יש רגעים בחיי אדם שבהם הוא חש עצמו זקן. למשל, כאשר הוא נאלץ ללמוד איך לעשות העברה בנקאית ביישומון טלפוני, או לחלופין, כאשר הוא נאלץ להסתגל חדשות לבקרים לשמות חדשים לגושים הפוליטיים בישראל. אנו, מייבשי הביצות, חיינו כמה וכמה (ועוד כמה) שנים טובות עם "ימין", "שמאל", ולא הרגשנו מקופחים. אמנם לא ידענו לאן לכנס את המפלגות הערביות ואת החרדים, אבל לא היה צורך מיוחד בהגדרה של גוש, שכן בתקופה זו טרם שמע העולם על מקצוע הגרפיקאי הטלוויזיוני, זה שתפקידו לצייר עוגה גדולה ואז לחתוך ממנה פרוסות בצבעים שונים, בתקווה שבסופו של דבר החלק הגדול יישאר במחנה הנכון. רמז: מחנה השמאל.
מתישהו במחצית השנייה של העשור הקודם, התברר שכהונתו של נתניהו כראש ממשלה אינה משוגה חולפת של קומץ דבילים, אלא עדות מכריעה לקיומו המוחשי מאוד של מחנה ימני. יתרה מזאת: הסתמן שלא זו בלבד שמחנה הימין הולך וגדל - הוא אף מאיים באופן קבוע על שלטון השמאל, וגם הצליח לספח אליו את המפלגות המזוקנות מהאגף החרדי.
כיוון שכך, הפך השמאל למפלגת הגרפיקאים והקופירייטרים. כנהוג בענף הפרסום, ניסה השמאל בגלגולו החדש למתג את עצמו כמשהו רענן, אטרקטיבי ותוסס, ובשום פנים ואופן שלא ייקרא בכינוי המרתיע "שמאל". שכן השמאל הצליח להמאיס את עצמו על מרבית הבוחרים, ואיבד לא רק את הילת היוקרה שלו, אלא גם הפסיד במבחן הריבוי הטבעי. למרבה השמחה, הצליחה מפלגת הגרפיקאים־קופירייטרים להתאחד עם גוש התקשורת המרכזית, וכך אפשר היה להחדיר בקלות לשימוש את המונחים החדשים שישמשו את גוש השמאל בגלגולו העדכני. השמאל תמיד הצטיין בסיסמאות קליטות: "מזרח תיכון חדש", "קורבנות השלום", "שלום עכשיו", "דמוקרטיה מהותית", "המחאה החברתית" - כל אלה ואחרות שימשו פוסטרים מלוטשים למוצר מנצנץ וזוהר, שהפך לחופן אבק עם הגיעו לבית הלקוח. לעיתים היה גם דם, ויישובים משגשגים שנחרבו.
כישלונו המתמשך של מחנה השמאל להגדיל את פרוסת עוגת־הגרפיקאים עוררה בתחילה מבוכה מובנת ובלבול קיומי: הכיצד? הרי אנחנו הטובים והצודקים. מדוע דחה הציבור את המוצר הפגום שמכרנו לו, למרות האריזה המפתה? שאלה זו היתה קשה מדי לפתרון, כיוון שהצריכה חשבון נפש מקיף. לכן, במקום חשבון נפש, צורפה הרשימה המשותפת לגוש השמאל.
אמנם, שמאלנותם של חברי הרשימה התבטאה בעיקר בסובלנות מסוימת כלפי מחבלים וברצון להקים מדינה פלשתינית, כמקובל בשמאל, אך מאידך, קשה היה להעלים עין מהעובדה שהרשימה המשותפת מסרבת לכל צורה של מדינה יהודית, ובאופן אופטימלי תהיה מוכנה לקבל מקסימום מדינת כל אזרחיה. השמאל התגבר על הקושי והעלים עין.
