קשה להפריז במשמעות של בריחת ששת האסירים הפלשתינים מכלא גלבוע בראשית השבוע. לא רק בהיבט התקלה, שהציגה את שירות בתי הסוהר במערומיו. הדאגה העיקרית היא מפני ההשלכות של האירוע, שחומרתן הפוטנציאלית גדלה ככל שנוקפות השעות.
התרחישים האפשריים רבים מספור. יש בהם הרבה מאוד נעלמים וסימני שאלה, שחלקם תלויים גם בהתנהלות הישראלית. המהירות שבה ייתפסו המחבלים והאופן שבו זה יקרה - חיים או מתים - תקרין משמעותית על השטח. גם לאירועים שיתנהלו עד אז ולאחר מכן באגפים הביטחוניים בבתי הסוהר יהיה משקל רב, וכמובן - לאופן שבו ינסו ארגוני הטרור לנצל את המצב לטובתם, ולדינמיקה שתיווצר בעקבות זאת בשטח.
ההפתעה היחידה מהבריחה עצמה, ומהחידלון המזעזע שנחשף בעקבותיה, היא מעצם העובדה שאנחנו מופתעים. כל מי שנחשף בשנים האחרונות לסיפורים מבתי הסוהר הביטחוניים, היה צריך להבין שמשהו רקוב שם מאוד. החל מהשליטה האבסולוטית של האסירים על חייהם ולמעשה על הנעשה בכלא, וכלה ברפיסות הארגונית של השב"ס - במינוי אנשים לא מתאימים לתפקידים הלא נכונים, בזלזול בהנחיות, בתרבות מושרשת של טיוח, הסתרה ובריחה מביקורת, חיצונית ועצמית.
לכן גם נלעגת הביקורת שמיהרו כמה מחברי הכנסת להדביק לממשלה הנוכחית. לשר לביטחון הפנים יש בוודאי אחריות לכל מה שקורה תחת משרדו; מטרידה מאוד, למשל, רפיסותו מול הפשיעה הגואה במגזר הערבי. אבל המחדלים הנוכחיים שנחשפו בשב"ס הם ארוכי ימים ושנים, וחוצים לא מעט ממשלות ושרים. כל מי שחתום על המינויים הכושלים, על עצימת העיניים ועל תרבות ה"סמוך", צריך לשאול את עצמו ביושר מה חלקו במחדל.
היה מי שהציע להקים ועדת חקירה פרלמנטרית לבדיקת השב"ס. חקירה נדרשת, אבל לא פרלמנטרית. חקירה כזאת תהפוך לקרקס האשמות בין קואליציה לאופוזיציה, שמעט מאוד טוב יצמח ממנה. הוועדה שדרושה היא אחרת, ממלכתית, בראשות שופט עליון ואנשי מקצוע. ועדה שתבדוק לעומק הכל: את מבנה השב"ס, את מידת התאמתו למלא את משימותיו, את תקציבו ואיכות כוח האדם בו, את בכיריו והתנהלותם, ואת התרבות העקומה מאוד, שגובלת באנרכיה, שבה הוא מתנהל.
לחלק מאלה לא אחראי השב"ס, אלא ממשלות ישראל. בעיקר אמורים הדברים בהיפוך התפקידים בבתי הכלא הביטחוניים. במקום שישראל תקבע בהם ותשלוט, מי שקובעים ושולטים הם האסירים. זה נובע מחשש תמידי מבלאגן; שהאסירים לא ימרדו, שלא ישבתו רעב, שלא יעוררו מהומות, כדי שאלה לא ישליכו על הרחוב הפלשתיני ויציתו גם אותו.
זאת גישה רופסת, שידועה לכולם כבר שנים. האחרון שניסה להתמודד איתה באומץ היה השר לביטחון הפנים לשעבר (והיום השגריר באו"ם) גלעד ארדן, אבל גם הוא נסוג מפני המציאות שביכרה שקט תעשייתי על פני פתרונות ברורים וארוכי טווח.
התוצאה היתה סחיטה אינסופית של תנאים והקלות מצידם של האסירים הביטחוניים, בידיעה שזה יצליח להם וישראל תחשוש מכל עימות. אוכל? הם מבשלים לבד. הפרדה בין ארגונים באגפים? בוודאי. חסימה על טלפונים סלולריים? מה פתאום. לימודים גבוהים? תפדאל.
