ד"ר אייל דורון: "יש קשר אפסי בין תרגול שיעורי בית לבין הצלחה בלימודים, בוודאי ביסודי"

ד"ר אייל דורון
חוקר ומפתח חשיבה יצירתית
מוביל מנהלים וארגונים בעולם משתנה. ראש התוכנית לניהול יצירתי במרכז להכשרת מנהלים בבינתחומי. מחבר רב־המכר "להמציא מחדש: הורות וחינוך במאה ה־21". בפוסט דוקטורט חקר מודלים לפיתוח יצירתיות בקרב צעירים

ד"ר אייל דורון, בכל שנה אנחנו יוצאים לאותה מלחמה ידועה מראש - התחלת שנת הלימודים במועד. אתה, אולי בניגוד לאחרים, לא מבין על מה הקיבעון הגדול. למה כל כך מפריע לך שיש מי שבעיניהם פתיחת שנת הלימודים במועד היא ערך עליון?
"משבר גדול קרה, ואנחנו נלחמים את המלחמה של אתמול. אחרי שנה וחצי שבהן נכנס העולם לתהליך חשיבה מחדש, אנחנו זועקים 'באחד בספטמבר חייבים ללמוד בכל מחיר'. אחרי כזאת טלטלה, זו המסקנה שלנו בתחום החינוך? חברות עסקיות הגיבו באופן דרמטי, אבל הבעיה היא שהחינוך לא זז בקצב של העולם.
"כשאומרים לי שחייבים לפתוח את בית הספר, אני אומר - אוקיי, אבל איפה נמצא בית הספר, ואיך מנהלים את הדבר הזה? חייבים לדייק את השאלות שלנו. ברור שיש ילדים שחייבים את ביה"ס, כמובן - יש מסגרות של חינוך מיוחד, ילדים על הספקטרום, נוער בסיכון שאסור שיישאר בבית - אבל יש המון ילדים שהחזרה המהירה לביה"ס היא לא הדבר הכי חשוב לגביהם.

"חוקר החינוך יונג זאהו כתב שמשבר הוא דבר נוראי לבזבז. אנחנו חייבים להגיב למציאות. לתפוס אחרת מושגים כמו זמן ומרחב, להבין שניהול עצמי הוא תנאי הכרחי עבור הילדים שגדלים היום. אם ממהרים לחזור לבית הספר בגלל הדגש החברתי, אז צריך לעצב את היומיום בבתי הספר בהתאם, ולא לחזור לכיתות נפרדות בלי מרחב פתוח רב־גילי של תקשורת".

אז אתה לא סבור ששנה נוספת של לימודי זום תיצור נזק בלתי הפיך?
"תלוי למי. יש בתי ספר בשטח שעשו דברים מדהימים והביאו לכך שהילדים הרוויחו מהמשבר הזה. הם הלכו קדימה. אבל זו לא מקשה אחת".

אילו דוגמאות ראית לילדים שהלכו קדימה?
"בשנה שעברה, בזמן המגיפה, עבדנו בעיר יהוד־מונוסון ודיברנו עם תלמידים על 'דברים שהבנתי פתאום', כדי לעודד אותם לחשוב על השנה האחרונה ועל כל הרגעים שהם גילו על עצמם משהו חדש. הם סיפרו לנו על תפקידים חדשים שהם קיבלו בבית ובמשפחה, על כך שהם לימדו מבוגרים במשפחה להשתמש בטכנולוגיה, חלקם התחילו לנגן, לעשות ספורט.
"אחד הדברים המעניינים שגילינו הוא עלייה במידת האמון שלהם בעצמם. 70 אחוז מתלמידי חטיבות הביניים שבדקנו, העידו שהם סומכים על עצמם דווקא בעקבות השנה הזאת. זה נתון מדהים".

בצד השני של המתרס, אתה מקשר את בתי הספר שהלכו אחורה לרמת מורים נמוכה יותר?
"הייתי במדינות שונות ברחבי העולם וחקרתי את תחום החינוך. בתשע מהן פשוט נכנסתי לכיתה ולימדתי. לא ראיתי שם בהכרח אנשי חינוך ברמה אחרת. המורים שלנו לא פחות טובים ביחס למקומות אחרים, בהחלט לא".

