לא נוכל לחמוק מאחריות לרצח במגזר הערבי

הטור הזה נכתב באמצע השבוע. בשבעים ושתיים השעות האחרונות נרצחו ברחובות המדינה הקטנה שלנו חמישה אנשים. קצב של כמעט שניים ביום. ולמרות הזוועה הזו, רובנו לא שמענו על כך בכלל, וגם מי ששמע דפדף די מהר הלאה. הסיבה לכך די פשוטה ומובנת – הנרצחים הללו, הם ועוד שלושים(!) נרצחים נוספים שנרצחו כאן בחודש וחצי שחלפו מאז תחילת השנה האזרחית, היו ערבים. רק לפני שבוע, במרחק של פחות משעה נסיעה מהבית שלי, נרצחה אזרחית של המדינה שלי בפתח בית הספר של הבן שלה, רגע לפני שאספה אותו משם בתום יום הלימודים שלו. ילד בבית ספר יסודי במדינה שלי, יצא מבית הספר אל גופתה של אמו המתבוססת בדמה, ואנחנו המשכנו כרגיל. הסיבה היחידה שהמדינה לא עצרה את נשימתה נוכח הדבר הזה, קשורה רק בכך שגם האישה האומללה ההיא וגם הבן האומלל שלה, היו ערבים.

בשנתיים האחרונות מספר מקרי הרצח בחברה הערבית בישראל הכפיל את עצמו. תחת שרביטה של משטרת בן גביר וממשלת נתניהו, טיפסו הרציחות בחברה הערבית בישראל למספרים בלתי נתפסים של כ־220 נרצחים בשנה. מספר הפיענוחים אגב, זניח, ונראה שהרשויות בישראל עושות מעט מאוד כדי להיאבק בזה.

קשה להיות מופתעים מהדבר הזה – ראש ממשלה שממנה לתפקיד השר האחראי על המשטרה בישראל אדם שבסלון ביתו היתה תלויה עד לא מזמן תמונה של אדם שרצח עשרות ערבים רק כי הם ערבים, לא באמת מצפה ממנו להילחם במלא הכוח בכך שערבים רוצחים אחד את השני. מי שקרא לברוך גולדשטיין "צדיק וגיבור" לא צפוי להיות האדם שייאבק ברוצחי ערבים.

מי שלא רואה בכך עדות מספקת להחלטה להפקיר את הנושא החשוב הזה, קיבל הוכחה נוספת עם פרישתו של בן גביר מהקואליציה, כאשר ראש הממשלה החליט שאת המשרד לביטחון לאומי והמאבק ברצח הבלתי פוסק ברחובות, סביר והגיוני להפקיד בידי אדם שמכהן במקביל כשר בעוד שלושה משרדים אחרים (אמיתי לגמרי), וזאת עוד לפני שציינו שמדובר ביהודי בן 77. למישהו שם, כך נראה, לא ממש אכפת מהסוגיה הזו.

לפוליטיקאים יש נטייה מובנת לקדם בראש ובראשונה מדיניות שתעזור להם להיבחר שוב. הצרה היא שאין כנראה הרבה ערבים בישראל שעשויים להצביע למפלגות הקואליציה, וממילא – למאבק ברצח הבלתי פוסק בחברה הערבית אין אלקטורט. הדרך היחידה לשנות את המצב המחריד הזה הוא שגם אנחנו, היהודים, נכריז ונאמר ונבהיר שזה בלתי נסבל בעינינו, שאנחנו לא מוכנים להשלים עם זה ולא מוכנים לעבור על זה לסדר היום. שנגיד לעצמנו, לחברנו, לפוליטיקאים שלנו ולכל מי שמוכן לשמוע, שזה מעניין אותנו, ומדאיג אותנו, ומדיר שינה מעינינו.

הפסוקים המתארים את מעמד הר סיני ואת התורה שניתנה באותו מעמד פלאי, רוויים במצוות המקדשות את ערך חיי האדם ומחייבות את שמירת הנפש. מ"לֹא תִּרְצָח" (שמות כ, יג) ועד "מַכֵּה אִישׁ וָמֵת מוֹת יוּמָת" (שמות כא, יב). ההדגשה החוזרת של האיסור החמור הזה, ממקמת אותו בפסגת החומרה של מצוות התורה.

אך התורה לא מסתפקת בזה. היא מוסיפה וקובעת גם את החובה המוטלת על החברה להיאבק בשפיכות הדמים, ללכוד את הרוצחים ולהביאם לדין – "וְכִי יָזִד אִישׁ עַל רֵעֵהוּ לְהָרְגוֹ בְעָרְמָה מֵעִם מִזְבְּחִי תִּקָּחֶנּוּ לָמוּת" (שם יד). את הביטוי "מעם מזבחי" מסביר רש"י כאומר שאפילו אם הרוצח הוא כהן גדול המשמש בעבודת המקדש, יש לקחתו לבית הדין ולקיים בו משפט ככל רוצח אחר.

ההדגשה הזו מלמדת יסוד גדול, חשוב ואקטואלי – ההיאחזות בקרנות המזבח או המשך קיום העבודה במקדש, היו יכולות לשמש בעולם העתיק כתירוץ האולטימטיבי להתחמקות מעונש. אך התורה מבהירה שנוכח הרצח אין תירוצים! החובה להיאבק ברוצחים וברציחות שבתוך החברה שלנו לא יכולה לחסות תחת התירוץ שעכשיו מלחמה ואין פנאי ומשאבים, או תחת התירוץ שהחברה הערבית חולה ומקולקלת בתרבות של פשע וגאולות דם. אי אפשר להתחבא מאחורי התירוץ ש"הם לא משתפים פעולה עם המשטרה" וגם לא תחת התירוץ שיש מחסור בכוח אדם. הדרישה "מעם מזבחי תקחנו למות" דוחה מראש כל תירוץ תיאורטי שאפשר היה להעלות על הדעת.

אלפי שנים חלמנו על מדינה ובחסד ה' זכינו לה. מדינה שאינה יכולה להגן על חיי אזרחיה אינה מדינה. זה נכון על ביטחון מול אויב חיצוני אך זה נכון גם על ביטחון פנים. יהודים וערבים כאחד. אין תירוצים.