רוח הגבורה עוד מנשבת

כבר ארבעה דורות של לוחמים עברו מאז מלחמת השחרור, מאז שפרופ' אליעזר בשן ז''ל מקיבוץ משואות יצחק לחם בגוש עציון הנצורה ונפל בשבי, ועד ימים אלו, שבהם הנין שלו, שחר־יאיר, משרת בזירה הצפונית בחטיבת הטנקים 188 כמפקד טנק. שחר־יאיר נקרא על שם סבו, רס"ן יאיר בשן ז''ל, לימים מבכירי החברה להגנת הטבע, שנפצע במארב של מחבלים מעבר לירדן במסגרת שירותו בנח"ל המוצנח. אני, שנפצעתי בהיתקלות עם מחבלים בעת שירותי בסיירת רימון של מאיר דגן, סבו מצד הכלה.

אין כמו החנוכה, חג הגבורה, לספר את סיפור הגבורה של הלוחמים. ואין כמו השבוע, שבו חל יום פטירת אבי המנוח יחיאל ז"ל, הגיבור היהודי שלי, ניצול אושוויץ וצעדת המוות שעלה כמעפיל וגוייס מייד לצה"ל, כדי להעלות על נס את הגבורה היהודית הקיימת כמעט בכל משפחה ששרדה את הגלות.

בזירה הצפונית שבה נכדי משרת, לחמתי ביום כיפור באזור גמלא ולמרגלות החרמון במסגרת סיירת מטכ"ל. במלחמת לבנון הראשונה לחמתי בגדוד הצנחנים 202, ושם ברמת הגולן הקמתי את מפעל ההתנדבות הלאומי לצה"ל "שראל".

השבוע עליתי לרמה לראות את הדור הנוכחי של שחר וחבריו. הנכד הוא מפקד טנק בחטיבה 188, שבמלחמת יום הכיפורים נשאה בעול הבלימה מול הכוחות הסוריים בגולן, עד שהגיעו חטיבות המילואים. לדעתי צה''ל של היום לא השתנה, למרות הביקורות. גם רוח ההתנדבות לא השתנתה, רק הפנים החרושות שהוסיפו קמטים אצלנו הוותיקים. עכשיו אני הולך לאשש זאת ביחד עם הדוד של שחר, סא"ל (מיל') וסמח"ט צנחנים, ישראל גור אריה, בן קיבוץ יבנה. עוד נגיע אליו כשיספר את סיפורו.

גורל המדינה על כתפינו

אין כמו חנוכה לבקר ולראות את גלגולה של הזירה במרחב הדורות. תוואי הנוף של רמת הגולן לא השתנו. גבעות הבזלת והלבה ניצבות במזרח ובצפון הרמה, ומעליהן "חרמון הסבא" שבו הנכד וחבריו שירתו עד לאחרונה. החורף מגיע. שטחי המרעה והנוף הפסטורליים אוצרים בקרבם את הקרבות (וסיפורי הגבורה) שהיו במלחמת יום הכיפורים.

אנחנו ליד מצבה לזכר שלושה חיילים, שנהרגו במארב טנקי אויב בציר המעיינות, ליד מבצר גמלא, כדי לספר על המארב ועל הקרב שבו הייתי. לגמלא קשר ישיר לחנוכה - המלך החשמונאי אלכסנדר ינאי כבש את העיר מידי מתייוונים והלניסטיים במאה הראשונה לפנה"ס ויישב בה יהודים, מתוך כוונה לאכלס את אזורי הסְפר של ממלכתו. במרד מול הרומאים בשנת 66 נפלה גמלא לאחר מלחמה עקובה מדם שבה נהרגו אלפים.

"כבר לילה, אני בטרמפ לצפון לחפש יחידה שתילחם בגולן", אני מקריא מתוך יומני ממלחמת יום הכיפור, ליד המצבה, "מלר מצרף אותי לפלוגת החרמ"ש של גדוד הטנקים שלו. ליד עין גב, מלר מכנס את סגל הפיקוד שלו לנאום חייו־חיינו: 'תדעו, עם ישראל מצפה שנעצור את הסורים. על הכתפיים שלנו - גורל המדינה'. עם אור ראשון, בדרך למעלה, רואים את הצנחנים הסדירים יורדים מוכים. בלילה, נקלענו למארב של טנקי אויב ליד מבצר גמלא.

