איראן פתחה דף חדש ומסוכן, ובישראל נדרשים לפעולות חירום

איראן לא חיכתה לכניסתו של הנשיא החדש, אברהים ראיסי, כדי להקשיח עמדות. נדמה שכל הגורמים בה הבינו לאיזה כיוון תנשב הרוח תחת מי שמכונה "התליין מטהרן", והתיישרו בהתאם.
זה נכון בכל הנוגע למבוי הסתום בשיחות על חזרה להסכם הגרעין, וזה נכון בבולמוס הפעילות הימית שאחז באיראנים בשבוע האחרון. גם אם אי אפשר לקשור בין הקצוות של כל החוטים האלה - ולשורת עניינים נוספים בסוריה, בעיראק, באפגניסטן ועוד - יש להם בכל זאת מכנה משותף אחד ברור: איראן מרגישה בטוחה וחזקה מספיק כדי לנהל בגלוי קמפיין אלים, מתריס ומסוכן, שמטריד את ישראל וצריך להטריד כל גורם שפוי בעולם.

המנהיג העליון, עלי חמינאי, בחר בראיסי למטרה כפולה. מיידית - להחזיר את ניהול המדינה לידי השמרנים הקיצונים, אחרי שנים שבהן הוא היה נתון בידי השמרנים המתונים בהובלת הנשיא היוצא חסן רוחאני; וארוכת טווח (אם כי לא מוצהרת) - לרשת בעתיד את חמינאי, ולשמר אחריו את רוח המהפכה.
ראיסי לא ימצמץ בדרך למילוי שתי המשימות האלה. שום דבר בהיסטוריה שלו לא מוביל למסקנה שאיראן תחתיו תהיה פתוחה, נאורה או ידידותית. ההפך הוא הנכון: איראן פתחה אתמול דף חדש ומסוכן בתולדותיה. פעילותה המתריסה בימים האחרונים היתה קריאת השכמה לכך; בישראל מזהירים שהיא תגבה מחיר כבד אם לא תיעצר.

מלחמה לא מאוישת

מי שהבינו ראשונים לאן נושבת הרוח החדשה, ופעלו בהתאם, הם משמרות המהפכה. התוצאה: שורת המתקפות שהובילה הזרוע האווירית שלהם נגד הספינה "מרסר סטריט" בטענה שהיא ישראלית, ושל הזרוע הימית שלהם בהשתלטות על כמה ספינות במצרי הורמוז.
"זה נכון שהחלטות באיראן מקבלים המנהיג והמועצה העליונה לביטחון, אבל נהוג שהן מתקבלות בקונצנזוס", אומר רז צימט, מומחה לאיראן מהמכון למחקרי ביטחון לאומי. "רוחאני היה גורם ממתן; ראיסי יותר רדיקלי, וסביר שגם המדיניות תהיה כזאת".

רוחאני עבד ביחד עם משמרות המהפכה, אבל ספק אם ראה בהם שותף אמיתי. ראיסי, לעומתו, קרוב אליהם ונראה שהם ראו בכניסתו לתפקיד אור ירוק להסלים את פעולותיהם. המתקפה על הספינה שבבעלותו החלקית של איש העסקים אייל עופר היתה תקדימית ומתריסה על פי כל קנה מידה: לראשונה פעלו בה האיראנים מאדמתם, באמצעות מל"טים חמושים, כנגד יעד ישראלי לכאורה, בתגובה על תקיפה שישראל ביצעה בסוריה, ובידיעה שיהרגו אזרחים.

המשפט הזה דורש פירוט והבהרה. עד כה נמנעה איראן כמעט לחלוטין מתגובה על התקיפות שמיוחסות לישראל בסוריה. כאשר בחרה להגיב, עשתה זאת מאדמת סוריה, ובאמצעות שלוחיה. היא לא רצתה להתלכלך, והיא לא רצתה להסלים את המצב ולהסתכן בתגובה ישראלית.
גם בתקיפה האחרונה לא קשרה איראן הרשמית בין התקיפה בשבוע שעבר בסוריה - שכוונה כנגד הברחת אמל"ח מתקדם ונפצעו בה אזרחים איראנים - לבין הפגיעה בספינה, אולם כמה כלי תקשורת איראניים עשו זאת במקומה. איראן אמנם גמגמה וטענה כי המל"טים שתקפו את הספינה לא שוגרו מאדמתה, אולם ישראל הציגה לשורת גורמים במערב שלל עדויות לכך שהיא משקרת.

בתדרוך לשגרירים זרים (שנקטע בגלל שיגור הרקטות לקריית שמונה), חשף שלשום שר הביטחון בני גנץ את האחראי למתקפה הזאת: הגנרל אמיר עלי חאג'יזאדה, מפקד חיל האוויר של משמרות המהפכה. מי שפיקד על התקיפה בפועל היה סעיד ארג'אני, האחראי לתפעול מערך הכטב"מים של משמרות המהפכה.

חאג'יזאדה הוא כבר כמה חודשים השם החם באיראן, וכתוצאה מכך גם בישראל. לאחר חיסולו של קאסם סולימאני, הוא השתלט על נתחים רבים שהיו עד אז נחלתו הבלעדית של כוח קודס. זה קרה משלוש סיבות מרכזיות: יורשו של סולימאני, איסמעיל קאאני, התקשה להיכנס לנעליו; חשיבותם של הכטב"מים שחאג'יזאדה מתפעל עלתה דרמטית בכל המערכות שאיראן מעורבת בהן; והוא זיהה ואקום שיכול להגדיל את השפעתו, ובמשתמע את מרכזיותו בהנהגה הביטחונית באיראן.

החלק השני הוא המרכזי בין השלושה. איראן הפכה באחרונה להיות מעצמה אזורית בתחום כלי הטיס הבלתי מאוישים. התהליך הזה לא התחיל רק עכשיו; כבר בספטמבר 2019 תקפה איראן - באמצעות עשרות כטב"מים חמושים וטילי שיוט - את מתקני "אראמקו", חברת הנפט הלאומית של סעודיה, וגרמה להם נזק עצום. גם אז, התקיפה בוצעה מאדמת איראן, וגם אז הכחישו האיראנים כל מעורבות בתקיפה - ושיקרו.

מאז האיצה איראן את פעילותה בתחום. היא נשענת על פיתוח מקומי, אבל גם לא מעט על גניבות. כטב"מים אמריקניים (וגם ישראליים) שנפלו בפעילות מבצעית בכל רחבי המזרח התיכון והמפרץ הפרסי נאספו, פורקו, נותחו והועתקו. זה אפשר לאיראן לדלג שנות דור על פני תהליכי פיתוח סבוכים, ולהפוך ליצרנית סדרתית של אמל"ח מתקדם ומסוכן.

איראן מייצרת כיום כטב"מים משלל סוגים. לטווחים קצרים וארוכים (הכטב"מ שתקף את "מרסר סטריט" היה לטווח של כ־1,500 ק"מ), חמושים ולתצפית ואיסוף מודיעין, גלויים ובעלי חתימת מכ"מ נמוכה. "זאת תעשייה שלמה. איראן הפכה ליצרנית מובילה בתחום, וליצואנית מובילה עוד יותר, שמוסרת את האמל"ח המסוכן הזה לבני חסותה באזור", אומר גורם ביטחוני.

כטב"מים כאלה כבר נמסרו לחות'ים בתימן שתוקפים באמצעותם מתקנים בסעודיה, למיליציות השיעיות בעיראק שתוקפות באמצעותם את בסיסי הצבא האמריקני, ואפשר להעריך שגם לחיזבאללה ולמיליציות שפועלות תחת חסות האיראנים בסוריה. יתרונו של האמל"ח הזה הוא בשילוב שבין הטווח, היכולת לשאת נשק ובעיקר הדיוק; בשונה מרקטות ומטילים רגילים, ביכולתו לפגוע במטרה בדיוק של מטרים בודדים.

הכטב"מ החמוש הראשון פגע ב"מרסר סטריט" אבל לא גרם לנזק הרצוי. לפיכך, החליטו האיראנים לשגר כטב"מ נוסף, שפגע באזור המגורים שמתחת לגשר הסיפון והרג שניים מאנשי הצוות (אזרח בריטי ואזרח רומני). האיראנים ידעו בוודאי מה הסיכון בתקיפה חמושה כזאת, והיו מוכנים לקחת אותו. יש גורמים בישראל שסבורים שהם אף עשו זאת במתכוון, כחלק מהמדיניות התקיפה החדשה שהם מבקשים לשדר.

בהמשך לכך, פשטו האיראנים על ספינות אזרחיות במפרץ. זה הזכיר את הפעלתנות שלהם ב־2019, אז הם השתלטו על מכליות נפט מערביות בתגובה על תפיסת מכליות נפט איראניות כחלק מהסנקציות שהוטלו על איראן לאחר שארה"ב נטשה את הסכם הגרעין.

נדרשות פעולות חירום

לא בטוח שגם הגל הנוכחי קשור להסכם הגרעין. סביר יותר, כאמור, שהוא נובע מהקו הנוקשה שאיראן צפויה להציג כעת - פנימה, לאזרחיה, והחוצה, לעולם. אבל לקו החדש הזה יהיו בוודאי השלכות גם בתחום הגרעיני. בהנחה שראיסי לא יפתיע ויהפוך לשוחר שלום שמתנגד לנשק גרעיני, הוא צפוי לנהל מו"מ קשוח עוד יותר מקודמו, וכלל לא בטוח שסופו יהיה בהסכם גרעין מחודש.
המו"מ לחזרה להסכם הגרעין תקוע, כאמור, כבר שבועות ארוכים. האחראית הבלעדית לכך היא איראן; האמריקנים כבר רצו מזמן להסיר את הנושא מסדר היום, ולהמשיך הלאה.

המומחים חלוקים בדעתם אם המשמעות של הסחבת שנוקטת איראן והימנעותה מחזרה להסכם היא טקטית או אסטרטגית. אם זה רק חלק ממו"מ קשוח, בזאר פרסי שנועד לחלץ עוד הקלות והטבות ומענקים ופיצויים מהמערב, או שאיראן באמת שוקלת שלא לחזור להסכם.

"גם האופטימיים שהאמינו שמדובר רק בעניין טקטי הופכים בהדרגה לפסימיים", אומר צימט. "הקולות שבוקעים מטהרן הם מאוד בוטים. עולה מהם ספק אמיתי אם חזרה להסכם באמת משרתת את איראן".

על פניו אין לאיראן שום סיבה להסס. הסנקציות עשו שמות בכלכלתה. המטבע המקומי מרוסק, האבטלה גואה, התשתיות בקריסה. ביחד עם הקורונה, המצב הפנימי באיראן לא פשוט. ועדיין, חמינאי מעדיף לנהל כלכלת משבר מאשר "להיכנע", כפי שהוא רואה את הדברים.

האיראנים חוששים שכחלק מההסכם הם יידרשו להשיב לקדמותו את המצב בכל הקשור לתוכניתם הגרעינית: למסור את האורניום המועשר שצברו, להסיר צנטריפוגות מתקדמות שהותקנו ולאפשר פיקוח הדוק יותר. את התמורה לכך הם לא בטוחים שיקבלו. "האמריקנים רוצים לנהל מו"מ עוקב בענייני הטילים והטרור, ואיראן חוששת שאם תסרב - והיא תסרב - הסנקציות יחזרו", מוסיף צימט. "היא גם חוששת ממה שיקרה בעוד שלוש שנים, כשהממשל שוב יתחלף. מי יבטיח לה שלא יעלה אז ממשל חדש ששוב יטיל עליה סנקציות"?

האלטרנטיבה מבחינת איראן היא להמשיך במצב הנוכחי. הוא לא אידיאלי, אבל גם לא קטסטרופלי. סין מאפשרת לה לייצא 1.5-1 מיליון חביות נפט ביום, וההסכמים עם רוסיה מקילים על הסחר שלה בתחומים אחרים. התקווה שהסכם הגרעין יביא עימו פריחה כלכלית - ושפע של השקעות מערביות, בעיקר מצד חברות ענק אירופיות - נמוגה כבר אחרי ההסכם הקודם ב־2015, ולאיש באיראן אין אשליות שהבוננזה תגיע דווקא כעת.

לכן, עשויה איראן לבחור להישאר במצב הנוכחי, ולהתקדם לעבר היעד האסטרטגי שלה - נשק גרעיני. גנץ הבהיר שלשום כי היא רחוקה 10 שבועות בלבד מהשגת הכמות הנדרשת של חומר בקיע להרכבת פצצה גרעינית. זה לא אומר שהיא תחזיק בנשק כזה מחר בבוקר, אבל היא בהחלט מתקרבת אליו בהתמדה.

מצב הדברים הזה מחייב את ישראל לפעולות חירום. הגישה הקודמת של התנגדות לכל מגע עם האיראנים קרסה, ותחתיה התקרבה טהרן משמעותית אל הפצצה. המבצעים שיוחסו למוסד אמנם גרמו נזק לכמה אלמנטים בתוכנית הגרעין שלה, אבל לא הסיטו אותה מדרכה.

כעת, נדרשת ישראל למדיניות אחרת. "הדבר החשוב ביותר הוא לחזור לשיתוף פעולה מלא עם ארה"ב", אומר אלוף (מיל') עמוס גלעד, ראש המכון למדיניות ואסטרטגיה במרכז הבינתחומי הרצליה. "הביקור הקרוב של ראש הממשלה בנט בוושינגטון הוא אחד החשובים שהיו לראשי ממשלה ישראלים בבית הלבן מעולם".

סביר שהפסגה הזאת תוכתר כהצלחה מסחררת, מכל הסיבות המובנות. לשני הצדדים יש אינטרס בכך, אבל לא הנראות תהיה חשובה אלא המהות. בנט יידרש בה לייצר אמון עם ביידן, ובהמשך לכך - הבנות עם הממשל. יועצו החדש לביטחון לאומי, איל חולתא, יצא השבוע לוושינגטון כדי להכיר את בכירי הממשל (בעיקר במועצה לביטחון לאומי) ולהכין את הביקור.

"בנט צריך לסכם עם ביידן מה עושים במצב שבו אין עסקה, או במצב שבו יש עסקה שמשאירה את איראן על הסף של להיות מדינה גרעינית, או אם יש עסקה ומתברר שאיראן מפירה אותה", אומר תא"ל (מיל') אסף אוריון, לשעבר ראש החטיבה האסטרטגית באג"ת וכיום חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי. "ישראל וארה"ב חייבות לגבש חלופות עצמאיות ומשותפות לכל התרחישים האלה".

אוריון סבור שכדי להגדיל את הקשב וההבנה בוושינגטון לצרכים הישראליים, יכול בנט להציע הידוק של שיתוף הפעולה בכל הנוגע לסוגיות טכנולוגיות שמטרידות את האמריקנים בגלל התחרות מצידה של סין. לדעתו, "זה יהיה פתח טוב להידברות וליצירת אמון".

במקביל להידוק החזית עם האמריקנים, נדרשת ישראל לפעול עצמאית. קודם כל ליצירה מחדש של אופציה צבאית אמינה וזמינה; אופציה כזאת תחזיק שוט קבוע מול טהרן, וגם מול המעצמות שיקשיחו עמדות מול איראן מחשש שישראל תתקוף. בהמשך לכך, צריכה ישראל להמשיך בפגיעה באינטרסים איראניים, על אדמתה, גם כדי להקשות על מאמציה הגרעיניים וגם כדי להעמיק את ההרתעה. "כדאי לעשות את זה בשקט, בלי הצהרות מתלהמות", אומר גורם ביטחוני בכיר. "הכלל הידוע הוא שמי שמאיים בקול - לא פועל. מי שרוצה לירות - שיירה".

ואחרי כל זה, ההערכה היא שאיראן תחזור בסופו של דבר למו"מ על הסכם הגרעין. מי שינהל אותו יהיה ראיסי, שיגלה מן הסתם קו קשוח במיוחד. לישראל יש די זמן עד אז כדי לנסות ולדאוג שהאמריקנים יגלו קו ניצי נגדי; לצידה יעמדו מדינות אירופה, שחוסר סבלנותן כלפי האיראנים (בוודאי אחרי האירועים האחרונים במפרץ) גדל בהתמדה.

בישראל גם צריכים לקוות שתחת ראיסי תמשיך איראן בקו האלים שהיא נקטה השבוע. זה עשה את העבודה בדעת הקהל באירופה, וסביר שדעת הקהל האמריקנית תושפע גם כן כאשר יתעצמו המתקפות על הכוחות האמריקניים בעיראק, כפועל יוצא מהנסיגה מאפגניסטן שמטלטלת את האזור. "עכשיו רק צריך לוודא שוושינגטון לא תמצמץ ראשונה", סיכם הבכיר.

כנופיה שמחפשת בלאגן

החזית הצפונית, שהתלקחה שוב השבוע עם שיגור הרקטות לקריית שמונה, לא קשורה לשם שינוי במישרין לאיראן. יתרה מזאת, ספק אם יש גם לאיראן (או לשלוחיה בחיזבאללה) עניין להבעיר את גבול הצפון בשעה שלבנון על סף קריסה.

מי שאחראים לשיגור הרקטות (כמו בארבעת המקרים הקודמים) הם פלשתינים שפועלים מלבנון. ספק אם הם ביקשו או קיבלו אישור מחיזבאללה, וספק גם אם הם הופעלו בידי גורם אחר כלשהו. נראה שמדובר בכנופיה מקומית שמחפשת לעשות בלאגן, ומנצלת את הכאוס הכללי בלבנון כדי לפעול בחופשיות.

הירי הזה צריך להטריד את ישראל משתי סיבות מרכזיות. הראשונה, מחשש שבסופו של דבר ייגמרו הניסים ויהיו נפגעים, שיחייבו תגובה שתוביל להסלמה לא רצויה בצפון. השנייה, משום שעל רקע המצב הפנימי בלבנון התרופפה משמעותית אחיזתם של גורמי כוח שונים, ובראשם צבא לבנון, שפעל בעבר ביעילות רבה נגד גורמי הטרור הפלשתיניים (בשונה מרפיסותו מול חיזבאללה).

זה מחייב את ישראל לפעול עצמאית כדי לאתר את המשגרים ולהיפרע מהם בטרם ישגרו (וחלילה יפגעו) שוב, אבל זה גם מחייב אותה לבצע הערכה מחדש של מדיניותה מול לבנון. אפשר שהקו האדוק של הימנעות מכל פעילות בלבנון מאז 2006 צריך להיבחן כעת שוב, על רקע השינויים הפנימיים בלבנון, ובעיקר על רקע התחזקותו הנמשכת של חיזבאללה - פוליטית, אבל גם צבאית בדגש על דיוק הרקטות - והאפשרות הלא בלתי סבירה שהוא ופטרוניו האיראנים יחליטו להשתלט כליל על לבנון.