השבוע ש"ממשלת הריפוי" הייתה שמחה למחוק

היה זה שבוע שבממשלה היו שמחים למחוק. לראשונה מהקמתה מוצאים את עצמם בכיריה, מראש הממשלה בנט, דרך החלופי לפיד ושר האוצר ליברמן ועד שרת הפנים שקד, תחת מתקפה ציבורית נרחבת על אופן התנהלותם בנושא המרכזי ביותר שאמור להימצא בסדר יומם.

הממשלה הנוכחית נבחנת באופן אחר מקודמותיה. כשניסו נתניהו ושריו להתמודד עם מגיפה עולמית חדשה, עם מעט מאוד מידע לגביה וללא דרכים מדיציניות כמו חיסונים או תרופות להתגבר עליה, עמדה החבורה שעכשיו מנהלת את העניינים מהצד, ולא הפסיקה לבקר ולהציג את הממשלה ואת עומד בראשה ככישלון מהדהד. עכשיו, כשהם בשלטון, מתברר שלא היה כיסוי לביקורת או לעצות המלומדות שפיזרו לכל עבר.

צודקים בנט ובכירי הממשלה כשהם טוענים כי זרעי הפורענות להתפרצות הנוכחית נטמנו עוד בימיו של נתניהו כראש הממשלה, וכי לא הם אלה שהכניסו את וריאנט דלתא בשערי ישראל. אולם כמי שהתיימרו אז להבין את המגיפה, את דרכי התנהלותה והתפשטותה, ועוד יותר את הטיפול בה, זה לא ממש משנה. השבוע התברר כי כמו בתחומים רבים אחרים, מדובר בקבוצה חובבנית שאין לה מושג איך מנווטים את ספינת הענק. המספרים המטפסים באופן מפחיד מעידים על כך יותר מכל.

את עיקר החיצים ספגה השבוע בעיקר איילת שקד, אחרי שאמרה כי מדיניות הממשלה היא להכיל את החולים קשה ואת המתים. התבטאות אומללה, אשר שקד גם חזרה בה ממנה והתנצלה. יש דברים שלא אומרים גם אם המציאות ברורה לכולם. בכל מערכה צבאית חיי אדם מונחים על הכף, אם חיילים ואם אזרחים. לא על כל אזרח שנהרג במתקפת טרור יוצאים למלחמת עולם. מה זה אם לא הכלת המוות? אבל יש הבדל בין לעשות משהו, או להימנע מעשייה, ובין להכריז על כך בפה מלא.

המדיניות שהסתתרה מאחורי דבריה של שקד, בהנחה שזו המדיניות הממשלתית, היא כי אסטרטגיית היציאה מהמשבר עוברת דרך חיסון האוכלוסייה. חיסון ראשון ושני למי שטרם עשה זאת, ושלישי לכל היתר. לא סגרים, לא תווים סגולים ולא הגבלות. חיסונים - הרבה ומהר. אחרי שמבצע החיסון השלישי החל לגילים המבוגרים יותר, בקרוב גם מתחסנים בגיל 40 יוכלו לקבל את זריקת הדחף, ובהמשך גם בגילים נמוכים יותר.
במילים אחרות - הממשלה הנוכחית נוקטת אותה מדיניות בדיוק, אבל בדיוק, שנקטה קודמתה, מרגע שהומצאו החיסונים. ההבדל הוא שנתניהו היה צריך להמציא את הגלגל ולהמציא תירוצים ותמריצים כדי לשכנע את חברת התרופות הענקית לשגר את מכולותיה דווקא למדינה הקטנה במזרח התיכון, ואילו בנט קיבל הכל מהמוכן. התרופות כבר נרכשו ומוכנות לחלוקה.
אנשי בנט מתהדרים בעובדה כי הממשלה הנוכחית היא הראשונה בעולם שמחלקת את החיסון השלישי, עוד לפני אישור מינהל התרופות האמריקני. זה נכון. אבל גם פה מדובר בהמשך ישיר של אותו שביל שעליו צעד קודם לכן נתניהו. אחרי שמרבית אוכלוסיית ישראל התחסנה במנה הראשונה והשנייה, התעקש נתניהו לרכוש עוד יותר מ־6 מיליון חיסונים, באומרו כבר אז כי בסבירות גבוהה יהיה צורך בחיסון תקופתי כדי להותיר את רמת הנוגדנים יעילה לאורך זמן.

התקציב אינו חיסון פוליטי

לא רבים הבינו אז את הצורך שעליו דיבר. ממדי התחלואה בישראל צנחו באותה תקופה ועמדו כמעט על אפס. גם המשנה לראש הממשלה אז, בני גנץ, לא הבין את הצורך ועצר את רכישת החיסונים. כבר לפני חודש הודיע נתניהו כי יש לחסן במהירות את האוכלוסייה בחיסון השלישי והאשים את הממשלה שמשאירה את מיליוני הבקבוקונים במחסנים באירופה.

