הסופר האמריקני דן בראון, מחבר "צופן דה־וינצ'י" מסדרת ספרי הבלש הפרופסור רוברט לנגדון, התראיין פעם במוסף זה, והסביר את אחד מסודות ההצלחה של ספריו. העלילה פורסת סיפור היסטורי של שנים או דורות, אבל תחומה ל־48 עד 72 שעות. "כך אתה שומר את הקורא קרוב לעלילה, כי הוא מצפה למהלך הבא", אמר בראון, שאולי אינו נתפס כקלאסיקה ספרותית, אבל שיטתו זהה למהלך הטרגדיות היווניות, ששרדו את מבחן אלפי השנים.
השבוע סיפק לנו הכדורגל דרמה שכזו. מאבקים של שנים על דמותו של המשחק התנקזו להודעה דרמטית על הקמת ה"סופר ליג", ליגה שתשנה את הכדורגל העולמי מן המסד. מהדקות שלפני המשחק בין מנצ׳סטר יונייטד לברנלי, עד זמן המשחק בין צ'לסי לברייטון יומיים אחר כך - קרס המפעל באופן מרהיב, ואולי קבר תחתיו הרבה מיוזמיו.
זה החל בהודעה מטעם 12 קבוצות מהגדולות - יותר נכון, מהעשירות - בכדורגל האירופי, על כך שהן יקימו ליגה חדשה ויפרשו מליגת האלופות; המהלך המשיך בתגובה של אופ"א ופיפ״א, רשויות הכדורגל שניהולן הבעייתי את הכדורגל סייע לבישול המשבר, שלפיה הן ירחיקו את הקבוצות ושחקני הקבוצות מליגות מקומיות וממשחקי נבחרות.
אבל אז, אחרי כיממה שבה נראה היה שהענף כולו ניצב בפני מאבקים משפטיים מתישים - ותחושה של אנשים שכל המהומה היא רק בסך הכל מאבק בין שתי כנופיות מושחתים - הופיעה דמות נשכחת בעלילה: הציבור. העם. אוהדי הכדורגל.
בגרמניה בחרו שתי קבוצות העילית, באיירן מינכן ובורוסיה דורטמונד, שלא להצטרף לפרישה מליגת האלופות, למרות שהיו מעורבות במשך השנים בדיונים לגבי אפשרות כזו. מדוע? משום שבגרמניה קבוצות כדורגל הן בבעלות אוהדים על פי חוק (למעלה מ־50 אחוז מהבעלות חייבת להיות מוחזקת בידי האוהדים), ומחאות נגד מיזם דוגמת הסופר ליג החלו עוד לפני שהחלו להופיע שמועות על הקמתה. בגרמניה, על עניין שכזה כלל אין "דיאלוג" בין הנהלות לאוהדים.
היוזמה לליגה הגיעה גם מכיוון ריאל מדריד. הקלאסיקו בין ריאל לברצלונה, שהתענגתם עליו בעשור-שניים האחרונים עם אוספי שחקנים שכמותם לא נראו כמעט, עלה הרבה מאוד כסף. החשבון על שנות בזבוז ארוכות הגיע, ושתי הקבוצות מצויות על סף קטסטרופה כלכלית. המוטיבציה שלהן מובנת; הקמת הסופר ליג היתה גם המוטיבציה של הקבוצות האיטלקיות, שנמצאות כיום בנחיתות כלכלית קשה לעומת מתחרותיהן ביבשת.
אבל מה הקטע של אנגליה? 6 מ־12 הקבוצות שהיו שותפות לפרויקט, היו מהפרמייר ליג. בשני העשורים האחרונים, החלו קבוצות כדורגל אנגליות להימכר למשקיעים זרים. ראשון היה רומן אברמוביץ׳, האוליגרך היהודי־רוסי (וכיום ישראלי) - שרכישתו את צ׳לסי לא נתפסה כצעד עסקי נטו. אבל אחר כך נמכרו כל קבוצות הפאר האנגליות בהדרגה למשקיעים אמריקנים - מנצ׳סטר יונייטד, ליברפול, ארסנל. מנצ׳סטר סיטי נרכשה על ידי שליטי אבו דאבי - גם שם הצעד נתפס יותר כתדמיתי - אבל אפילו מחוץ לקבוצות הגדולות יש הרבה כסף זר באנגליה. לסטר שייכת למשקיעים תאילנדים; וולבס למשקיעים סינים. הליגה האנגלית משגשגת ומגלגלת הרבה כסף. כלומר הרבה כסף, אבל לא מספיק לאנשים מסוימים.
הפוליטיקאים קפצו לעגלה
הבעלים האמריקנים של קבוצות הכדורגל בפרמייר ליג - כולם גם בעלי קבוצות בליגות הספורט האמריקניות - שאפו שנים למודל אמריקני גם בממלכה: רשימת קבוצות סגורה, בלי עליות וירידות מהליגה, וכשהכסף מהליגה מגיע לידיים מועטות. אנחנו מתפעלים לעיתים מהניהול המעולה של ליגת האן.בי.אי, אבל חשוב לזכור: הליגה מפרנסת היטב 500 שחקני כדורסל בשנה, אך לא קיימת כלל בערים קטנות בארה"ב. זה היה אמור להיות רגע יציאתם לחופשי של טייקוני הכדורגל האירופי, והם הצטרפו בחדווה לנשיא ריאל פלורנטינו פרס במהלך.
השיעור והלקח הגיעו מהר מאוד. בתוך שעות מההודעה, החלה הביקורת. במנצ'סטר יונייטד, פטריארך השבט אלכס פרגוסון אמר שמדובר בחיסול מסורת הכדורגל האירופי, והוסיף שידו לא היתה בדבר ולא נועצו בו (הוא עדיין דירקטור של המועדון). התקשורת הבריטית ושחקני עבר מייד הצטרפו אליו.
את חוסר שביעות הרצון הביזנס־מנים אולי חזו מראש, ואולי גם את תגובת הנגד של קבוצות אחרות וארגוני אוהדים. אבל הם לא צפו את ההתנגדות של מי שאמורים היו להרוויח כלכלית באופן ניכר מהמהלך. המנג'רים במנצ׳סטר סיטי (פפ גווארדיולה) וליברפול (יורגן קלופ) העבירו אף הם ביקורת, ויותר ממרומזת. הכדור כבר התגלגל ואפילו שחקני הכדורגל - כן, כן, אותם שכירי חרב מושמצים שלכאורה רק הפרארי ותלוש המשכורת מעניינים אותם - הגיעו למצב של מרד בתוך המועדונים.
בתוך שעות, בזרם הולך וגובר של הודעות מדיה חברתית, זה נגמר. מנצ'סטר סיטי וצ'לסי הודיעו שהן נסוגות מההצטרפות. אתלטיקו מדריד בספרד הצטרפה אליהם. ברצלונה הודיעה שהיא מעבירה את הנושא להצבעת אוהדים - כלומר הורגת אותו. ארסנל הצטרפה והתנצלה בפני אוהדיה. פוליטיקאים קפצו על העגלה. מנכ"ל מנצ׳סטר יונייטד אד וודוורד, מיוזמי המהלך, התפטר מניהול הקבוצה. הוא יהפוך כנראה לסמל הפארסה.
שחקן זה תפקיד חברתי
היכן מיזם הסופר ליג נכשל, ומה ניתן ללמוד מהכישלון הזה? מעבר ליוהרה וחמדנות, היוזמה נפלה בגלל חוסר הבנה מהותי של המתרחש היום באירופה. לטעמי, כמי שחי באירופה, הפרשה הזו תהפוך סמלית ואפילו נבואית. היבשת על סף תסיסה - וזה חורג מסיפורי ההגירה או הברקזיט שנמצאים תודעתית על סדר היום בישראל. המהלומה הכלכלית־אנושית של הקורונה תשנה סדרי עולם; מחאות עממיות על עניינים שונים יתפסו תאוצה בקלות שתפתיע אנשים, מעבר לניתוח הפשטני של קיצוניות פוליטית מימין או משמאל.
בשנה החולפת הכדורגל התחבר לאוהדיו באופן שונה. הוא היה אסקפיזם לאנשים נעולים בבתים, בחרדות בריאותיות, כלכליות ואנושיות, כפי שהיה פעם אסקפיזם לפועלים עניים. שחקנים החלו לקחת על עצמם תפקיד חברתי נרחב יותר. קבוצות סייעו לקהילות, כלכלית ואנושית. ללא צופים ביציע, הכדורגל התקרב אל העם הרבה יותר מאשר עידנים לפני הקורונה.
הכדורגל, כמו כל ענף כלכלי, נמצא במצוקה קשה. עם פרויקט הסופר ליג, קבוצת בעלי הון, זרים ואירופים, ניסתה לנצל משבר כלכלי כדי לשנות סדרי עולם שנפרסו על פני דורות. ימים יגידו מי ילמד מהפרשה, ומה הלקחים שיפיק ממנה.
