"הרגשנו שהמדינה נוטשת אותנו"

חצי שנה אחרי האולטימטום שהעמיד חמאס לישראל לפנות את שכונת שמעון הצדיק מתושביה היהודים - מתחם נחלה שבמרכז שייח' ג'ראח והרחובות הסמוכים לו שקטים לחלוטין. שמש סתווית מרקדת בכתמי אור וצל על גדרות האבן, שרוב כתובות הגרפיטי מבית היוצר החמאסי כבר נמחקו מהן.
על אחד הקירות רשמו תושבים מקומיים רק לפני חודשים אחדים: "אנו חייליו של מוחמד דף". החיילים אולי נשארו, אבל הכתובת כבר איננה. לעומת זאת, על קיר הבניין שממול עדיין מצוירת מפת ארץ ישראל שבין הים לירדן, צבועה כולה בצבעי דגל פלשתין.
השקט כאן מתעתע. גם שמונה המשפחות היהודיות שחיות ב"נחלה" יודעות שבכל רגע הכל עלול להשתנות, וכי מתחת לפני השטח רוחשות גחלים. עכשיו, בפעם הראשונה, הן שוברות שתיקה ומתראיינות ל"ישראל השבוע"; הן משחזרות את הרגעים הקשים שחוו שם בחודשים מאי ויוני, מתארות את שגרת ההווה, ומדברות בתקווה גם על העתיד.
כבר שנים שהמשפחות הללו נמצאות בעין הסערה, במוקד מתמיד של עימות, שניות, סתירות בלתי פתורות ודואליות. הן גרות לא הרחק מהקמפוס של האוניברסיטה העברית ובית החולים הדסה על הר הצופים; ליד "הלב הפועם", כפי שמכונה כאן ציון קברו של התנא שמעון הצדיק. הן בעיקר שואבות תעצומות נפש מדמותו של מי שהיה אחד הכוהנים הגדולים הידועים, ומשיירי "כנסת הגדולה". אלא שבמעין היפוך מציאות ורצונות, הן מתגוררות ברחוב שקרוי על שמו של עות'מאן אבן עפאן, מאצולת מכה, מי שגיבש את הנוסח הסופי של הקוראן והעלה אותו על הכתב.

התקדים של 48'

17 המשפחות היהודיות בשכונת שמעון הצדיק חיות בשלושה מתחמים ("נחלה", "הוותיקה" ו"מנוחה"), ושולחות מדי יום את ילדיהן למעונות, לגנים ולבתי הספר הסמוכים. רובן חזרו להתהלך ליד שכניהן הערבים ללא נשק או שמירה. במעלה שמעון הצדיק פועל כולל; לפני קום המדינה, שכן במבנה בית הכנסת שמעון הצדיק. הרב עובדיה יוסף חגג בו את בר המצווה שלו. נכדו, יונתן יוסף, חבר מועצת עיריית ירושלים, הוא מהסנגורים הבולטים של ההתיישבות היהודית בשכונה.
בתי המגורים של המשפחות נמצאים במרכז חלקת המריבה המפורסמת, שאנשי היישוב הישן קנו לפני 150 שנה מערביי המקום. אחרי הרכישה היהודים הקימו את שכונת שמעון הצדיק ונקודות התיישבות דומות באזור. הם גורשו מהן בפרעות תרפ"ט ותרצ"ו ובערב קום המדינה. מאות מטרים בלבד מבתי היהודים בשמעון הצדיק, ניצב הגלעד לזכר 78 הרופאים והאחיות שערביי שייח' ג'ראח ועוזריהם טבחו למוות באפריל 48' בשיירת הדסה.
אחרי מלחמת העצמאות, ירדן אכלסה את בתי היהודים בשכונה במשפחות ערביות, אבל בעשורים האחרונים, בהליך משפטי ארוך ואיטי שמנהלת עמותת "נחלת שמעון", היהודים שבים אליה. המשפחות הערביות, מי באונס ומי בהסדר והבנות, מפנות את הבתים. יש גם שמסרבים להתפנות.
רק בשבוע שעבר דחו השכנים הערבים של "נחלה" את הצעת הפשרה של בית המשפט העליון, להכיר בבעלות היהודית על הבתים שבהם הם חיים. בתמורה, הוצע להן להמשיך לגור בבתים במעמד של דיירים מוגנים. חלק מהמשפחות הערביות רצו להיעתר לבקשה, אך לחצים קשים מצד הרשות הפלשתינית וחמאס הניאו אותן מכך.

שבע דקות מהכותל

את המציאות הזאת פגשו אלעזר ומוריה כהן כשהגיעו למתחם נחלה בשמעון הצדיק, כזוג צעיר, לפני כשנתיים. זה קרה אחרי שדחו הצעה להתיישב בכפר התימנים "המסוכן והסוער", שבלב סילוואן. "בחרנו בשמעון הצדיק", מספר אלעזר, "כדי לתרום ליישוב ירושלים. מבחינתנו באנו לגור במקום שקט, מרווח ורגוע עם אוויר טוב, 7 דקות מהכותל, קרוב מאוד למרכז העיר, כי ידענו שהנקודה נתונה בוויכוח ובמחלוקת.
"היתה בשכונה הפגנה קבועה מדי יום שישי, אבל לרגע לא חששנו שהדברים יידרדרו לאן שהידרדרו. עם השכנים הערבים שלי הייתי מחליף ברכת שלום. את אחד מהם ניחמתי כשאמו נפטרה, אבל ביום ירושלים האחרון דברים השתנו בבת אחת. רק עכשיו אנו חוזרים אט־אט לשגרה".
הוא גדל במשפחה ששורשיה בעיר העתיקה של ירושלים, ומעיד שהוא מחובר מאוד לעיר ולנופיה: "לא באתי לכאן כדי להוכיח משהו למישהו או לנפנף בדגל ולומר: הנה, תראו. זה שלי", הוא אומר, "איני זקוק לזה. ירושלים היא חלק ממני ויושבת לי עמוק בלב. אין לי גם בעיה עם הערבים שחיים כאן, כל עוד הם אינם נלחמים בנו".

אתה מסוגל לדמיין דיאלוג ושיח עם השכנים הערבים?
"לפני שאני מדבר עם הערבים, אני רוצה להידבר עם האחים שלי, אבל - כן, ברור. השכנים הערבים שלנו מוזמנים לדבר במקום להילחם. הם רק צריכים להבין, שברגע שהם זורקים עלי אבנים, הם לא בני שיח".

"שתי מילים פשוטות"

כהן מספר כי גדל בבית של שיח, בירור והידברות. אביו היה פעיל בדיאלוגים מול פלשתינים. בחתונת אחיו שהתגורר בבית החושן בהר הזיתים, רקדו יחד אורחים ערבים ויהודים. "ירושלים היא אש גדולה", אומר אלעזר, "הבחירה שנתונה בידינו היא בין אש האהבה, לאש השנאה. אני, וגם חבריי כאן, לא שונאים. לא באתי לחפש כאן אקשן. הבחירה שלי היא באש האהבה, האהבה לירושלים, לקב"ה, לבני האדם. אני יודע שאם לא אבחר כך - השנאה תיכנס פנימה. זה לא מתאים לי".
את הרגעים הקשים כאן, אלעזר ומוריה זוכרים היטב. "אלה היו ימים שאי אפשר היה להוציא את האף מהבית. הוצאת ראש - חטפת אבן או בקת"ב. זיקוקים נפלו מטר מילדי המתחם, בנקודות שקודם לכן תלו בהן כביסה. בימי שישי, כשהערבים היו מנופפים כאן בדגלי פלשתין ומשמיעים שירים לאומניים, אנחנו השמענו ברמקול מהגג שירי שבת - שלום עליכם ולכה דודי, גם כדי להחריש את הצלילים הקשים של הצד השני, ובעיקר כדי להרגיע את הילדים שלנו".
מוריה השתתפה לאחרונה במפגש שקיימו נשות המקום עם פסיכולוגית, שהחברה למתנסי"ם העמידה לרשותן. "התכנסנו כל הנשים", היא מספרת, "כדי להוציא מהבטן דברים, לשחרר. הצפנו את התחושות הכי עמוקות שלנו, דברים קשים. פחדים. ילדים שחזרו להרטיב בלילות. ילדים שמבקשים לישון עם הוריהם. נשים ששומעות בום או דלת נטרקת וישר זה מקפיץ אותן. אנשים כאן שעדיין חוששים לעבור ליד ערבי או ערבייה. אנו עדיין בשלב העיבוד של מה שחווינו - שבועות ארוכים של סגר בבית, של קושי לצאת ולהיכנס. סוג של פוסט־טראומה".
מוריה מציינת כי "התחושה הכי קשה היתה של נטישה. אנשים הרגישו שהמדינה זונחת אותם; מתעלמת מהם; תחושה של חוסר אונים, בעיקר מול המשטרה, שהיתה אמורה להיות הכתובת שלנו. לא הפרנו ואיננו מפירים כל חוק. להפך, אנו פועלים במסגרת החוק. מה שחיזק ועדיין מחזק אותנו הוא האמונה בקב"ה וגם החיבוק הענק שקיבלנו מהציבור הרחב".