להרגיע את מערך האסירים
כעת מנסה השב"ס לתקן תקלה בתקלה. את הנזק הכביר שגרם בחדלונו, ואת כבודו שחמק ביחד עם האסירים, הוא שואף לשקם בכוח. ההפרדה הכוחנית שנעשית בימים האחרונים בין אסירים, השינויים בבתי הסוהר, החלפת האגפים והתאים - כל אלה הם הדבר הנכון בזמן הכי פחות מתאים. תוצאתם הראשונית ניכרה שלשום, במהומות בכמה בתי כלא שלוו בשריפת תאים. המשכם עלול להיות אלים אף יותר, ולהוביל חלילה גם לפגיעה בסוהרים או באסירים, מה שרק יגדיל את מעגל האלימות.
לכן, עם כל הכבוד לכבוד הרמוס של השב"ס, את מערך האסירים הביטחוניים צריך כרגע להרגיע. האוויר רווי אדי דלק גם כך, ולא צריך נפצים נוספים כדי להצית תבערה גדולה. עוד תגיע העת לתיקון המעוות, אבל זה צריך לקרות רק אחרי שהפרשה הביטחונית תסתיים. לכל מהלך דורסני שיתבצע לפני כן עלולות להיות השלכות נרחבות.
זה נובע מהעובדה שלסוגיית האסירים הביטחוניים - יותר מלכל נושא אחר - יש פוטנציאל הרסני, בהיותה קונצנזוס מוחלט ברחוב הפלשתיני. יותר מעניינים מדיניים, יותר מסוגיות כלכליות, יותר אפילו מהר הבית. אין כמעט משפחה פלשתינית שאין בה אסיר, או שלא מכירה אסיר, וודאי שלא שמחה מכך שהאסירים נמלטו וישראל הושפלה.
זאת גם נקודת המוצא לניהול הביטחוני של המשבר הנוכחי. הוא בנוי על כמה נדבכים והתפתחויות אפשריות. האתגר המרכזי כרגע הוא להגיע אל ששת האסירים הנמלטים, בהקדם האפשרי. אף שמדובר בשפוטי עולם - חלקם עם מעורבות עמוקה בפיגועים - הנחת המוצא כרגע היא שהם לא ינסו לבצע פיגועים בעצמם, ושהם מבכרים הימלטות על פני מאבק.
זאת סיטואציה נפשית, שעשויה להשתנות אם וכאשר הם ירגישו שהמצוד סביבם מתהדק. כבר היו לא מעט מחבלים שהעדיפו להילחם ולמות ולא להיכנע, אם כי הפרופיל של השישה האלה - ובראשם זכריה זביידי - מלמד על העדפה לסכן אחרים ולא את עצמם.
אנרכיה מעבר לפינה
גם מקום הימצאם ישליך על מידת האלימות שתלווה את המגע עימם. האינדיקציות הראשוניות העידו על כך שהם לא חצו את השטח ליהודה ושומרון, אלא מצאו מסתור במגזר הערבי בישראל. אף שנשק קיים בוודאי למכביר במגזר זה, כפי שמעידה הכמות המטורפת של מקרי הרצח והאלימות בו, לא בטוח שיש שם התלהבות רבה להילחם עם הימ"מ והשב"כ, מובילי המצוד.
ביו"ש המצב שונה. בוודאי בסביבה הטבעית של השישה, בגזרת ג'נין. בשנה האחרונה הפכה ג'נין במידה רבה לישות עצמאית, נפרדת מהרשות הפלשתינית. בעיקר הדברים אמורים במחנה הפליטים בעיר, אזור המחיה הטבעי של זביידי. הרשות וכוחות הביטחון שלה חוששים להיכנס לשם; כאשר עשו זאת לפני כמה שבועות כדי להחרים רכבים שהמשיכו לנסוע אף על פי שהורדו מהכביש בגלל ענייני בטיחות, הגיעו חמושים לתחנת המשטרה, פתחו בירי ולקחו בחזרה את הרכבים.
גם צה"ל נתקל באלימות לא מעטה בכל כניסה שלו לגזרה. מאז ראשית השנה נרשמו כבר שישה הרוגים בהיתקלויות עם חמושים במהלך מעצרים, אבל ההחלטה בישראל היא שלא להרפות. תמיר ידעי, אלוף פיקוד המרכז היוצא, הסביר בראיון חג במוסף הזה שההצלחה בסיכול הטרור נשענת על שתי רגליים: עליונות מודיעינית וחופש פעולה מבצעי. אם אחד מהם יתערער, נראה עלייה דרמטית בפיגועים ובניסיונות הפיגוע.