אז מבצע המנה השלישית התחיל אמנם ראשון בעולם, אבל באיחור של חודש. כמו כל דבר שקשור לניהול משבר הקורונה בממשלה הנוכחית. בנט הודיע על רצונו להוסיף מיטות במרכזים הרפואיים כדי להגדיל את יכולת הקיבול של מחלקות הקורונה. אבל עד לרגע זה לא הועבר שקל למנהלי בתי החולים לצורך כך. גם לא למערכת החינוך. נכון לעכשיו, מערכת החינוך אמורה להיפתח ללא שום תקצוב מיוחד לקפסולות, ללמידה מרחוק או לעיבוי הצוותים החינוכיים. בתקציב המדינה, שכבר אושר בממשלה, אין שום ביטוי למשבר הקורונה. באוצר כבר הודיעו שלא יחזרו על מתווה החל"ת אם יוחלט על סגר, אבל גם לא הכינו שום מתווה חלופי לאלה שעשויים למצוא את עצמם בבית ללא עבודה.
התרגום של המשבר למערכת הפוליטית יהיה מיידי. אם עד כה היה ברור כי אם התקציב עובר בקריאה סופית בנובמבר הממשלה תוכל להחזיק מעמד עוד חודשים רבים, הרי הערכה כזאת, גם בקרב בכירים בקואליציה, הולכת ונסדקת. אם יעמיק חוסר האמון בין הממשלה לנבחריה, תקרוס זו לתוך עצמה גם אחרי אישור התקציב.

חוסר האמון הזה מורגש היטב ומתחיל לחלחל כבר עכשיו, למרות מעטה ההגנה התקשורתי שעוטף את הממשלה. כשבנט קורא לציבור להימנע מטיסות לחו"ל ובנתב"ג נשברים שיאי עומס, זו רק דוגמה קטנה. אירוע משמעותי יותר הוא היעדרותם של השרים הבכירים יאיר לפיד ואביגדור ליברמן מדיוני קבינט הקורונה. אין לתאר את גודל האטימות ששידרו תגובותיהם כאשר נתפסו בקלקלתם; האירוע המשמעותי ביותר שמתרחש במדינת ישראל במשמרת שלהם, ואף קודם לכן. אירוע מתגלגל שמפיל חללים, מחריב את הכלכלה ומותיר המונים ללא פרנסה, ללא יקיריהם שנפטרו, עם קשיים פסיכולוגיים להם וחינוכיים לילדיהם. והם לא מוצאים לנכון לתת כתף ולהירתם למה שאמורה היתה להיות משימת חייהם כרגע.

נאלמו דום

איילת שקד נפלה בראיון, אבל זה קרה משום שהתראיינה. כל היתר - לפיד, סער, ליברמן, ואפילו שר הבריאות הורוביץ - פשוט נעלמו. הממשלה יוצאת למבצע חיסונים שמצריך את שיתוף הפעולה של הציבור, אבל מי שמתיימר להנהיגו פשוט בחר להתנדף. זו לא רק ביקורת אופוזיציונית. את הביקורת הזאת שומעים היטב גם במסדרונות השלטון; שרים בכירים שרואים את הנעשה בצמרת ממשלתם ורוצים לתלוש שערות מייאוש. איך ייתכן שראשי מפלגות מתחמקים ממה שאמורה להיות משימתם העיקרית בעת הזאת, הם שואלים.
ללפיד, הם אומרים, יש מאות אלפי עוקבים בטוויטר ובפייסבוק. איך ייתכן שבשבוע כזה הוא העלה אינספור פוסטים על ביקור במרוקו, על האולימפיאדה ואפילו אחד שבו תקף את סמוטריץ', אבל אפילו פוסט אחד לא הקדיש לקריאה להתחסן? והיכן שר הבריאות? הרי יולי אדלשטיין, הם טוענים, התראיין כמעט בכל יום. לציבור יש שאלות.

המנהיגים צריכים להתייצב בחזית. אבל כמעט כולם מעדיפים לברוח, שהכישלון לא ידבק בהם.
גדעון סער, למשל. עשרות אלפים תמכו בו, הוא שר בממשלה, האם מישהו שמע אותו מדבר בעניין הקורונה? מי שרצה להיות ראש ממשלה לא מוציא מילה אחת על המשבר החמור ביותר במדינה? כאמור, אלה לא מילים שנשמעו מהליכוד או מהסיעות החרדיות אלא מפי גורמים בממשלה. אם המשבר יחריף, נראה שזו רק ההתחלה.

אופיר אקוניס מהאופוזיציה היטיב לבטא את המצב כשכינה את המדיניות הממשלתית "מחדל". הוא לא מיהר ליישר קו עם משרד הבריאות כשהיה שר בממשלה. לא פעם אתגר אותם, שאל שאלות קשות ותבע שיציגו לשרים את התמונה המלאה בטרם יקבלו החלטה. באחד המקרים אף ספג הערה מנתניהו, שקרא לו במהלך אחת מישיבות הממשלה למתן את דבריו. לדברי אקוניס, "לא חייבים לקבל את דברי בכירי משרד הבריאות ככתבם וכלשונם. אולם כן צריך לגלות מעורבות כלשהי, או לכל הפחות עניין במתרחש במשבר העצום הפוקד את ישראל. למרבה הצער, את שרי הממשלה הנוכחית נראה שמשבר הקורונה לא מעניין בכלל. אין מדיניות ואין יד מכוונת. הכל מאוחר, מעט ולא רלוונטי".

יציבות לפני ביטחון?

חברת כנסת חדשה ודי אנונימית הצליחה גם היא להטריף את המערכת הפוליטית בהתבטאות אומללה שכנראה מסתירה מציאות אומללה עוד הרבה יותר. ריידא רינאווי זועבי טענה בראיון לחדשות "כאן" בשפה הערבית, כי הממשלה נמנעת מלהגיב לירי חיזבאללה השבוע על יישובי גבול הצפון בשל ישיבתן של רע"מ ומרצ בקואליציה. היא אף ציינה כי אם נתניהו היה היום ראש הממשלה, התגובה לדעתה היתה חריפה בהרבה.
בממשלה מיהרו להכחיש. גם בנט וגם אחרים. הם טענו שהממשלה לעולם לא עושה שיקולים פוליטיים כשמדובר בביטחון המדינה. די מזכיר את טענות נתניהו כי אין שיקולים זרים הקשורים למשפטו הפלילי. אמירות אלה התקבלו בלא מעט סקפטיות מצד אלה שעכשיו טוענים אותו הדבר. רק בהבדל אחד. הפעם השיקולים הזרים לא נוגעים לרפורמה כזו או אחרת במערכת המשפט, אלא לביטחון תושבי ישראל.

המחשבה כי היציבות הפוליטית היא שמכתיבה את המדיניות הביטחונית, מטרידה. מדירה שינה. תמיד הטרידה, מאז הוקמה הממשלה הנשענת על רע"מ וזקוקה נואשות לרשימה המשותפת להעברת התקציב. אבל כעת, אחרי שהדברים נאמרו באופן מפורש מפי חברת כנסת מתוך הקואליציה, הדברים מטרידים פי כמה. לא בכדי נמנעו עד כה כל ראשי הממשלות בישראל מלצרף מפלגה ערבית לקואליציה. לא רק נתניהו, בגין או שרון, אלא גם רבין, פרס ובן־גוריון.

והתקשורת, כהרגלה, שותקת. לא מצביעה ברובה, כהרגלה, על האבסורד המסוכן. לא מדגישה כי חיזבאללה, שישראל יצאה למלחמה כוללת נגדו רק לפני 15 שנה, הרים שוב את ראשו, הפר את הריבונות הישראלית בגבול הצפון, וממשלת ישראל ישנה על האף. זה נכון שלא על כל ירי מגיבים. המוני מטיילים בצפון ושאיפה לחיי שגרה גם הם שיקול. אבל המחשבה שאולי הפעם נכנס שיקול נוסף, מחייבת בירור וליבון יסודיים.

נגד גרירת רגליים

העובדה שהוקמה ממשלה בישראל, החזירה פעילים חברתיים ומקדמי אג'נדות שונות לפעילות אחרי שנתיים של קיפאון. לפני שבע שנים הקימו הרב שי פירון, שהיה שר החינוך, ויאיר לפיד, שר האוצר דאז, את הזרם הממלכתי־חרדי. הקמתו נבעה מאילוץ - הוראה מבג"ץ כי לפני שפוגעים במוסדות חרדיים, יש להקים אלטרנטיבה מטעם המדינה. אולם די מהר התברר כי למוצר החינוכי יש ביקוש רב.

היום לומדים עשרות אלפי ילדים חרדים במוסדות ממלכתיים־חרדיים, שבהם לומדים גם לימודי ליב"ה. אלא שבמקום להקים בריכוזים חרדיים עשרות בתי ספר ממלכתיים, המערכת כולה, ממשרד החינוך ועד האוצר, רואים ביצירה הזאת ברייה משונה ונטע זר. עד היום לא יזמה המדינה הקמה אפילו של מוסד אחד כזה, ובכל המקרים מי שהקים את אותם בתי ספר היו ההורים. פנינה פויפר, מנכ"לית ארגון "הציבור הממלכתי חרדי", אקטיביסטית חרדית, החליטה לצאת למאבק נגד גרירת הרגליים של המדינה בעניין.

לדבריה, "העובדה שאין חרדים בקואליציה יכולה לשמש כר פורה להצלחה. הממשלה אמורה להניף את הדגל הזה, שעשוי להביא לשילובם של חרדים רבים בשוק התעסוקה. משום מה גם משרד החינוך וגם משרד האוצר לא מובילים זאת, אלא רק נגררים".

היא אומרת כי "הצלחתם של המוסדות הממלכתיים־חרדיים תביא לעצירת הירידה בנשירת חרדים מלימודים אקדמיים, ומדובר באינטרס מובהק של המדינה".