חבורת מעשנות ומעשנים יושבת למרגלות עיריית באר שבע. "למה אתה מצלם?" שואלת אחת מהן כשאני מכוון את העדשה במעלה המבנה. "בטח בגלל שזה ברוטליסטי", עונה אחד המעשנים, שכנראה פגש עוד סקרנים בזמן האחרון. "מה קשור 'אכזריות'?" תוהה הראשונה, "זה לא אכזריות, זה 'בטון חשוף' בעצם. לא?" הוא צודק. אבל ברוטליזם הוא הרבה יותר מארכיטקטורה של בטון חשוף.
מתוך עשר מועמדויות לאוסקר, זכה השבוע הסרט "הברוטליסט" בשלושה פסלונים: על צילום נפלא, על מוזיקה נהדרת, ועל המשחק הפנומנלי של אדריאן ברודי.
ברודי מגלם אדריכל ניצול שואה, שמגיע לארה"ב ונשכר להקים שם מבנה. זוהי יצירה סוחפת שעוסקת לא רק ביצירה וביחסים בין אמן לפטרון, אלא גם בהגירה, במקום ובזיקה שבין בני אדם למבנים שסביבם. מבט מעמיק ילמד ש"הברוטליסט" עוסק גם בגורל היהודי לאחר השואה דרך מסעו של הגיבור, לאזלו טות' - דמות פיקטיבית המבוססת על סיפור חייו של מרסל לאיוש ברויאר, אדריכל ומעצב יהודי הונגרי־אמריקני. מבט מעמיק יותר יגלה ש"הברוטליסט" הוא גם סרט פרו־ציוני, שמכיר בזכות העם היהודי לבית לאחר השואה. אפילו הקמת המדינה מככבת בסרט, בקולו של בן־גוריון. קשה שלא לתהות אם העובדה שהסרט גרף רק שלושה פרסי אוסקר קשורה לפוליטיזציה ה"ווקית", הפרוגרסיבית, של הוליווד, שמעדיפה בימים אלה להוקיר יצירות אנטי־ישראליות.
מכל מקום, הארכיטקטורה היא גיבורת הסרט, לצד הדמות הראשית, והסגנון הברוטליסטי הוא משל להתמודדות עם טראומה וליכולת להשאיר את העבר מאחור ולברוא אדם חדש. וזו בדיוק הנקודה שבה הסרט מאוד מעניין לעיניים ישראליות ופריפריאליות. מפני שכאן, בפריפריה הישראלית, נעשה שימוש בברוטליזם בדיוק בשביל הניסוי החברתי הזה. להוליד אדם חדש בתוך סביבה חדשה. כך הפכו מרחבים עירוניים שלמים לשדה ניסוי, שבמקרים רבים לא הושלם עד סופו ונזנח באמצע.
המבנים הברוטליסטיים שנבנו בערים אלו נועדו לשדר מודרנה וקדמה, אבל בשביל העולים החדשים, רובם יוצאי ארצות האסלאם, הם שיקפו ניכור ומחיקה של המרחב וההיסטוריה. עולים שהגיעו מערים עם אסתטיקה ים־תיכונית ואוריינטליות מסולסלת, היישר לערים מדבריות עם בטון חשוף בקווים ישרים ונטולי קישוטים. מהסימטאות ומהמבוכים של הקסבות והשווקים ומבתי החמולות רחבי הידיים, למרחב דירתי קטן וריבועי, בתוך קוביות בטון אחידות, חסכוניות, יעילות.
מרד הפריפריות
הברוטליזם התפתח באירופה של שנות ה־50, מתוך הצורך לשקם ערים שנחרבו במלחמת העולם השנייה. אדריכלים ברוטליסטים, כמו לה קורבוזיה הצרפתי, אליסון ופיטר סמית'סון האנגלים, וארנו גולדפינגר ההונגרי־אנגלי, עיצבו מבנים פונקציונליים, שנועדו לשמש את הציבור הרחב בצורה יעילה ופשוטה. הסגנון קיבל את שמו בשל טעות, אולי מכוונת, בתרגום. לה קורבוזיה התייחס לבטון חשוף ("Béton brut"). המבקר הבריטי ריינר בנהאם אהב את הדמיון למילה "ברוטליזם", ומשם הכל היסטוריה של בטון.
די מהר זוהה ברוטליזם עם מבני ציבור מונומנטליים אפורים וחשופי בטון, בעלי קווים ישרים, שהעמידו את שימושיות המבנה מעל האסתטיקה. אבל ברוטליזם מסמל גם התחדשות: מחיקת הגשרים אל העבר ובניית עתיד חדש, שוויוני ומודרני. באירופה ובאמריקה הברוטליזם סימן את מחיקת האותות שהותירו משקעי העבר הכואבים במרחב - האריסטוקרטיה, מלחמת המעמדות, הקולוניאליזם. המבנים הברוטליסטיים סימלו ערכים של שוויון, נגישות, שקיפות, פונקציונליות פשוטה. בתי ספר, אוניברסיטאות, בתי חולים, ספריות ציבוריות, בתי משפט, מוזיאונים.
קל להבין מדוע קסם הברוטליזם למנהיגים סוציאליסטיים, וגם לאבות המייסדים של מדינת ישראל. הרצון ליצור אדם חדש, לצד הצורך לספק מגורים אחידים וזולים להמונים. זה היה פתרון כלכלי מוצלח עבור ישראל הצעירה שקלטה גלי עלייה המוניים והיתה צריכה לבנות, במהירות, תשתיות ומבנים למגורים, לתעסוקה, לחינוך. הסגנון אומץ בחום על ידי אדריכלים, מתכננים ומקבלי החלטות. עד מהרה הפך הברוטליזם לסגנון הדומיננטי בבנייה הציבורית בישראל של שנות ה־50 וה־60. בעיקר בפריפריה.
"אתה שואל איך היה לגדול ולחיות בתוך הבניינים האלה? אני לא בטוח שאני יודע איך לענות על זה. לא הכרנו סגנון אחר, זה מה שהיה לנו כאן", אומר עדיאל אלגי, ראש אגף הצעירים בדימונה. שכונת הניצחון בדימונה הוקמה לאחר מלחמת ששת הימים. קומפלקס מבני מגורים שהוקמו כחומה מרובעת, המגינה על החצר הפנימית.
"כאן היתה חצר ענקית עם מושבי בטון. כל ילד בשכונה היה משחק את המשחק הזה, נדחק בין שני קירות צרים ומתחיל לטפס מעלה כמה שיותר", נזכר עדיאל. "פעם נפלתי ככה מהקומה השלישית. למזלי, חבלי הכביסה בקומה הראשונה תפסו אותי". מהבטון החשוף כמעט לא נשאר זכר. פרויקט שיקום השכונות צבע את המבנה החיצוני, ולאחר מכן הודבקו אלמנטים קישוטיים. לבסוף כל עמודי הבטון נצבעו בצבעים. פה ושם בחצר הפנימית התקלף הטיח וחשף את הבטון המקורי, שהשנים לא עשו לו טוב. טלפי הזמן שרטו את הבטון והותירו אותו חסר הוד והדר קדמוני, פיגום מעט שבור ולא גמור.
אנו יוצאים אל גינת המשחקים הסמוכה. אפילו היא ברוטליסטית. "כל גן המשחקים שאתה רואה כאן היה ברוטליסטי. הכל עמודי בטון חשוף שביניהם שיחקנו. הנה כאן בעיגול הקטן הזה היינו מצליחים להידחק שניים ולשבת אחד על הגב של השני", צוחק עדיאל, "לא מבין איך הצלחנו להיכנס לתוך החור הזה פנימה".
היד הנעלמת צבעה את עמודי הבטון של פעם בצבעים שמחים ומגוונים, אבל הילדים של היום מעדיפים את גן המשחקים המודרני שהוקם ליד, מותירים את עמודי הבטון להזדקר מול השמיים כחידת פסלי המוֹאַי המשונים מאיי הפסחא, או עמודי טוטם אינדיאני שנקלעו לאמצע המדבר. אנו מנסים לברר מי יזם את צביעת עמודי הבטון, לשווא. אבל אין ספק שתושבי המקום ניסו שוב ושוב למחוק את הברוטליזם מחייהם.
"לי הבניינים האלו נראים כמו בריה"מ", אומר בחור שמוציא כלב להליכה מאחד הבתים. "לא אהבתי אותם שם ואני לא אוהב אותם כאן. זה בתים שאולי נראים טוב בתכנון, אבל במציאות זה סלאם של בטון. הוא מתפורר ונראה לא טוב, לא משנה כמה צבע תשים עליו. אם הייתי יכול, הייתי מזמן עוזב פה".