"את האזור הרי אני מכיר מטיול לפני המלחמה. אני קופץ לנגמ"ש של המ"פ. בינתיים נהרג לנו כבר לוחם. עכשיו הפלוגה תקועה עם מארב טנקים מטווח 50 מ' שפיצל אותה לשניים. אני מחפש פגזי בזוקה או ררנ"טים ללחימה מול הטנקים, אבל אין. אין בכל הפלוגה! אין לנו במה לירות על הטנקים הסוריים".

לימים מתברר שכך היה ביחידות רבות. הימ"חים היו ריקים וצה"ל יצא לקרב לא מוכן. ההסתערות על הטנקים עם נשק קל נבלמת במחיר שני הרוגים נוספים.

"בינתיים טנקי האויב נעים לעברנו ויורים לעבר הנגמ"שים. המ"פ עסוק בניסיונות לקבל תגבורת טנקים. מלר אומר לו שיסתדר לבד כי אין לו כוח פנוי והוא עסוק במאמץ העיקרי. הורדתי את החיילים מהנגמ"שים, שם הם מהווים מטרה נוחה, והוריתי להם לתפוס מחסות בצמוד לציר. זו היתה טעות. כשטנקי האויב נעים ויורים אחרינו, חלק מהלוחמים היו בשוק ולא נענו לפקודה לצאת מהמחסות כדי להימלט מהשטח המטווח באש טנקים.

"ואז באה 'שיטת רוקני'. אל"מ רוקני הוא המצעיד המיתולוגי של חיילי צה"ל בערב יום העצמאות בהר הרצל. אליו נשלחתי מסיירת רימון שהוקמה לטיפול בטרור בעזה, כדי להביא ליחידה יסודות משמעת. בעוד הטנקים יורים, אני פוקד בצעקות של רס"ר עליהם כאילו הם בבקו"ם, 'ימינה פנה, שמאלה קפוץ'! זה עובד! הזוי, אבל יצאנו משם בצעדת 'שמאל־ימין' מתחת לקני הטנקים של האויב, שהפכה לריצה למחוץ לטווח הטנקים".

ליד החנוכייה בחטיבת הטנקים המיתולוגית 188, שלושה דורות של לוחמים וקצינים במיל'. בני משפחה אחת. מסדר של חיילים וחיילות מול המנורה.

משמעות ורצון להשפיע

עכשיו תורו של גור אריה לספר על הנס הכפול שאירע למשפחת בשן ולמשפחתו שלו. על אותו לילה שבו הוא והמ"כ יאיר בשן, שניהם מהנח"ל המוצנח, חצו את הירדן מזרחה עם כוח מילואים לבצע חפיפה בהנחת מארבים נגד מחבלים.

"המחבלים הפתיעו אותנו והרגו שניים מהכוח, ופצעו אותי אנושות בכדור בגרון, ואת המ"כ שלי, יאיר בשן, ברגל. יצאתי בנס וכששכבתי עם צינורות מחוברים לראשי הגיעה אחותי מהקיבוץ לבקר אותי. לא יכולתי לדבר וכתבתי לה: לכי לראות מה קורה עם המ"כ שלי ששוכב פצוע במחלקה האורטופדית.

"חנה אחותי הלכה לשם לבדוק, וזה הסתיים ברומן ובחתונה. המט"ק שחר הוא הנכד שלהם, והאיש עם הגיטרה הוא אביו והבן שנולד לאחותי ולבעלה זיכרונו לברכה. לא נס?". מחיאות הכפיים היו התשובה. חיילים אוהבים רומנים.

האם הדור הנוכחי הולך בעקבותינו? ודאי. לראות מסדר חנוכה של חיילים מכל העדות וריבוי דעות זה כבוד גדול. קרבות העבר בימי המכבים ביחד עם מורשת הקרבות של הזמן הזה, יוצרים את סיפור הגבורה היהודי המתמשך.
רוח המכבים מנשבת גם היום, מגולמת ברוח ההתנדבות לאורך המלחמות. כשאני רואה את נכדי ממשיך עם חבריו להתנדב ביחידות השדה, ברור שדגל ההתנדבות והגבורה היהודית לא קופל. הוא מתנוסס מאז ומתמיד - מנס החנוכה בימים ההם אל הזמן הזה.