אז מה ההסבר לדשדוש?
"הסיבה העיקרית היא שישראל הפכה להיות בת ערובה של מנגנון בחינות הבגרות והכישורים הקוגניטיביים, בעיקר מאז שנכנסו לכאן מבחן פיז"ה ו־TIMSS. מנגנון הבגרויות השתלט השתלטות עוינת על כל מערכות החינוך בעולם, והמבחנים הבינלאומיים הפכו את כל העולם למצעד פזמונים אחד של אותם מקצועות. לא רק שבגיל 15 אתה מקבל 82 במתמטיקה, אתה גם מושווה לאינספור ילדים בעשרות על עשרות של מדינות אחרות.
"תוסיף לכך שההורים של היום רוצים שהילד שלהם יגיע ל־8200, ליחידה 81, להיי־טק, זה גם הנרטיב של בני נוער רבים, ולכן כולם מחפשים את מה שאפשר למדוד - שפה, מתמטיקה, מדעים. אבל כל עוד אתה לא יכול לתת 96 בסקרנות, 92 במוטיבציה פנימית ו־94 בשיתוף פעולה - חלק מבתי הספר ימשיכו לדשדש. בלי המיומנויות הרכות הללו, הילדים לא באמת יצליחו בעולם משתנה".

לתקוף את הנחות היסוד

מה לדעתך צריכים לעשות המורים והמנהלים, אפילו עכשיו בשנת הלימודים הקרובה, ומה חלקם פספסו בשנה האחרונה?
"כשאני פותח הרצאות שלי בפני אנשי חינוך, אני מסייג ואומר שנוכח הניסיון המצטבר שלהם בתחום החינוך, אני לא באמת יכול ללמד אותם איך ללמד; אני רק יכול לייעל, לחדד, להאיץ את הדרך שבה הם יגיעו למטרה. חייבים לתת את הכבוד למקצוענות שלהם.
"מצד שני, חייבים לתקוף הנחות יסוד בסיסיות שלנו כדי לזוז הרבה יותר מהר. במשך שנים רבות היתה הנחה במערכת החינוך, שכדי לעשות שינוי עמוק ואחראי צריך לקחת את הזמן, שמי שפועל מהר מדי אינו אחראי. לפי הנחת היסוד הזאת, כל תעשיית ההיי־טק, למשל, היא בלתי אחראית. יש הרי מקרים שבהם דווקא לקחת את הזמן זה המעשה הלא אחראי.
"אני לא חושב שמורים ומנהלים צריכים לשנות דבר בתוכנית הלימודים. אל תשנו ב'מה', תשנו ב'איך': זה בא לידי ביטוי בכמות החופש והאחריות שמקבלים ילדים, וגם מנהלים. המהפכות הגדולות מתרחשות כשמבינים שאם אתה רוצה להכין ילד לעולם העבודה החדש, צריך לתת לו ללמוד איך ללמד את עצמו בתנאים משתנים. זה לא יקרה אם לא תיתן לצוות החינוכי לעבור את התהליך הזה בעצמו".

אתה מדבר על תנאים שבהם השגרה היא מושג מתעתע, זמני.
"וזה מחייב אותנו לעבוד עם הזמן והמרחב. צריך להעצים את הגמישות שהתחלנו לעבוד עליה בקורונה, ולא לחזור ממצב קיצון אחד - למידה מול מחשב, למצב קיצון שני - למידה מוחלטת ושגרתית בכיתה. מורים יכולים לשחק עם אורך השיעורים, עם סוג המקצועות - למשל יום שלם שכולו מוקדש למקצוע מסוים.

"מעבר לכך, ברוב המקרים חזון ביה"ס כולל מטרות רבות. אבל כשיש יותר משתיים־שלוש מטרות, זה לא באמת עובד. כל מורה צריך לשאול את עצמו במה הוא רוצה להתמקד השנה. זה יוצר הרבה שקט. ביה"ס יכול להיות גם שניים־שלושה דברים, הוא לא צריך להיות הכל. בשטח יש תחושה שצריך הרבה מאוד תוכניות, רפורמות, השתלמויות. אי אפשר להכיל את זה. תעמיקו בדבר אחד, ותדייקו את מה שחשוב לכם - במטרה ברורה, וקצרה, עם כמה שפחות מילים".