תרמית פירמידה
השלט הקטן ברחוב אברהם אבינו מכריז על המבנה כ"בניין הפירמידה". מתבונן מהצד יחשוב שמדובר באיזה רפרנס מקראי לירידת אברהם למצרים, או לרחוב יוסף הכהן שליד. אך התימהון גדל עוד יותר, שכן המבנה בשכונת ד' בבאר שבע לא מזכיר פירמידה בשום צורה. למען האמת, הוא אפילו לא נראה ברוטליסטי. ההיסטוריה של המקום מגלה כיצד מרדו העולים החדשים בתכתיב הברוטליסטי שלתוכו הושלכו.
בהקפה של המבנה ניתן לראות כיצד תושביו עשו הכל כדי לשנות את צורתו. על קירות הבתים הודבקו קרמיקות שונות. את הבטון החשוף בחללים המשותפים כיסו הדיירים בשפריץ, שפעם היה לבן ומאז הצהיב והעכיר. אך את השינוי הגדול ביותר עשו תושבי המבנה בצידי הבניין. מה שפעם היה מרפסות מדורגות שיצרו מעין מראה "פירמידה", נסגר בפרגולות מצילות מהשמש הקופחת, או הפך לחצרות שהרחיבו את הבתים בעוד כמה מטרים. כך שברו תושבי הפירמידה כל זכר לארכיטקטורת הפירמידה המקורית.
איתי קרייף וליאורה זלובין, שמתגוררים באחד מבתי הפירמידה, מופתעים לגלות את ההיסטוריה המורדת של המבנה. כשאני שואל אותם איך זה לחיות בתוך הבטון החשוף, השניים צוחקים: "הדירות עברו שיפוץ רציני, גם אם תתאמץ לא תמצא בטון חשוף". בין לבין הקימו תושבי המקום גינות בחצר הבטון הפנימית, מטשטשים עוד יותר את האופי החשוף של הבטון.
האדריכלים ד"ר הדס שדר ועומרי עוז־אמר הקימו ברשת אתר לאדירכלות ברוטליסטית בישראל. עם הרבה כוונות טובות השניים מבקשים להכיר בייחודו ובחדשנותו של הברוטליזם הישראלי, ומכתירים את באר שבע כבירת הברוטליזם הישראלי. לא במקרה. באר שבע מלאה מבנים ברוטליסטיים. ביה"ח סורוקה, בית יד לבנים, אוניברסיטת בן־גוריון, בלוק רבע הקילומטר שהוסב למרכז קליטה, קומפלקס "מרכז הנגב", ואפילו בית כנסת פירמידה ברוטליסטי. אחת הסיבות לכך היא שבימי הצנע, כדי לחסוך בתשלום לארכיטקט הופקדה אדריכלות החיים של תושבי העיר בידי סטודנטים שעיצבו בה מבנים כפרויקט גמר.
לא פלא שעם השנים כמעט כל המבנים הברוטליסטיים בעיר כיסו את עירומם בדרכים כאלו או אחרת. רבים מהמבנים נצבעו כדי להסתיר את הבטון החשוף. באוניברסיטה ובבית החולים הקיפו את הליבה הברוטליסטית במבנים חדשים, שמשמרים מעט מהסגנון אך מעדכנים אותו עם צבע ויופי. את בית יד לבנים כיסו מזמן באריחים לבנים, ואת מרכז הנגב החביאו מאחורי חזית חדשה וצעירה. רק בניין עיריית באר שבע נשאר עומד בשדרה המרכזית של העיר, מבנה בטון חשוף כבניין הברוטליסטי האחרון.
בניין עיריית באר שבע נבנה בשנות ה־60 כחלק מתהליך הפיתוח של העיר והניסיון להוציא את מרכז העסקים העירוני מחוץ לעיר העתיקה והעות'מאנית עם האדריכלות הייחודית שלה. שטוח וצר, מבנה העירייה, על קוויו הישרים וחומריו הגולמיים, משקף מצד אחד את הפונקציונליות והפשטות של הברוטליזם. ועדיין, נדמה שמי שתכנן אותו לא חשב על תפקיד המבנה כסמל לשלטון החוק והסדר בעיר. יש משהו מוזר במחשבה על העירייה כ"בונקר" בטון, עם חלונות צרים כחרכי ירי המביטים על העיר ותושביה. אולי לשם כך נבנה מגדל התצפית הצמוד לעירייה. לראות רחוק, לראות שקוף?