בבחירות ספטמבר 2020 התברר שאפילו עוגה זו לא עלתה יפה, כיוון שסיעת כחול לבן ועוד כמה ח"כים בתפזורת חשו אי נוחות ממרכיביה. נכון, גנץ ושותפיו עדיין ידעו בעמקי נשמתם שלמרות שהצהירו בתוקף שהם ממש לא שמאל, הרי הם גם לא לגמרי ימין, כי בואו - תסתכלו על מחנה הימין, איזו צורה יש לו ומי עומד בראשו. למצוקתם נוספה ההכרה בכישלון המונח "מרכז". אף אחד לא ידע באמת מה זה. בניסוי שנערך בקרב קבוצות מיקוד, התברר שרוב הנבדקים סבורים ש"מרכז" הוא כינוי לחבורת גנרלים בדימוס שמפציעים לסיבוב פוליטי רועש, ואז נמוגים אל הפנסיה התקציבית.
שוב התכנסה מפלגת הגרפיקאים־קופירייטרים־תקשורת והציעה: "רק לא ביבי". הסיסמה נולדה באופן עממי, הרחק מהמשרדים המעוצבים. למעשה, עלתה ממנה ביקורת מרומזת בדבר ריקנותו הרעיונית של מחנה השמאל, שנאתו הנצחית לימין ולמנהיגיו, וסירובו העיקש לקבל לא רק את הכרעת הבוחר, אלא גם את אופיו והעדפותיו של העם. וזה, למרבה הצער, לא נראה יפה ברמת הפוסטר, וגם לא ברמת האולפן. תארו לעצמכם מגיש טלוויזיה זועק: "אוף! אי אפשר כבר עם הימנים האלה! למה לא נותנים לנו להמשיך לבחור לכולם ראש ממשלה כמו פעם?" זה נראה ילדותי, זה לא נראה דמוקרטי. מוטב לומר בפנים רציניות: "מתקפה על שומרי הסף, סכנה לדמוקרטיה, האזינו לעוד קלטת של שרה נתניהו".
כיוון שכך, נוסתה אופציית "גוש בעד נתניהו" ומנגד "גוש להחלפת נתניהו". ברור לכל אנין טעם שאלו הם שמות מסורבלים מאוד, ארוכים, ובעיקר - לגוש השמאל מגיע שם אלגנטי יותר, לא ככה? משהו כמו "גוש השינוי" לדוגמה. גוש השינוי שיקים ממשלת ריפוי. בגלגולו החדש, השמאל כבר לא מבקש להחליף את העם - כלומר, הוא בהחלט מבקש, אבל יודע שיש דברים שאומרים רק בלב - אלא לרפא אותו ממחלותיו. ומהן מחלותיו? ההתעקשות לבחור בעצמו את נציגיו לכנסת. אגב, גם למחלה הזו ניתן שם בעל כושר שיווקי מרשים: "שוחד, מרמה והפרת אמונים", ובקיצור: "לך".
האריזה החדשה זכתה להצלחה מסחררת, בין היתר כי שלושת ראשי מחנה השמאל הם בשר מבשרה של מפלגת התקשורת: יאיר לפיד, כתב "במחנה", כוכב ערוץ 2 ו"ידיעות אחרונות" לשעבר; מרב מיכאלי, גל"צניקית, ואחר כך מגישה ב"קשת"; וניצן הורוביץ, גם הוא בוגר גל"צ, שהיה כתב "הארץ", חדשות 2, וערוץ 13. האם מקרה הוא שבראש המחנה שאינו ימין אבל עוד אין לו שם מתאים, עומדים אנשי תקשורת ותיקים, הדוברים את השפה ובני בית בכל האולפנים והעיתונים המשפיעים? ללא ספק מקרה, אבל כזה שתועלתו בצידו.
ומה בדבר השם הנכון, הסופי, שיתאים לגוש השינוי המרפא? ובכן, אינני גרפיקאית וגם לא קופירייטרית. כמו כן, ייתכן שנמנמתי כשמיטב הפרשנים במיטב האולפנים הסבירו לי שדבר מה "הוא לא עניין של ימין או שמאל", ממש כשם שבדיוק עשיתי ספונג'ה כששאלו את גנץ למה הוא יותר מדי ממלכתי, לעזאזל.
זה תמיד היה ימין מול שמאל, וזה עדיין ימין מול שמאל. סתם שמאל. עם אותה שנאת ימנים ואותה סלידה מהדמוקרטיה. כמו בימים הטובים.