על פניו נשמע כמו כיוון פשוט למימוש.
"הבעיה המרכזית שהיא שאנחנו רואים רק איים של חדשנות, נקודות של חדשנות. הייתי משנה את הקריטריון לפרס חינוך. הזוכה בפרס חינוך צריכה להיות העיר שהכי הרבה ערים אימצו את הפדגוגיה שלה. כל החוכמה היא למצוא רעיונות מספיק טובים שאפשר לשכפל ולהפיץ בערים אחרות, בבתי ספר עם מוטיבציה נמוכה יותר, וללא תלות ב'משוגע לדבר' מסוים. הבעיה היא שחלק מהאנשים חושדים, ובצדק, שברגע שהם יתמסרו לרעיון מסוים תגיע הרפורמה הבאה, השר הבא.

"בעיניי, יש לקבל החלטה על מינויים מקצועיים שאינם בני חילוף, בלי קשר לזהות הממשלה. עד שלא יהיה פה רצף בחוק שאומר ליפעת שאשא ביטון, למשל, 'את שרת חינוך במשך חמש שנים ולא משנה מה' - היא לא תוכל לעבוד לפי תוכנית ארוכת טווח".

קצת כמו רמטכ"ל שזהותו אינה משתנה גם כאשר הממשלה מתחלפת.
"בדיוק. אם החינוך כל כך רגיש ונפיץ, אתה חייב לחוקק חוקים שמייצרים רצף. אם הרמטכ"ל יתחלף כל שנה שנתיים - מה יהיה עלינו ועל מדינת ישראל?"

למידה וזיכרונות שליליים

רעיון נוסף שאתה מדבר עליו הוא התנגדות לשיעורי בית. מדוע בעצם?
"אני בעד לעבוד קשה, ואין לי בעיה עם תרגול, שינון ולמידה - אבל השאלה אם ילדים מבינים מדוע הם עושים את מה שהם עושים. אני אומר את הדברים כי הבעיה הגדולה שלנו היא, למשל, בחטיבות הביניים בישראל - שם אנחנו מזהים ירידה במוטיבציה".

מדוע בעצם?
"כי תלמיד בחטיבת הביניים לא תמיד מבין למה הוא לומד את מה שהוא לומד, אלא אם יש לו מורה מדהים שמבהיר לו את ההקשר בין מה שהוא לומד למה שקורה בחיים. כשילד לומד קרוא וכתוב ומספרים בכיתות א'-ג' ונוסע עם ההורים באוטו - הוא קורא את השלט וכולם מתלהבים. יש פידבק מיידי שמסביר לו למה כדאי לו להקשיב בכיתה".

ובכיתות י'-י"ב יש לתלמידים את תמריץ הבגרויות.
"נכון. אבל בתווך - אתה לא מבין מה רוצים ממך. אם לא מחברים לך את זה ליומיום, אתה הולך ויורד ברמות המוטיבציה, ושיעורי בית לא עוזרים שם. ללא הסבר הדברים ויצירת הקשר - הלימודים הופכים להיות שנואים על התלמידים. ואי אפשר שיותר ויותר ילדים ייצאו לעולם שבו למידה, שהיא דבר הכרחי, קשורה אצלם לזיכרון שלילי. אז לעיתים אני בעד שינון, אבל לא באופן כזה שהוא חזרתי, ללא קונטקסט".

מה האלטרנטיבה?
"שכל תלמיד יספר לכיתה מה הוא עשה חדש בעולם בזכות הלימודים, שהוא לא היה יכול לעשות בשבוע שעבר. למשל, 'עזרתי לסבתא עם החשבוניות כי למדתי משהו חדש במתמטיקה'. אז הילד הבין מה מטרת השיעורים. אגב, זו לא המצאה שלי. שמונת החוקרים הכי מצוטטים בעולם בנושא שיעורי הבית הראו שיש קשר אפסי בין תרגול שיעורי בית לבין הצלחה בלימודים, בוודאי ביסודי".

פורטנייט? זה לא תמיד רע

איך אתה מסביר את הפער בין "אומת הסטארט־אפ" לדשדוש של מערכת החינוך בחלק מהמקומות? אולי אחרי הכל יש משהו שאנחנו כן עושים נכון.
"במערכת החינוך יש הרבה מופעים טובים. הבעיה שלי היא הממוצע, שיותר מדי ילדים שקופים הולכים לאיבוד".

זה קשור קשר הדוק לפערים.
בהרבה מדדים אנחנו מקום שלישי מהסוף בפערים בעולם המערבי. אז יש אנשי קצה מחוננים, מצטיינים, אבל יש גם מסה של ילדים שקופים, שלא מוצאים את עצמם, ואין ממש מי שעוזר להם. אני מוטרד מכך משום שאנחנו הולכים לקראת עולם שבו אנשים ישלמו מחיר גבוה יותר על כך שהם לא יידעו במדויק מי הם, במה הם טובים. לעולם העבודה תהיה פחות סלחנות לדברים הללו. זו גם הסיבה שאנחנו רואים יותר ויותר ילדים, מתפקדים לחלוטין, הולכים לפסיכולוגים למשל. תהליכי ההתבוננות הפנימית הפכו מפריבילגיה לחלק מההתפתחות הבסיסית של ילדים".

זו לא הסיבה היחידה שילדים הולכים לפסיכולוגים. הורים רבים מוטרדים מכך שילדיהם "בטלנים", יושבים כל היום מול המחשב. אבל אתה סבור שמסכים הם לא בהכרח שטן אפל וממכר.
"חשוב להבין מהן הסיבות שבגינן הילדים שלנו מתמידים ורוצים לשחק, למשל, במשחקי מחשב. אם שני אחים תאומים גנטית ישחקו 'פורטנייט', אחד עשוי לרכוש חברים חדשים בזכות המשחק, בשעה שהשני יאבד חברים וישקע. זה לא המשחק, זו האינטראקציה בין הילד למשחק. אני אומר להורים, אל תתנהגו לכל הילדים אותו דבר, בדיוק כפי שאתם לא רוצים שכל המורים שלהם יתנהגו אליהם אותו דבר. אז ברור שישיבה בחדר אפל מול מסך ברוב שעות היום זה לא דבר טוב, אבל זה לא בהכרח המצב הנפוץ".

בספרך "הורות וחינוך במאה ה־21" אתה גם מעלה מושג שהגה זוג הפסיכולוגים החינוכיים, אדל ואלן גוטפריד - "מחוננים מבחינת מוטיבציה". נשמע כמו שיקוי הקסמים שכל אחד היה רוצה.
"אענה לך בקצרה ואיעזר במחנכת מריה מונטסורי (מפתחת שיטת מונטסורי; ר"פ). כשילד מראה סימן של עלייה בגרף העניין, תנו לו את מקסימום התנאים כדי לטפח את זה. אם הוא רוצה לנגן בגיטרה אל תיתנו לשכן מלמעלה ללמד אותו. מונסטורי אמרה - תביאו לו את המורה הכי טוב שיש כבר בהתחלה. תנו לניצוץ הזה לפרוח, לפני שהוא מתייבש. פשוט תשקו אותו".

תזה נוספת שאתה סבור שכדאי לאמץ היא יציאה מהורות של כללים, ומעבר להורות מאפשרת.
"אני קורא לזה הורות יצירתית שמגדלת ילדים יצירתיים. אתה מחליט מהם חמשת הערכים שלך, שאתה בעצמך מקיים, ומזמין את ילדיך לקיימם. הערכים הם ההפך מכללים, שמוציאים ממך אנרגיה באכיפתם. כשמדובר בערך, אתה מתמלא באנרגיה ואמונה מלדבר על כך עם הילד. לי, לדוגמה, היה חשוב שילדיי ילמדו אנגלית, והשקעתי בערך הזה מאמצים רבים. היום כשאני שומע אותם מדברים - אני מתמוגג".

אתה יודע, יש משהו בראיונות מהסוג הזה, כשמדברים על כל הדברים הנפלאים שאפשר לעשות, שיוצר גם לא מעט אשמה אצל הורים, שאולי חווים את ההורות שלהם כלא טובה דיה.
"הורים הרבה יותר מוכשרים ממה שנדמה להם. אין בנמצא מדריך או תשובה מוחלטת לכל השאלות. בסוף הספר שלי אני כותב להורים - אל תיתנו לאף אחד לחצוץ ביניכם ובין ילדיכם. אין דרך אחת להיות הורה, וכל משפחה צריכה למצוא את הדרך שלה, את השפה הייחודית שלה. זה הקסם של ההורות". 

להצעות ולתגובות: Ranp@israelhayom.co.il