בסוף יוני האחרון, לאחר התלבטות ודיונים מלומדים שנמשכו שנים רבות, צירפה האקדמיה ללשון העברית (שבה אני חברה זוטרה) את המילה "גרב" למועדון המצומצם של שמות עצם שהם גם זכר וגם נקבה. לא בקלות נפלה ההחלטה. מלומדי האקדמיה בדקו במקורות, בשפות שמיות אחרות, במילונים ובכתבים נושנים, השוו למילים בעלות משקל דומה, התכנסו, דנו, חיפשו אסמכתאות, ובסופו של דבר קבעו כי ייחוס המין הזכרי לגרב הוא תוצאה של הרגל, חדש למדי (בסך הכול כמה עשרות שנים) ולא של אלפי שנות עברית, ולכן "גרביים שחורות" הן תקניות כמו "גרביים שחורים".
חבל שהאקדמיה הטריחה מלומדים בעלי שיעור קומה, בלשנים וחוקרי שפות. אפשר היה להסתפק בגרפיקאית עם אג'נדה. ראו את מיכל שומר, בוגרת המגמה לתקשורת חזותית במכללה הטכנולוגית חולון בשנת 2019. פרויקט הגמר שלה היה עיצוב גופנים עבריים רב־מגדריים:
"מערכת של אותיות עבריות חדשות, המאפשרות קריאה וכתיבה רב־מגדריות. לעברית הרב־מגדרית שתי מטרות מרכזיות: הנכחת הנשים בשפה העברית באופן ויזואלי, ויצירת מרחב חדש לזהויות מגדריות א־בינאריות. בנוסף, עוצב סימן ניקוד רב־מגדרי להקלה בקריאה", כתבה שומר. כיאה לפמיניסטית צעירה ותוססת, מצאה "שהשפה העברית היא שפה פטריארכלית, שבה במקרים רבים הנשים מודרות מהשיח, כך שמצאתי שאני בעצמי לעיתים לא נוכחת בו. בנוסף, בעברית ישנה חלוקה ברורה בין גבר לאישה - ואין מקום לרצף המגדרים שביניהם. (...) בפרויקט הגמר קיוויתי 'לעדכן' את השפה כך שהיא תבטא אפשרות חדשה לייצוג מלא של סקאלת המגדרים בקריאה ובכתיבה".
הו, הנעורים! רק אדם צעיר יתייחס לשפתו, שמתקיימת ומתפתחת לאיטה כ־4,000 שנה, כאל תקלה פטריארכלית, שיש בה חלוקה ברורה (ושגויה מן הסתם) בין גבר ואישה, ושלא מתייחסת ל"סקאלת המגדרים", בין היתר מפני שסקאלה כזו לא התקיימה ולא תתקיים לעולם. הרעיון שמין האדם הוא רצף התנחל בלבבות האנשים המתקדמים אך לפני כמה עשורים. אך כיוון שהשפה העברית, בעיוורונה, מכירה בעובדה שמין האדם הוא דווקא כן בינארי - זכר ונקבה, וכיוון שהיא ניצבת כאבן נגף באמצע רצף המגדרים המדומיין - נו, במחי עבודת גמר נפתור את הבעיונת הקטנטונת הזו ונעדכן את השפה.
לא חלפו שנתיים, והגופנים שהמציאה שומר מצאו את עצמם בפתח כל בית ספר בתל אביב. את פניהם של תלמידי העיר העברית הראשונה קיבלה כתובת מוזרה שהיא גם "ברוכים הבאים" וגם "ברוכות הבאות" ובעיקר אף לא אחד מהם. עברית? לא. מדובר בג'יבריש מנכיח ומעודכן שמתיימר להכחיש את עובדת קיומם של זכרים ונקבות. אין צורך בהתלבטות של שנים, בחוות דעת ובמחקרים מלומדים. אין צורך בכבוד לשפת התנ"ך והגמרא או למסורת הדורות. וגם לא בכבוד לתלמידים, שזוכים בברכת שלום בשפה שאיש אינו יכול לדבר בה, שכן המאפיין המרכזי של הגופן הא־מיני הוא שהוא מחבל בשימוש העיקרי של השפה: להבין מה לעזאזל כתוב פה, ולהיות מסוגל לומר בקול את מה שעינינו רואות.
