ארוכה הדרך לריביירה בעזה: המכשולים הניצבים בפני תוכנית טראמפ

טראמפ. הדבר החשוב ביותר שקרה השבוע הוא שישראל חזרה למעמד המיוחד שהיה לה בוושינגטון. לא עוד מדינה: ה־מדינה. ה־שותפה, ה־חשובה, ה־מועדפת.

זה עניין דרמטי, לא פחות. עוצמתה של ישראל נגזרת מהרבה עניינים. הקשר עם ארה"ב הוא אחד החשובים שבהם. הידיעה שמאחורי 10 מיליון ישראלים עומדים 300 מיליון אמריקנים ויותר – על עוצמתם הצבאית, המדינית, הכלכלית – גורמת לכל גורם באזור (וגם מעבר לו) לחשוב מאה פעמים לפני שהוא פועל. תזכרו את ה־Don't המפורסם של ג'ו ביידן מתחילת המלחמה שהרתיע את איראן ושלוחיה (וגם את ישראל) שלא לפתוח חזית נוספת בצפון מחשש שארה"ב תתערב. תזכרו את נושאת המטוסים ואת משלוחי הנשק שהגיעו איתו. ועכשיו תשימו את זה על סטרואידים ותקבלו את איך שנתפס היחס של ממשל טראמפ לישראל.

המעטפת הזאת חשובה מהפרטים, שהם, כתמיד, מורכבים יותר. טראמפ שם על השולחן כמה עניינים ביום שלישי. המרכזיים שבהם היו החטופים, עתיד עזה, ההסכם עם סעודיה והגרעין האיראני. מטבע הדברים, הפתרון שהציע לעזה תפס את מרבית הכותרות. לרגע אפשר היה לעצום עיניים ולדמיין עולם ללא שכנים עוינים. שווייץ של המזרח התיכון.

טראמפ התאהב ברעיון שלו ככל שדיבר. הלקוח הישראלי התאהב ביחד איתו. הלקוח הפלשתיני – פחות. אחר כך התברר שאף מדינה ערבית לא מתלהבת (בעדינות) לקבל פליטים פלשתינים. שיש חשש אמיתי שהשלטון בירדן ייפול, והשלטון במצרים יתערער, ושהציבור במדינות ערביות נוספות יפתח במהומות שמי יודע לאן יובילו, ושספק אם העזתים ירצו להחליף את העולב הקיים שלהם בעולב אחר, נניח בסומליה. אם יציעו להם חיים טובים במערב הם יסכימו בוודאי – הרי זה החלום – אבל בבחירה הקיימת הם יעדיפו את הרע המוכר על פני הרע שאינו מוכר.

ויש בעיות נוספות, שעם שוך הכותרות יתחיל הדיון בהן. משפטיות (אמנת ז'נבה הרביעית אוסרת במפורש על העברת אוכלוסייה משטח כבוש), כלכליות (מי יממן; דוברת הבית הלבן הבהירה שלשום שארה"ב לא בעניין), מעשיות (מי יפקח על יציאת התושבים ומי יילחם במחבלים שיישארו), מדיניות (כאמור, העולם הערבי מתנגד, וגם המערבי), ואפילו כאלה שנוגעות לישראל (אם מותר לדבר על העברת תושבים כדי להסדיר בעיות, עלול לקום מי שידרוש להעביר גם את היהודים מישראל).

ובכל זאת, להצעתו של טראמפ היו לפחות שלוש תועלות מיידיות. הראשונה - היא הוציאה את הצדדים למחוזות חשיבה אחרים. השנייה - היא שמה מול הפלשתינים בכלל, ומול חמאס בפרט, שוט משמעותי שלא היה שם קודם. השלישית - היא סידרה במפורש את העדיפויות. קודם כל חטופים, אחר כך השאר.

בנימין נתניהו הרוויח עוד משהו: יציבות לממשלתו. שותפיו מימין קיבלו הרבה יותר משייחלו. הם ייאלצו אמנם להיפרד זמנית מחלום ההתנחלויות בעזה, אבל בתמורה קיבלו ניצחון שהוא יותר ממוחלט (על הנייר כמובן). עכשיו הם יתבקשו לשבת בסבלנות ולחכות שזה יקרה, ולא להערים קשיים על בקשות שיעלה טראמפ בדרך. אם מישהו מהם יתנגד לשלב ב' של הסכם החטופים יזכירו לו מה מחכה בקצה המסלול, ויתהו האם בשם שחרור רוצחים פלשתינים או שינוי בפריסת הכוחות הוא מוכן להסתכן בלאבד את הכל.

פרשנים פוליטיים כבר הגדירו את זה כמהלך מבריק של טראמפ. ההבטחה שלו רחוקה ובלתי ברורה, אבל את תמורתה הוא דורש הרבה קודם. אם לא ניתן, בוודאי לא נקבל. אם ניתן, לא בטוח שנקבל. ואם נערים קשיים, המחיר עלול להיות כבד פי כמה: מאובדן החטופים ועד אובדן הגב של האיש והמעצמה החשובים בעולם.

חמאס. עם כל זה יש רק בעיה אחת, אותה הבעיה שהיא הסיבה שהגענו לכאן: חמאס. לא ברור מה יוצא לו מכל זה, ולמה לו להסכים. אם לא שואלים אותו, הוא לא ישתף פעולה. ואם שואלים אותו, הוא ישתף פעולה רק במה שישרת אותו. ובאופן מובהק, מה שמשרת אותו זה שימור השלטון שלו בעזה. וכדי להבטיח את שלטונו, הוא מחזיק בחטופים, ואם ישחרר אותם הוא הופך את עצמו לפגיע יותר. ולכן האינטרס שלו הוא למשוך ולעכב ולשבש את התהליך כמה שיותר, כדי להרחיק את החרב שמאיימת עליו.

זה מעמיד בספק את המשך היישום של השלב הנוכחי של ההסכם. עד עתה שוחררו 13 חטופים חיים מעזה. מי שראה אותם, מי ששמע את הסיפורים, מבין שאין זמן. שכל שנייה שם היא נצח, וכל דקה היא סכנת מוות. וזה בלי לדבר על ההתעללויות הפיזיות והנפשיות, ועל הפחד וחוסר הוודאות, וכן – גם על התסכול שממשלת ישראל לא הציבה אותם במקום הראשון (מזל שהיו הפגנות וראיונות שחיזקו אותם, לתשומת ליבם של כל מי שתקפו את ההפגנות והראיונות האלה בטענה שהם מסכנים את החטופים).

היום אמורה להתפרסם רשימה נוספת של שלושה חטופים חיים, גברים, שאמורים להשתחרר מחר. צריך לקוות שזה יקרה, ובהמשך לכך שיתר 20 החטופים שכלולים בשלב הנוכחי של ההסכם – 12 מהם חיים ו־8 מתים – יוחזרו אף הם. השאלה מה יקרה אם חמאס יתחיל להערים קשיים. איזה שוט ישראל (וטראמפ) מחזיקה מולו, כאשר הובהר מפורשות שחידוש הלחימה לא עומד על הפרק. ויותר מזה: מה ישראל יכולה לעשות כדי לקדם את השלב השני בהסכם, ומה אפשר להציע לחמאס כדי שיסכים – בידיעה שרגע אחרי שבעיית החטופים מסתיימת מגיע שלב הפינוי שלו מעזה.

במילים אחרות - כל הבעיות שהיו כאן ערב הפסגה בוושינגטון עדיין כאן. מה שהתווסף להן זה גב אמריקני מוצק ותוכנית שהסיכויים למימושה לא ברורים עד קלושים. עכשיו לכו תהפכו את זה לתוכנית עבודה, כשברקע עוד כמה אבני יסוד שזועזעו בשבוע החולף – ובראשן ההסכם עם סעודיה וסוגיית הגרעין האיראני.

העניין הסעודי סגור. כלומר סגור עקרונית. ישראל בעד, סעודיה בעד, ארה"ב בעד. כל צד גם יודע מה הוא מקבל. ישראל מקבלת נורמליזציה עם סעודיה (ועם עוד מספר לא ידוע של מדינות ערביות ומוסלמיות) ומקבלת חבילת סיוע ביטחונית וכלכלית נדיבה. סעודיה מקבלת ברית הגנה עם ארה"ב ופרויקט גרעין. וארה"ב מקבלת פתרון של כאב ראש אזורי וגלובלי, כי היא מקטינה משמעותית את ההשפעה הסינית במזרח התיכון.

כל זה נמצא בהישג יד מאז שטראמפ סיים את כהונתו הקודמת, לפני ארבע שנים. הבעיה היא הסוגיה הפלשתינית. סעודיה דורשת פתרון כלשהו. ישראל מתנגדת. ארה"ב של ביידן צידדה בסעודים (ממילא העניין לא היה רלוונטי כל עוד התנהלה מלחמה בעזה). ארה"ב של טראמפ מצדדת בישראל, אבל הנשיא הוא איש של עסקאות גדולות שמוכן לקחת סיכונים למען רווחים. וממילא סעודיה הבהירה שכל הפתרון המוצע בעזה אינו מקובל עליה והיא ממשיכה להתעקש על מדינה פלשתינית, כלומר שחזרנו לנקודת ההתחלה.

בעניין השני, האיראני, קיבלה ישראל ברקס. זה לא סוד שבשנים האחרונות האיצה ישראל את תוכניותיה לתקוף את אתרי הגרעין באיראן. זה קרה במקביל להאצה המטרידה בפרויקט הגרעיני של איראן, שכבר מזמן מצפצפת על כל הסכמה ופיקוח. הדיון הזה הפך אקטואלי מתמיד על רקע הישגי המלחמה, ובראשם הפגיעה העמוקה במערכי ההגנה האווירית של איראן. פתאום זה נראה אפשרי, בהישג יד, ואפילו בטוח מתמיד – ובהתאמה הפיתוי (והתמיכה מצד גורמים פוליטיים ומקצועיים).

בישראל קיוו שטראמפ ילך איתנו את כל הדרך גם בעניין הזה. הדפ"א המועדפת היתה ונשארה תקיפה אמריקנית, כי לתפיסת ישראל גרעין איראני הוא לא בעיה ישראלית אלא בעיה גלובלית. הדפ"א השנייה היא תקיפה משותפת ישראלית־אמריקנית, כדי שיהיה ברור שישראל לא לבדה בעניין הזה, וגם כדי שארה"ב תעמוד מאחוריה אם איראן תחליט להגיב. הדפ"א השלישית היא של תקיפה ישראלית עצמאית, שמחייבת כמובן תיאום הדוק עם האמריקנים, אבל מותירה את ישראל לבדה בביצוע וגם מול ההשלכות – למשל אם יתברר שדקה אחרי התקיפה, במקום להירתע מחליטה איראן דווקא להאיץ את תוכניתה ולשעוט לעבר הגרעין.

טראמפ, נכון לאמצע השבוע, בחר בדפ"א הרביעית. האיש שהוציא את ארה"ב מהסכם הגרעין הקודם רוצה להחזיר את הצדדים להסכם גרעין חדש. הנטייה הישראלית הטבעית היא להתנגד, משום שהאיראנים כבר הוכיחו בעבר שעבורם הסכם זה לא הסכם ומילה היא לא מילה, והם רק יחכו שטראמפ ילך כדי לחזור להפרות ולמשחקים.

ובכל זאת, בהסכם יש גם יתרונות. הוא יכול לקחת מאיראן אורניום שצברה, וצנטריפוגות שהתקינה, ולהכניס את המערכת כולה תחת פיקוח, ואם כל זה יגובה בסנקציות קשוחות ויוסכם לפרק זמן ממושך של עשרות רבות של שנים – וגם ייתמך בסעיפים שיפגעו בייצור הטילים ובהפצת הטרור האזורי – איראן תתרחק מהפצצה ותתרחק עוד יותר מהשפעתה הרעה והמסוכנת על האזור כולו.

טראמפ משוכנע שזה אפשרי. הוא אמר את זה במילותיו. איראן הגיבה מייד בהסכמה: אין לה מה להפסיד. כתמיד, יכריעו המעשים. גם בצפון קוריאה זה היה אפשרי וזה לא קרה. טראמפ אמנם נפגש פעמיים עם קים ז'ונג און והיה משוכנע שזה עוד רגע קורה, אבל במבחן התוצאה צפון קוריאה נותרה מבודדת ומאיימת כשהיתה.

ועדיין, צריך לתת לטראמפ רוח גבית בעניין הזה. ישראל לא יכולה ללכת נגדו, והסכם טוב הוא לא בהכרח רע. אם לא יושג הסכם כזה, תמיד תישאר אופציית התקיפה. כדאי לוודא שהנושא מתברר לפני שאיראן תשקם את יכולות ההגנה וההתקפה שלה בסיוע רוסי (עניין של פלוס־מינוס שנה), ובעיקר כדאי שלא לחזור על הטעות שישראל עשתה אחרי שנחתם ההסכם הקודם, כאשר הוקפאו התוכניות לתקיפה באיראן לטובת פרויקטים אחרים.

איראן כאן, והיא תישאר כאן עם או בלי הסכם, והיא תנסה לשקם את מעמדה האזורי ואת בני החסות שלה שספגו פגיעה קשה ב־16 החודשים האחרונים. ולישראל אסור להוריד ממנה את העיניים, למרות שהיא נדרשת לפקח במקביל על ציר חדש שמתהווה מולה: ציר האחים המוסלמים, בהובלת טורקיה וקטאר ובהשתתפות גורמים נוספים, שמבקש לעצמו הגמוניה אזורית וכבר כבש לעצמו טריטוריות (בסוריה) שמאפשרות לו להרחיב את השפעתו. מי שחשב שטוב שאסד הלך, וטוב שאל־ג'ולאני הגיע, וטוב שהסדר הישן נשבר, מוטב שיחשוב שוב כי היריב החדש עלול להתברר כמסוכן לא פחות, גם אם דרכי הפעולה שלו יהיו שונות (לפחות בעתיד הנראה לעין).

