכולות מקצועיות אינן מספיקות כדי להופיע בערוצים אחרים כשאתה ימני, המקסימום שניתן להגיע אליו הוא עלה תאנה לאיזון, ולמשבצת הזאת יש תאריך תפוגה.

הקביעה הנלווית לאותה רשימה שחורה - שלפיה לערוץ המדובר אין השפעה על השיח הציבורי - סותרת את היסטריית המבקרים: אם אין השפעה, מדוע כל כלי תקשורת שמכבד את עצמו מתאמץ לפרסם ביקורת קטלנית שמזהירה את הצופה מללחוץ 14 בשלט? די לרפרף על הטוקבקים כדי להבין שמשהו משתנה. כמו כן, התרגשתי לראות שכבר לא צריך להיעזר בתיוג דתי של המופיע או בתיוג גיאוגרפי - פעם ימני הושמץ באמתלת היותו דוס או מתנחל. עכשיו, משרבו התל־אביבים הביביסטים, שוחררו הסטיגמות הישנות ונבראו חדשות.

האתגר של ערוץ 14 יהיה להרחיב את שורות הסגידה לנתניהו אל שורות הימין האידיאולוגי כולו, והתיקון התקשורתי האמיתי - איזון ממשי, ובאופן מקצועי. המציאות הרי ימנית ממילא.

•••

התחלנו בהחלטה שקיבל בנט בשבתו כשר החינוך, ונסיים בהחלטה שקיבלו בשבילו בשבתו כאיש שנשוי למנחת הורים. זה קצת עובד־מדינה־וואייז לחשוב שאתה יכול לעשות מה שבא לך כי המיינסטרים בעדך. שנתיים תחומות מראש יכולות אולי להרגיש כמו קביעות, אבל זה לא רעיון טוב להעביר אותן מהמקפצה.

משפחתית, הייתי אומרת לאשתי ולילדים - אני מבין שקשה לכם לחיות בטופ, אבל פליז תתאפקו ותנו לי קצת כיבוד אב כשכל העיניים נשואות אלינו.

אישית, הייתי לוחשת למי שאיתי: תסתפקי בכך שנשארנו ברעננה, אל תיתני לעולם סיבות להתעסק בחיים הפרטיים שלנו.