מחלקת החינוך של עיריית תל אביב התפוצצה מרוב גאווה. נועה שומרוני, מנהלת התיכון המכיל "צמרות", העידה: ״זה מסר חשוב לא רק לצוות ההוראה, אלא גם לתלמידות ולתלמידים". צודקת המנהלת של התיכון המכיל. אכן יש פה מסר, ועוד איך. רק מה - הוא לא בעברית, או בשום שפה אחרת. ייתכן שעבור האדם הנאור זו עסקת חליפין מוצלחת.
הברכה הרב־מגדרית היא לא הברכה היחידה שמרעיפה תל אביב על ילדיה, שיהיו בריאים. עצם קיומם של זכרים ונקבות (סליחה, מגדרים) הוא אולי נסבל, אבל לא אם הבינאריות הזו מייצרת הבדלים בין המינים בכל הנוגע להעדפות, תחומי עניין, מזג או הצטיינות בתחומים שונים. עיריית תל אביב, כנציגתם המוניציפלית של כל הציבורים הנאורים, לא תנוח ולא תשקוט עד שתצליח לגהץ את כל ההבדלים בין המינים לכלל טפט בצבע בז'.
מי שסבור שההבדלים בין אנשים - יחידים או קבוצות - הם בסך הכל תוצאה של הנדסה חברתית מרושעת ומפלה, לא יהסס להילחם בה בעזרת הנדסה חברתית טובה ומיטיבה. ייתכן שזו הסיבה שעיריית תל אביב הקימה את "הרשות לחוסן מגדרי", שם שפשוט עושה חשק להצדיע, עד שהעברית מתעוררת ותוהה: אוקיי, אני מבינה מה זה חוסן, ונגיד שהבנתי את הקטע של מגדר, אבל "חוסן מגדרי" נשמע כמו "בוטן עוצמתי" רק פחות הגיוני.
הרשות לחוסן מגדרי כפתה השנה על עשרה גנים, תשעה בתי ספר יסודיים ושלושה על־יסודיים, פיילוט חינוכי. התלמידים ישמשו את הרשות "לפתח כלי הערכה ומדידה נראים לעין, ולהטמיע שוויון מגדרי".
הו, היומרה! שלוש מילים קטנות שמחזיקות את המרובה. "להטמיע שוויון מגדרי", כאילו מדובר בעניין של מה בכך. קחו שוויון, קחו מגדר, קורט הטמעה, והופ! עולם חדש מופלא. בנות יבחרו ללכת מכות במגרש הכדורגל והבנים יתעקשו על לימודי תפירה ושיחות נפש על מריטת גבות, כמו שצריך להיות בחברה מתוקנת.
חבל שרשות החוסן המגדרי של תל אביב לא שמעה על מערכת החינוך הוותיקה של שבדיה. אחרי כמה עשורים של ניסיון לחנך את השבדים לשוויון מגדרי, התעקשו בני ובנות שבדיה שלא להתפלג שווה בשווה בין המקצועות ותחומי העניין. וכדי להגדיל את הביזיון, הגברים השבדים עדיין לא חולקים עם נשותיהם את חופשות הלידה הנדיבות. אם יש מי שטחנו לו את המוח על שוויון הרי אלו הם ילדי שבדיה. לא עזר. אולי כמה עשרות מנהלות ומורות תל־אביביות יצליחו יותר.
אין לזלזל בהן חלילה. הרי אמות־אמותיהן עזבו את משפחותיהן באירופה והקימו בחולות את העיר העברית הראשונה. והנה, כמה דורות אחר כך, מקימות ממשיכות דרכן "פורום מגדר עירוני שיהווה קהילה לומדת", מאמצות כתב שקשה לקרוא ובלתי אפשרי לבטא, ומשחיתות את השפה העברית בניסיונן להמציא מחדש את המין האנושי.