אוטופיה או דיסטופיה
"בחלק הפנימי של העירייה יש חלונות גדולים עם אור לחצר, אבל מי שקיבל חדר עם קיר חיצוני סובל בחדרים חנוקים, עם חלון שהוא לא חלון, ובאופן כללי זה לא כיף גדול לעבוד בתוך החדרים האלה", אומרת אחת מעובדות העירייה. "מי שתכנן את הבניין הזה, בטוח לא עבד פה", היא צוחקת.
המשפט הזה חושף את ליבת הבעיה הברוטליסטית בישראל. מי שתכנן אותה, לא חי או לא רצה לחיות בה. "הברוטליזם היה חלום שלא התגשם", אומר רם כרמי, שתכנן את "מרכז הנגב", קומפלקס מגורים ועסקים שבמשך שנים נודע כמפלצת בטון משונה. לימים ילך כרמי עוד צעד בהוקעת הברוטליזם הישראלי, ויאמר שהיה טעות. שבני אדם לא צריכים לחיות את הנצח, בתוך אידאולוגיה נוקשה וקפדנית, אלא לחיות את הרגע ואת יפי העולם.
כמי שגדל בעיר, שנאתי את אכזריות המבנים הברוטליסטיים. חשתי שאני חי בעיר של פיגומים ובטונדות, שאף פעם לא הושלמה. מצד שני, תמיד הרגשתי "בבית" כשצפיתי בסרטים עתידניים, מ"בלייד ראנר" ועד "מלחמת הכוכבים". עד היום כמעט כל דיסטופיות העתיד הקולנועי מעוצבות כברוטליזם אפל, שנותנות לי הרגשה של עוד שכונה בבאר שבע. ממרחק השנים ובמבט לאחור, כמו עדיאל אלגי, גם אני מוצא את עצמי מתגעגע לימי נעוריי בעיר מדברית, שנעה בין עיר עתיקה לחזון עתידני.
אבל כיום, כשרבים מהמבנים הללו בסכנת הכחדה כחלק מתהליך ההתחדשות העירונית, הם גם זוכים לעניין מחודש מצד חוקרים ואדריכלים, שמבקשים לשמר את המורשת הברוטליסטית. הסרט "הברוטליסט" והמבנים הברוטליסטיים בפריפריה הישראלית חולקים אידיאולוגיה משותפת: הרצון למחוק את העבר וליצור עתיד חדש. אלא שהסרט מעלה את השאלה שנותרה חתומה בבניינים הברוטליסטיים: האם הדרך הנכונה להתמודד עם טראומה והגירה היא מחיקת העבר?
לא נעשה לכם קלקלן (ספוילר), אבל שימו לב לאפילוג הקצר שבסוף הסרט. שם יש תשובה אפשרית לשאלה. בסופו של דבר, הברוטליזם בישראל היה יותר מסגנון אדריכלי - הוא היה כלי ליישום אידיאולוגיה לאומית וחברתית על אנשים שלא בחרו להשתתף בניסוי הזה. הוא שיקף אתוס ציוני שמאמין ביצירת ישראלי חדש על חשבון הגלותי הישן. המבנים הברוטליסטיים נועדו לשדר עוצמה, יציבות וקדמה, אבל ניתקו את יושביהם מתרבותם ומזהותם. לא פלא שכיום בתי המייסדים שמוקמים כמרכזי מורשת עירונית, מעוצבים בדמות צריפי מעברה, ולא כמפלצות בטון ברוטלי.
העובדה שתושבי שכונת הניצחון בדימונה ו"מבנה הפירמידה" בבאר שבע קראו תיגר על הכפייה האדריכלית, לחמו בה ושינו אותה, מעידה כמה גדול הפער בין אידיאולוגיה אקדמית למציאות החיים בשכונות. השאלה אם הברוטליזם הצליח להגשים את מטרותיו ואם המבנים הברוטליסטיים ייזכרו בהיסטוריה הישראלית כסמל לעוצמה ולקדמה, או כאנדרטאות שכול וכישלון לניסויים בבני אדם, מהדהדת ביתר שאת לאחר הסרט. התשובה, כמו תמיד, תלויה במתבונן.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו