אל תטעו בו. סקרים המתקיימים טרם פתיחת מערכות בחירות לא מנבאים את תוצאותיהן, אלא מציגים את הלך הרוח ברחוב הפוליטי לאותה עת. אבל התופעה המראה שאם נפתלי בנט יעמוד בראש מפלגה (עוד בטרם נודעו שמות המועמדים לכהן בכנסת מטעם מפלגה זו מלבד בנט עצמו) ינדדו אליה שלושה מנדטים מהדמוקרטים בראשות יאיר גולן, שהצליח לאחד את העבודה עם מרצ, חוזרת על עצמה שבוע אחר שבוע - וקשה להתעלם ממנה.
מצביעי הדמוקרטים הם מצביעי השמאל הציוני המובהקים. הם תומכים בפתרון שתי המדינות, בעיקר כדי להבטיח שישראל לא תאבד את אופייה הייחודי כמדינה יהודית־דמוקרטית. הם מאמינים בחשיבות היחסים הטובים בינינו לבין שכנינו. הם לא חושבים ש"כל הערבים אותו דבר" ולא ש"כל היהודים אותו דבר". הם מאמינים שאין די בשוק החופשי כדי למנוע פערים כלכליים בלתי נסבלים, וחושבים שתפקיד המדינה הוא לשאת באחריות רחבה למען רווחת הפרט, ולא להסתפק במינימום, המותיר את החלשים בחברה לנפשם. הם מגדירים עצמם סוציאל־דמוקרטים, או סוציאל־ליברלים, ומאמינים שניתן לממש את האינטרסים הלאומיים שלנו בלי לדרוס את האחר.
איך כל הדברים הללו מתכנסים לכדי שלושה מנדטים של קולות צפים, שלא מתלבטים בין שלוש מפלגות המרכז־שמאל הציוני, אלא בין אחת מהן לבין מפלגת הימין הקיצוני של בנט, המצויה הרחק מימינו של פטרונו ושנוא נפשו, נתניהו - קשה מאוד להבין. למתלבטים הללו אזכיר שבנט הוא מתנגד נחרץ לפתרון שתי המדינות, ושה"חלופה" שלו היא לספח את שטח C, שברובו הגדול נועד לפלשתינים. הוא ביקר את בני גנץ, שכיהן כשר הביטחון בממשלתו, כשהאחרון אירח בביתו את הנשיא הפלשתיני, מחמוד עבאס.
רק מי שמוותרים על פתרון מדיני, שמצטרפים למאמינים שלנצח נאכל חרב, ושלא מודאגים ממצב שבו מיעוט יהודי ישלוט ברוב ערבי - יכולים להתגעגע לאיש הזה בפוליטיקה, ולהעביר קולות ממחנה השלום אל האיש שעמד בראש סיעה של שישה חברי כנסת, שסחט את תפקיד ראש הממשלה למשך שנה ושלא הותיר שום חותם.
סכסוכים של אחרים. הספר "וכיתתו", שיצא לאחרונה, הוא מיזם שעבדו עליו אלון ליאל ויהודה ליטני המנוח במשך יותר מעשור, והוא בהחלט יחיד במינו. הוא בוחן שלושה סכסוכים, ששניים מהם נפתרו (אירלנד ודרום אפריקה) והשלישי נותר בלתי פתור אך רגוע (קפריסין). הם דובבו עשרות רבות של אנשים משני צידי המתרס בשלוש המדינות, על תחושותיהם לפני ההסכמים ואחריהם ועל ההסכם שנפל במשאל עם. המרואיינים דיברו על אדמה ודמוגרפיה, על מיעוט ורוב, על דת ופוליטיקה, על האמון בצד השני, על השנאה אליו ועל שינוי היחס כלפיו לאחר שהתברר שמדובר בבני אדם. זה לא ספר מתקתק - הוא מתייחס להפרות שנעשו לאחר שנחתמו הסכמים, לכך שלא כל המאמצים לפיוס עלו יפה, ולכך שלעוינות ההדדית קשה להימחק. המסקנות אינן פשוטות וחד־משמעיות, מלבד מסקנה משתמעת אחת: אם שני הצדדים באמת מעוניינים לשים קץ לסכסוך - הם ימצאו את הדרך.
נוער הריביירה. נוער הגבעות, שהתכוון להתיישב בעזה, ממש מודאג מאז הציג הנשיא טראמפ את תוכניתו להרחיק מעזה את הפלשתינים ולהקים ריביירה לעשירי העולם. איך הוא יכול היה לעשות את זה לנוער הגבעות ולמנהיגיו? האם יכול להיות שטראמפ בכלל לא הביא אותם בחשבון כשהביא לאוויר העולם את תוכניתו, או שמא הוא בכל זאת מתכנן את אחד מחופי הריביירה עבור דניאלה וייס ומעריציה הצעירים?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו