פגשתם מישהו זועם? לעתים הוא רק זקוק לחיבוק

כשהיינו ילדים המריבות והסכסוכים שלנו נגמרו בדרך כלל ב"ברוגז" – היינו כועסים וצועקים, לפעמים אפילו מרימים יד, ואחר כך מנתקים מגע. לא מדברים ולא מתקשרים, שוקעים עמוק בתוך הכעס והזעם שלנו. רק אחרי שהרגשות הסוערים הללו שככו אפשר היה לדבר על שלב ה"שולם" – שבו היינו משלבים זרתות ומבטיחים ש"שולם־שולם לעולם וברוגז־ברוגז אף פעם".

בעברית שלנו "רוגז" הוא כעס. שם נרדף לזעם או חימה. אדם רגזן הוא כזה שכועס באופן תדיר, מתעצבן, צועק, זועק וטורק. רגזנות היא תכונה מעגלית, היא מתדלקת את עצמה וחוזרת אל מי שהחל בה במעין מעגל קסמים – כשאני מתרגז על מישהו, הוא מתרגז עלי בחזרה, מה שכמובן גורם לי לרגוז עוד יותר, וכן הלאה וכן הלאה. "מעגל הרוגז" הופך את ההשלמה והפיוס למשימה כמעט בלתי אפשרית.

אבל מעניין לגלות שבעברית מקראית לשורש רג"ז יש משמעות אחרת לגמרי. "שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן חִיל אָחַז יֹשְׁבֵי פְּלָשֶׁת" (שמות טו, יד) אומר משה בשירת הים שנקרא השבת בפרשת "בשלח". הרוגז בפסוק זה אינו כעס אלא פחד, כפי שעולה מהמשך הפסוקים – "אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם אֵילֵי מוֹאָב יֹאחֲזֵמוֹ רָעַד נָמֹגוּ כֹּל יֹשְׁבֵי כְנָעַן תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד" (שם טז-יז). מתברר שבפסוקים האלו רוגז הוא שם נרדף לאימה, פחד, רעד, בהלה וחיל. שום קשר לכעס.

הזיהוי של הרוגז עם הפחד הוא רעיון מקראי נפוץ. לפני הכניסה לארץ כנען מבטיח הקב"ה לישראל: "הַיּוֹם הַזֶּה אָחֵל תֵּת פַּחְדְּךָ וְיִרְאָתְךָ עַל פְּנֵי הָעַמִּים... וְרָגְזוּ וְחָלוּ מִפָּנֶיךָ" (דברים ב, כה). כך גם בזמן המלחמה בפלשתים בספר שמואל: "וַתִּרְגַּז הָאָרֶץ וַתְּהִי לְחֶרְדַּת אֱלֹהִים" (שמואל א יד, טו). כך גם הנביא ירמיהו המבטיח כי בעת הגאולה עמי הארץ "וּפָחֲדוּ וְרָגְזוּ עַל כָּל הַטּוֹבָה" (ירמיהו לג, ט). למען האמת, ברוב הפעמים שמוזכר רוגז בתנ"ך הכוונה היא לסוג של פחד או חרדה ולא לסוג של זעם.

צירוף המשמעויות הזה מלמד יסוד עמוק וחשוב בתודעה האנושית. הרבה מהכעסים העמוקים ביותר שלנו נובעים בעצם מפחדים. כשאדם מרגיש מאוים או מודאג הוא מגיב לא פעם בתגובה כועסת. כל מי שרב פעם עם בן או בת הזוג שלה/ו, יודע שזו אחת הסיבות הבסיסיות ביותר למריבות זוגיות. כשאני מפחד - אני לפעמים נעשה קצר רוח ועצבני. והרגשות הללו מתורגמים במהירות, בלי שתכננתי, לכעס מתפרץ.אדם מפוחד צריך שיחבקו אותו ברכות ולא שיצעקו עליו בחזרה. הצרה היא

ש"מעגל הרוגז" גורם לכך שבמקום חיבוק אנחנו מקבלים רגזנות חוזרת, וכך אנחנו צוללים עוד ועוד לעומק תהומות הפחד במקום להיחלץ מהם. לא מעט מהוויכוחים המרים שמנהלת החברה הישראלית בשנים האחרונות נגועים בבלבול הזה בין המשמעות התנ"כית של המילה רוגז למשמעות המודרנית שלה. אנשים מפחדים מהמצב במדינה – הביטחוני, הפוליטי, החברתי או הכלכלי – אבל הפחד שלהם מתורגם בטעות לזעם, וממילא נענה בזעם חוזר. כך שכולם מפחדים, אבל אף אחד לא מקבל את החיבוק שהוא זקוק לו.

לפני כמה שנים הייתי עד לתאונה קלה בכביש. שני רכבים התנגשו בצומת, בלי נפגעים בגוף, רק קצת פחחות וזכוכיות שבורות. אחד הנהגים יצא מהרכב זועם וכועס, הוא צעק בקול, ושפת הגוף שלו היתה כשל מישהו שתכף יחטיף מכות. הנהג השני יצא גם הוא בסערה מהרכב, "הסתער" לעבר הנהג האחר, ורגע לפני שרצתי להפריד ביניהם שמתי לב שהוא פשוט מחבק אותו, חיבוק חם וחזק. הנהג הראשון, זה שכעס וזעם, התבלבל לרגע – הוא נערך לעימות ולא תכנן לקבל את החיבוק הזה. ראיתי איך אחרי הבלבול הראשוני החיבוק הזה המס את רוב הכעס שלו. כמה רגעים אחר כך הם עמדו בצד, החליפו פרטים והמשיכו הלאה. היה ביניהם עימות מוצדק, ויש לו כמובן מקום, אבל אפשר היה לנהל אותו עם קצת פחות רוגז.

הרבה מהכעס שמסתובב אצלנו ברחובות הוא סוג של תגובת חרדה. הוא נראה כמו זעם, אבל הוא בעצם פחד. אם מישהו מתרגז עליכם, חכו רגע לפני שאתם מתרגזים עליו בחזרה. מאוד ייתכן שזה "רוגז" במובן המקראי של המילה.