מאז הבריחה נערכים בצה"ל לעימותים בג'נין. הכוחות בגזרה עובו משמעותית. לחיילים שחזרו בצאת החג נמסר כי צפוי כעת עוצר יציאות. עימותים כאלה יכולים להתפתח במהלך ניסיונות מעצר, וגם מתוך תסכול או תחושת שיכרון כוח מדומה אצל מי ממפעילי ארגוני הטרור שמסתובבים בעיר.
כדי לסכל זאת, נדרשת גם מידה גבוהה של תיאום עם הרשות הפלשתינית. ג'נין, כאמור, לא נתונה לשליטתה המלאה של הרשות, אבל תיאום כזה יאפשר להכיל את האירועים בצפון השומרון, ולמנוע את זליגתם לגזרות אחרות בגדה. במהלך החג נרשמו אמנם אירועים אלימים גם ברמאללה ובחברון, אבל הם עדיין בשליטה. אם תהיה עלייה משמעותית באלימות, יידרש צה"ל לעיבוי כוחות נוסף ולמדיניות מסובכת: להפעיל כוח להרגעת השטח, אבל לא כוח רב מדי שיגבה הרוגים ורק יגביר את הלהבות.
זאת דילמה קבועה ביו"ש, שמלווה כמעט כל גל אלימות וכל הפגנה מאז האינתיפאדה השנייה. ישראל מנסה, במופגן, לתת לגדה אופק כלכלי ורגיעה ביטחונית, כדי לבדל אותה מעזה ולשמר בה מרקם חיים נורמלי עד כמה שניתן, לישראלים ולפלשתינים כאחד.
לאירוע הנוכחי יש פוטנציאל לשנות את המציאות הזאת, ולכן נדרש בו ניהוג עדין מהרגיל. על פניו, תירתע הרשות משיתוף פעולה פומבי וגלוי, כדי שלא להיראות כמשתפת פעולה בנושא כל כך קונצנזואלי ברחוב הפלשתיני. אבל מאחורי הקלעים יש לה כל אינטרס לעשות זאת: אנרכיה והתחזקות של ארגוני הטרור מאיימים בראש ובראשונה עליה, ועל עתידה.
הג'יהאד ממתין
יהודה ושומרון הם רק כאב ראש אחד בפרשה הסבוכה הזאת. גם עזה לא רגועה, והבריחה מהכלא רק מגבירה את עצבנותה. לעזתים סיבות רבות לכעס: המבצע האחרון בעזה לא הביא מבחינתם את הדיבידנד המצופה. הכסף זורם במשורה, ותחת הגבלות; מעברי הסחורות נפתחים ונסגרים לסירוגין, ובוודאי לא מאפשרים התעצמות צבאית רציפה ואינטנסיבית או שיקום כלכלי; והשיחות על רגיעה והסדרה ארוכי טווח תקועות בקהיר, על רקע חוסר היכולת של הצדדים להתקדם לפתרון סוגיית השבויים והנעדרים.
מי שמוביל את כל אלה הוא חמאס. עד כה הוא ניסה לאותת לישראל בדרכים המוכרות: בלונים, הפגנות על הגדר, רקטה סוררת שלא ברור מי אחראי לשיגורה. כעת גם הוא עשוי לנסות לרכוב על עניין האסירים, שבנפשו. הבורחים אמנם לא משתייכים לחמאס אלא ליריבו בג'יהאד האסלאמי, אבל יחיא סינוואר - כלוא לשעבר בעצמו, ששוחרר בעסקת שליט ומי שמחויב בכל נימי נפשו לשחרור אחיו שבכלא - לא צפוי להחמיץ הזדמנות כזאת למסיבה.
גם הג'יהאד בעזה ממתין להתפתחויות. הארגון ספג אמנם מכה קשה בשומר החומות, אבל מחזיק עדיין ביכולת צבאית משמעותית. אם הוא ירגיש שהמאבק משרת אותו, הוא לא יהסס לפעול - בסבירות גבוהה בירי רקטי. זה יכול לקרות אם הבורחים יחוסלו במהלך מעצרם, למשל, או אם תהיה הסלמה באירועים בבתי הכלא. צה"ל כבר ערוך לאפשרות הזאת, ועיבה בהתאם את מערך ההגנה האווירית באזור העוטף, ומעבר לו.