היא מספרת על זרם בלתי פוסק של עזרה שהוצעה להם, אז וגם היום. "עוגות, משקאות, תבשילים, תרומות, ביקורי הזדהות, מתנדבים שבאו לחזק אותנו, והצעות לארח אותנו שהגיעו ממרכז הארץ, מהדרום, מעוטף עזה ומהצפון - היפוך מוחלט ליחס של המדינה אלינו בימי הפרעות".
בצד השמאלי של המפה הפוליטית טוענים שחזרת היהודים למקום שממנו גורשו במלחמת העצמאות, פותחת פתח לפלשתינים לדרוש שיבה למקומות שבהם הם חיו עד 1948, בירושלים, ביפו, בלוד.
אלעזר כהן: "אין סימטריה בין תוקף למותקף, בין רוצח לנרצח, אבל עוד קודם לכך צריך לומר: ירושלים שייכת לעם ישראל. חבל שיש מי שקשה לו עדיין לומר שתי מילים פשוטות, שתי מילים שמשחררות מהטראומה של הגלות והשואה: 'זה שלנו'. רש"י כתב על זה בפירושו לפסוק הראשון בתורה".

מהמושבה כנרת לשכונה

גם איילת ועדיאל חזן, שהגיעו לשמעון הצדיק מתוך "תחושת שליחות, כדי לגור ליד קבר שמעון הצדיק וקרוב להר הבית", אומרים שאין סימטריה: "ארץ ישראל ובוודאי ירושלים שייכות לעם ישראל. זה היסוד. הייתי יכול להבין את המצוקה של השכנים הערבים שלי, ברמה של בני אדם, אבל לאור מה שחווינו כאן מהם בחודשים האחרונים - אלימות, שנאה ותקיפות, וניסיונות רצח, בקבוק תבערה פגע כאן בתינוק, אנשים נפצעו - אז אם וכאשר הם יעזבו, אני אשמח. אתלה בלונים. מבחינתי, וגם בית המשפט התייחס לכך, הם במעמד של פולשים. הם לא עמדו במה שהחוק הטיל עליהם כדיירים מוגנים".
עדיאל גדל במעלה חבר שבדרום הר חברון, ואיילת הגיעה לכאן מרבבה שבשומרון. היא מורה למוזיקה והוא תלמיד בכולל "חוט של חסד", חסיד ברסלב, שעובד לפרנסתו בחנות פלאפל. "בשבילנו", מסביר עדיאל את הבחירה במגורים כאן, "זה כמו למצוא את מירון באמצע ירושלים. מקום להתבודדות, לתפילה. סוג של גן עדן. דרך שמעון הצדיק אני יכול להתקרב לקב"ה".

הגיוון בין המשפחות כאן גדול, אך כולם בתוך הקשת הדתית: ברסלבים, חרדים, דתיים־לאומיים, אנשי עטרת כהנים והר המור, מניפי דגלים וקוראי הלל ביום העצמאות וגם כאלה שנמנעים מכך, וגם זוג צעיר אחד, שמתחתן בעוד יומיים: שמואל פרץ ואליאנה שנדלוב.
פרץ גדל במושבה כנרת וכבר כנער חזר בתשובה. הוא נקשר למקום כשהגיע אליו כמתנדב בזמן הפרעות, כדי לחזק את חבריו מ"עטרת כהנים". גם הוא למד שם. כמתנדב במד"א, הוא נכח גם בפיגוע הדריסה בשמעון הצדיק, שבו נפצעו שישה שוטרים, כאשר הוזעק עם חבריו לטפל בפצועים. היום הוא עובד כרכז חברתי במכינת איתן במישור אדומים.
ארוסתו, אליאנה, עלתה לישראל עם הוריה לפני כעשר שנים. אביה שימש רב קהילה בשיקגו. היא מרפאה בעיסוק, בוגרת אוניברסיטת תל אביב, ועד לאחרונה התגוררה בכפר הסטודנטים ביפו, שם נחשפה לראשונה למורכבות של הסכסוך היהודי־ערבי. היא מספרת ששמעה הרצאות שביטאו מגוון של השקפות וגם חנכה ילדים יהודים וערבים במתנ"ס ביפו, כחלק מלימודי המלגה שלה באוניברסיטה.

שניהם מדגישים בדבריהם את הכבוד לערבים כבני אדם. פרץ גם מבין את הקושי שלהם להתפנות מבתים שבהם חיו עשרות שנים. עם זאת, הוא אינו סבור שצריך לחדול מכך. "ארץ ישראל שייכת לעם ישראל. ההליכים נגדם מתנהלים בכבוד, על פי חוק, בהתחשבות ולא פעם גם לפנים משורת הדין. מול ההתנהלות הזאת הם נוקטים אלימות, כוחנות, פלישות. אני ואליאנה באים אחרי החתונה ליישב את לב ירושלים. זו ארצנו. כך בפשטות".
אליאנה אומרת שבאה לשמעון הצדיק כדי לחיות ולהנכיח את עצמה שם. "אם מישהו רוצה לקבל זאת ולחיות בשכנות עימי - אכבד אותו ונהיה שכנים, אבל אם הוא יילחם בי, אלחם בו בחזרה. אותי בבית חינכו לכבד אדם באשר הוא אדם, אבל חלק מהערבים בשמעון הצדיק חדלו להתנהג כבני אדם".

אימה בחדר הילדים

אצל דביר ומוריה כהן היחסים עם השכנים הערבים, או היעדר היחסים עימם, פוגשים משקעים עמוקים יותר - תולדה של אירועי מאי האחרון. "הרגע הכי קשה שלי כאן היה ביום ירושלים", מספרת מוריה, "כשרציתי לשוב הביתה עם הילדים מהחגיגות, ולפתע נשמעה אזעקה. מרחוק אני רואה אלפי ערבים מול הבתים שלנו, שורקים ורוקדים בשמחה, ואני חסומה מהגעה לבית שלי, למקום שאמור להיות הביטחון והמגן שלי. זו תחושה נוראה".
לדביר ולמוריה חמישה ילדים קטנים, וההתמודדות עם אירועי מאי לא היתה פשוטה עבורם. "11 בקת"בים נזרקו על המתחם שלנו ואבנים בלי סוף, ניפצו חלונות של רכבים ובתים. הציתו מכוניות. זרקו כיסא ברזל גדול על חלון חדר הילדים".

מול הילדים, הם מספרים, הם שידרו ביטחון. "הצגנו בפניהם את הרעשים של מתקפות הערבים כרעשים שנובעים מפעולות המשטרה שמבקשת להגן עליהם, אבל בשלב מסוים הילד הגדול בן החמש, ינון־דוד, שאל אותי: 'אבא, אם המשטרה שומרת עלינו, אז למה הם לא פה?' זה ילד בריא בנפשו. כשאורח שאל אותו פעם אם אינו פוחד לגור כאן, הוא השיב לו בטבעיות ובתמימות: 'למה, אתה מפחד לגור בבית שלך?'"
למרות זאת, דביר ומוריה אומרים שבימי שגרה, שרבים פי כמה מימי פורענות, "נעים לגדל כאן ילדים. חזרנו אחרי 2,000 שנה לארץ ישראל ולירושלים. גם המשטרה הפיקה לקחים, וכיום היא ממלאת את תפקידה כאן באופן טוב בהרבה מאשר בעבר. רק השבוע היא פיזרה התקהלות בתוך רבע שעה. לפני חצי שנה זה לקח לה כמה ימים. עכשיו יותר בטוח כאן".

הם נמצאים בשכונה כבר שש שנים, והגיעו לכאן אחרי כמה חודשי מגורים בבתי היהודים ברובע המוסלמי. מוריה, מורה בתלמוד תורה, גדלה בפתח תקווה. דביר, שלומד בעטרת כהנים, גדל בעלי. סבו, אלי ששר, היה בין מייסדי קרני שומרון. לפני פינוי גוש קטיף הוריו עברו למורג, כדי לחזק את תושבי הגוש ולתמוך בהם.

המדינה לא מתלהבת

בראשית ההתיישבות המחודשת בשייח ג'ראח כיהן בתפקיד היועץ המשפטי לממשלה מיכאל בן יאיר, יליד "נחלת שמעון", שמשפחתו גרה לפני קום המדינה ליד קבר שמעון הצדיק. בינואר 1948, במהלך מלחמת העצמאות, דרשה ההגנה ממשפחת בן יאיר ומהמשפחות האחרות בשכונה לפנות את בתיהן. לימים, המליץ בן יאיר לממשלה לפנות את היהודים משמעון הצדיק. הוא סבר שאם ערבים לא יכולים לחזור לבתיהם מלפני 1948, גם יהודים צריכים להיות מנועים מכך.

דביר אומר על כך כי "אסור לגזור גזירה שווה בין מי שקם עליך לגרש אותך מביתך, לרצוח בך, מי שהפסיד במלחמה שתכליתה היתה להשמידך; לבין הצד המותקף, הנרצח, הצד שביצעו בו פוגרומים ופרעות ונאלץ לפנות את ביתו. בין מי שקיבל את החלטת החלוקה לבין מי שדחה אותה, והיה משוכנע שמדינת ישראל היא זמנית וישוב לביתו, כדי לגרש את היהודים סופית מהארץ. אין הדדיות, ועוד קודם לכן: ארץ ישראל שייכת לעם ישראל".
ואם המדינה תצווה עליכם להתפנות מכאן?
דביר: "אני אשב ואבכה, כמו שבכיתי יחד עם משפחתי כשפינו את מורג. הרכנו ראש וכאבנו. עם ישראל יחד איתי כאן. במקום שעם ישראל לא ירצה אותנו, לא נהיה בו. אבל איני מאמין שנגיע לסיטואציה כזאת. התמיכה של העם בנו חוצת מחנות. אנו יושבים במרכז ירושלים".

רגע המשבר של דביר הגיע כשהמתפרעים הערבים שרפו את דגלי ישראל, שהיהודים תלו על בתיהם. "השתגעתי כששוטר תמים אמר לי: 'תורידו את הדגלים, זו פרובוקציה', שאלתי אותו איך הוא לא מתבייש. כל כך כאב לי כשערבים הצליחו להפיל את המגן דוד שתלינו בראש מתחם נחלה".
הדימוי התקשורתי של המתיישבים היהודים בשמעון הצדיק הוא לרוב אלים, פרובוקטיבי, לא מתחשב. אני עוקב אחרי היישוב כאן מאז שנת 1998; מאז שחבר הכנסת דאז הרב בני אלון נכנס לבית הכנסת הנטוש והחרב, יחד עם חבורת פעילים, ושיקם אותו. ברוב המכריע של המקרים אין לטענות על אלימות יהודית כיסוי. בדרך כלל הצד האלים הוא הצד הפלשתיני, אבל בעיתונות הזרה הפלשתינים הצליחו לצייר את יהודי שמעון הצדיק כדמון.
גם בתקשורת הישראלית אין להם אוהדים רבים, אף שהיהודים בשמעון הצדיק הותקפו אינספור פעמים ובעיקר הבליגו. הבעלות היהודית על המקום ברצועת ההתיישבות שמחברת את מערב ירושלים להר הצופים, והקשר הדתי וההיסטורי של יהודים לקברו של שמעון הצדיק - מוצנעים מאוד.
מונא אל־כורד ואחיה התאום מוחמד, שמתגוררים מול מתחם נחלה, מיטיבים לנצל את הרשתות והמדיה החברתית במאבק שזכה בשם הקליט "הצילו את שייח' ג'ראח". הצד היהודי כמעט אינו נוכח בשדה הקרב הזה. המדינה, בפרט הממשלה הנוכחית, אינה מתלהבת, בלשון המעטה, מנוכחות יהודית בשמעון הצדיק - שלא לדבר על ארה"ב ומחלקת המדינה שלה. הנשיא ביידן אמר זאת במפורש לרה"מ נפתלי בנט בפגישתם באוגוסט האחרון.

לאורך השנים, זכו המתיישבים היהודים בשכונה לסדרת ניצחונות בבתי המשפט, שהכיר שוב ושוב בבעלותם היהודית על הנכסים במקום. השופטים הציעו לפלשתינים לאמץ גישה זאת, ובתמורה - להישאר בבתים, בתנאים כאלה ואחרים. היהודים הסכימו עקרונית, אך הפלשתינים סירבו, גם מול בית המשפט העליון בשבוע שעבר. עכשיו כולם ממתינים בשקט למוצא פיהם של השופטים, שאינם ששים להכריע במחלוקת. זהו כנראה השקט שלפני הסערה.