גם בעניין הזה ישראל צריכה את ארה"ב. טורקיה חברה בנאט"ו, וקטאר מארחת אצלה את הבסיס האמריקני הגדול ביותר במזרח התיכון. הדרך למנוע בסיסים צבאיים טורקיים בסוריה ואיומים מגבול הגולן, והדרך להרחיק את הנהגת חמאס מקטאר ולמנוע את המשך הזרמת הכספים לסניף עזה של האחים המוסלמים, עוברות בוושינגטון. בידי טראמפ המפתח לכל.

חטופים. ערב נסיעתו לוושינגטון פיזר נתניהו רמזים בתקשורת שהוא מתכוון לשנות את הרכב צוות המו"מ הישראלי. רון דרמר יעמוד בראשו במקום ראש המוסד דדי ברנע, וראש השב"כ רונן בר יוזז הצידה. בחלק הראשון אפשר לראות רצון להציב נציג שווה משקל לסטיבן וויטקוף, האיש של טראמפ במו"מ. החלק השני מטריד יותר, משום שהשב"כ לא רק אפשר את השלב הנוכחי של ההסכם - הוא עומד בליבו.

בניגוד למקובל לחשוב, לא מדובר בהסכם חטופים: מדובר בהסכם ביטחוני שהחטופים הם רק חלק ממנו. ההסכם כולו רחב בהרבה, וכולל סעיפי ביטחון ומודיעין שמחייבים היכרות אינטימית עם צורכי הביטחון של ישראל וקשרים בעולם הערבי (ובעיקר במצרים) כדי להבטיח שהוא יתממש. את כל אלה דרמר לא מכיר ולא מסוגל לספק, והוא זקוק לשב"כ (ולמוסד ולצה"ל) כדי להבטיח שהם יתקיימו.

הכוונה להזיז את בר מעוררת כמובן חשד שמדובר במהלך רחב יותר, שנועד להראות לו את הדרך החוצה מהשב"כ. בר כבר הצהיר שיעזוב בגלל אחריותו לכישלון 7 באוקטובר, אבל חיוני שישלים לפני כן את משימת השבת החטופים. בסביבת נתניהו יש מי שרוצים שזה יקרה מייד: גם כדי לנטרל לחצים של אנשי מקצוע מיומנים במו"מ לשחרור חטופים וגם כדי להשתלט על השב"כ כפי שעשו במשטרה.

השבוע פגשתי משפחת חטופים שביקשה להישאר בעילום שם. רובן מבקשות להתראיין בגלוי, אבל המשפחה הזאת מפחדת שיאונה רע ליקיר שלה. שהוא יידחק לתחתית הרשימה. ניסיתי להסביר להם שאין סיכוי שזה יקרה. הם סירבו להשתכנע. שאלתי אם הם סומכים על מישהו. הם השיבו שרק על אנשי המקצוע. ביקשתי שמות. הם נקבו בשניים: ניצן אלון ורונן בר.

בשבועות הקרובים יתווסף שם שלישי לרשימה הזאת: אייל זמיר. בימים האחרונים הוא החל בחפיפה לקראת כניסתו ב־6 במארס לתפקיד הרמטכ"ל, ובהעברת מקל בתפקידו הנוכחי כמנכ"ל משרד הביטחון. זמיר מודע לגודל המשימה שתונח על כתפיו: שיקום הצבא ואמון הציבור בו, טיפול במשרתי הקבע והמילואים והסדיר, פתרון לסוגיית חוק ההשתמטות מגיוס, וכמובן העניינים המבצעיים – מעזה וסוריה ועד איראן, וכמובן יו"ש שבוערת מתמיד.

בתקופה האחרונה נכתב כאן כמה פעמים שזמיר הוא האדם המתאים ביותר למשימה הזאת, בתקופה הזאת. נתניהו ושר הביטחון ישראל כ"ץ עשו נכון כשמינו אותו. צריך לקוות שייתנו לו לתקן ולשפר את הדרוש תיקון ושיפור, כדי שצה"ל יישאר מקצועי וכדי לצמצם השפעות פוליטיות. וצריך לקוות שהם ינהגו באותה הדרך בשב"כ. חשיבותו לישראל, לביטחונה (ובעת הזאת גם לחטופים), עולה עשרות מונים על חשיבותו לממשלה.