אבל אם יש לקח שישראל למדה בשומר החומות הוא שניסיונה לבדל בין הגזרות זוכה להצלחה חלקית בלבד. יו"ש אמנם נותרה רגועה במהלך האירועים בראשית מאי, אבל הזירה הצפונית התלקחה במידת מה: רקטות נורו בכמה מקרים מלבנון, ובמקרה אחד מסוריה. מאחר שהמפקדה הכללית של הג'יהאד האסלאמי ממוקמת בדמשק, לא מן הנמנע שגם היא תנסה לתרום את חלקה לחגיגה.
חמורה מכך היא הסכנה שנשקפת מצד גורמים מקרב ערביי ישראל. שומר החומות היה תמרור אזהרה לפוטנציאל המסוכן שגלום בחיבור שבין נשק לא חוקי, אנרכיה וגורמים רדיקליים. השב"כ כשל בזיהוי התהליכים האלה ומשטרת ישראל כשלה במתן מענה מהיר ותקיף לאירועים, והתוצאה היתה מספר גבוה של נפגעים ותחושת שבר שייקח שנים לתקנה.
לא ברור אם לסוגיית האסירים הנמלטים יש פוטנציאל זהה להדליק את השטח. הדעת נותנת שלא, אבל צעדי זהירות חייבים להינקט. זה אומר הגברת הערנות המודיעינית של השב"כ ובמידת הצורך גם פעילות מניעה הרתעתית, הגברת הנוכחות המשטרתית, ובעיקר שיחות מקדימות, פוליטיות ואזרחיות, בין ראשי היישוב היהודי והערבי, במטרה להסכים על מכנה משותף שיהווה קרקע לפעולה במקרה שהעניינים ייצאו מכלל שליטה.
כל אלה חייבים להינקט כבר היום. זה אירוע חריג עם פוטנציאל חריג, ולכן התגובה שנדרשת כאן היא חריגה. רצוי היה להקים חמ"ל לאומי־ביטחוני שירכז את כלל הפעולות ויגבש המלצות לקבינט המדיני־ביטחוני, וחמ"ל לאומי־אזרחי - אפשר בהובלתם של ראשי הערים, שכבר הוכיחו מידה משמעותית של השפעה על האוכלוסייה במהלך משבר הקורונה - שיגבש פתרונות ודרכי פעולה להמשך.
המהלכים האלה יאפשרו לישראל להיות ערוכה לכל התפתחות אפשרית. להרגיע את השטח, לבדל בין הזירות, לטפל בכל גזרה בנפרד. גורם ביטחוני בכיר שנדרש אתמול לתרחישים האפשריים שאליהם המערכת מתכוננת, אמר שהכל על השולחן: ממעצר חלק של המחבלים והשבת השקט, ועד להסלמה בגזרה אחת או בכמה במקביל. "אנחנו עלולים למצוא את עצמנו בתוך כמה ימים במהומות נרחבות ביו"ש, בלחימה בעזה, או גם וגם", הבהיר.
מדינה על כלונסאות
לבריחה מכלא גלבוע יש גם פוטנציאל מטריד נוסף. היא חשפה את ישראל, שוב, במערומיה. שירות בתי הסוהר נראה בה כמו פרודיה כושלת במיוחד. צריך לשפשף את העיניים כדי להאמין שכך מתנהלים הדברים במדינת ההיי־טק, שהיא גם המעצמה הביטחונית החזקה ביותר ברדיוס של אלפי קילומטרים.
במילים אחרות, שב"ס פגע קשות בהרתעה של ישראל. הציג אותה ככלי ריק. עזבו רגע את המאמץ המודיעיני והמבצעי המטורף שהושקע בלכידתם המקורית של השישה, ואת המאמץ הכפול והמכופל שמושקע בלכידתם כעת, על אלפי השוטרים, החיילים ואנשי השב"כ שלא יצאו הביתה לחג ועושים לילות כימים במאמץ לתפוס את המחבלים ולהרגיע את הרוחות.
הלקח העגום שעולה שוב מהאירוע הוא שישראל היא מדינת פרטאץ', שבנויה על כלונסאות. באזור האלים והמסוכן שבו אנחנו חיים, זאת תובנה רעה מאוד. היא דורשת תיקון מיידי, והיא גם דורשת אחריות - לא במילים, במעשים - של כל שרשרת הפיקוד בשירות בתי הסוהר, מהנציבה ומטה, עד אחרון המעורבים באירוע הזה, במישרין או בעקיפין. הליכה מהדהדת שלהם הביתה, כאן ועכשיו, תהיה לא רק צודקת והגיונית, אלא גם תחילתו של תיקון, מאוחר אמנם, אבל חיוני ומתבקש מאין כמוהו.