חג הסוכות, שחל בראשיתה של שנת שמיטה, הוא הזדמנות לבחון את יחסנו כמדינה יהודית לאיכות הסביבה. בניגוד למרבית העולם, נראה שישראלים רבים, ובראשם הציבור הדתי והחרדי - די אדישים.
היחס של רבים לנושא הוא כמו אל צרות של גויים אי־שם. המציאות המשתנה, ובעיקר המחיר בנפש שהאסונות הללו גובים, מחייבים שינוי בהתייחסות ובחינה של היחס לסביבה במשקפיים של פיקוח נפש. היסוד המרכזי של שנת השמיטה הוא שמיטת הקרקע והאיסור לעבד אותה ולפעול לפיתוחה והגברת הניצול שלה. כך ניתנת לקרקע, ולאדם המעבד אותה, הזדמנות לחדש את כוחותיהם ולהגביל את הניצול של משאבי כדור הארץ.
לצד מגיפת הקורונה, התמונות הפורצות אלינו מערוצי החדשות של הצפות, שריפות וגלי חום וקור קשים, משווים לעיתים למציאות תחושה של סוף העולם. ההיקף והעוצמה המאפיינים את האירועים של השנה האחרונה, והמספר המאמיר של הקורבנות בנפש כתוצאה מאסונות טבע, ממחישים שאנחנו בפני מציאות אחרת. ההתחממות הגלובלית, שרוב המומחים סבורים שלמעשי האדם יש לפחות תרומה משמעותית לה, היא כבר לא איום מרוחק אלא משבר מוחשי. ההתנהגות האנושית יכולה עדיין לשפרו, ובכך לשפר את עתיד הכדור שלנו.
בישראל, נדמה שהגנת הסביבה זוכה לתשומת לב ציבורית נמוכה יותר מאשר במדינות מערביות אחרות. הקשב של הציבור הדתי והחרדי לנושא נמוך עוד יותר. לעומת סוגיות אחרות שקשורות להתנהלות מדינתית, ערכי הגנת הסביבה זוכים להתייחסות דלה מאוד בחשיבה הדתית. ככל שיש התייחסות דתית של רבנים והוגים לסוגיות הללו - היא אגבית, ומסתמכת על כמה פסוקים מספר בראשית ומקורות אזוטריים. בכמה מקרים בשנים האחרונות אף היו אלו החרדים והדתיים שבלמו חוקים שנועדו להגן על הסביבה.
מה שמביא לעיצוב המדיניות הוא איזון בין ערכים. לנוכח המציאות הגלובלית, התפיסה הדתית־ערכית הזו חייבת להשתנות. ברור שמעשי ידי אדם משפיעים על הסביבה, ושהאסונות שנגרמים מכך גובים חיי אדם. לכן, מעתה והלאה, המשקפיים הערכיים של בחינת המדיניות בנושאים הללו צריכים להיות דרך הערך היהודי המוכר של קדושת חיי האדם.
אחד האתגרים המהותיים של מדינה יהודית הוא עיצוב התייחסות יהודית־ערכית לסוגיות מדיניות שלא נראות קשורות לעולם הדתי. הוגים ופוסקים דתיים צריכים להפנים כי השאלות האלו נוגעות לחיי אדם ופיקוח נפש לא פחות מסוגיות דתיות "קלאסיות". אם כך יקרה, היחס שלהם, ובעקבות זאת גם האיזון הערכי כלפי הסוגיות הללו - ישתנו. ישראל תהיה שותפה למאמץ הגלובלי להביא לשינוי המגמה, דווקא בשל היותה מדינה יהודית.
ד"ר שוקי פרידמן הוא סגן נשיא המכון
למדיניות העם היהודי ומרצה
למשפטים במרכז האקדמי פרס.