רגע לפני קריסה: כך ניצלה הציביליזציה המערבית

הבנאדם כבר כבש חצי עולם, יש לו צבא ענק, כולם רועדים ממנו אש, ואז הוא מגיע לחידה שמבוססת על קשר בחבל. אמנם מהודר, אבל כולה חבל שמסובך בקשר של שרוכי נעליים, וכולם סביבו עושים עניין: "אוי, זה הקשר שאי אפשר להתיר! יש נבואה שאומרת שמי שפותר אותו ישלוט בכל אסיה!". אנחנו בפריגיה של המאה ה־4 לפני הספירה, הכוהנים הזיעו מתחת לגלימות, ההמון עמד וצפה בקשר המקודש.

גורדיוס היה איכר. לא מצביא ולא נסיך. יום אחד רתם את השור ועלה איתו העירה. בכניסה לעיר עמד פסל של זאוס. גורדיוס עצר שם. האנשים הסתכלו בו. אולי חיכו לו. איש לא אמר דבר, אבל ידעו. הנבואה אמרה שמי שיגיע ראשון ימלוך עליהם. והנה הוא כאן. הם המליכו אותו. הוא לא שאל למה.

כשהגיע הלילה, קשר את העגלה בקשר חזק. חבל עבה, מלופף שוב ושוב. שלא ייפרם, שלא ייפתח לעולם. אמרו שהקשר הזה הוא גורל הממלכה. מי שיתיר אותו - יכבוש את אסיה. אלכסנדר הגדול בחן את הקשר. הקשר היה מסובך כמו מערכת יחסים אסורה או כמו טופס של מס הכנסה. ואז באה החרב. אלכסנדר חתך את הקשר הגורדי. הקהל נאנח, ולא רק בגלל ההפתעה - אלא בגלל הבוטות וחוסר התחכום.

אבל אלכסנדר, כמו כל אדם שנועד לשנות את העולם, הבין שהתשובה הנכונה הרבה פעמים מביכה את האינטלקטואלים, בעולם של שקרים מתוחכמים ולא מתוחכמים. כשאלכסנדר שלף את החרב מול הקשר הגורדי, הוא לא רק חתך חבל - הוא חתך את כל השכבות המיותרות של הציביליזציה שהצטברו מעל האמת הפשוטה. בעולם שבו כולם מדברים על "תהליכים", "הכלה", יש משהו מרענן בפעולה החדה, הברורה, הלא מתנצלת.

כמה פעמים ישבתם בישיבות ארוכות שבהן אנשים חכמים מדי מנסים לפתור בעיות פשוטות מדי? כולם מחכים לאלכסנדר. אבל בינתיים אנחנו ממשיכים להיכשל שוב ושוב בהתרת קשרים חסרי פתרון, להעמיד פנים שסיבוך הוא צורה של חוכמה.

השינוי מתחולל בצעדים קטנים, קשה להבחין בהם בזמן אמת. רק לקראת סוף המהפכה הרעיונית, כשכבר קשה להסיג אותה לאחור, זה עושה בום. אבל אז רעיון שהיה קיצוני בעבר הופך פתאום למדיניות ממשלתית

בנובמבר 24' העולם עמד בפני הכרעה. אם קמלה האריס היתה נבחרת, המשמעות היתה סוף התרבות המערבית. דונלד טראמפ, שוט ההיסטוריה, חותך את הקשר הגורדי. קיבלנו חסד.
תהיתם פעם איך רעיונות שהיו בעבר בגדר טאבו - למשל סחר באיברים, פונדקאות, או ניתוחים לשינוי מין במימון המדינה - הפכו לנורמות לגיטימיות, שכל מי שמעז לכפור בהם מוקע כחשוך ונבער? והפוך – כיצד תפיסות שהיו בעבר מוסכמות מקיר לקיר, למשל היותה של ישראל מדינת הלאום של העם היהודי, הפכו לשנויות במחלוקות, שלא לומר גזעניות? חוק הלאום כמשל.

ופה נכנס לתמונה חלון ההזדמנויות של אוברטון הקרוי, כמה מפתיע, על שמו של ג'וזף אוברטון. לא פוליטיקאי, לא עילוי אקדמי לנובל – סתם מהנדס חכם שעבד באיזה מכון מחקר במישיגן כשלפתע נפל לו האסימון.

אוברטון עצמו לא איתנו. הוא נהרג בתאונת מטוס בגיל 43. הבנאדם פיצח תובנה אדירה על איך האנושות מתנהגת, ומטוס אחד אמר "אה, אתה חושב שהבנת את הגבולות? בוא נראה אותך מתמודד עם כוח המשיכה". אני מניח שיש מי שקורא את זה וחש "אוי, זה לא יפה לצחוק על תאונות מטוסים". וזו בדיוק הפואנטה של אוברטון.

הוא הסביר כי קיים טווח רעיונות מקובל בשיח הציבורי. כלומר, ספקטרום רעיונות המקובל על הציבור. כמו חלון. ומה שמחוץ לחלון? בלתי נתפס, משוגע, הזוי. והחלון הזה זז. כל הזמן. לאט־לאט, כמו פקק תנועה על כביש 6, אבל הוא זז. מה שפעם היה נחשב להזוי לחלוטין - כמו נישואים חד־מיניים או הצבעה לנשים - הפך להיות נורמלי לגמרי. ומה שפעם היה נורמלי - כמו לעשן בתוך מסעדה או לתת פליק לילד - הפך לבלתי נסבל.

לפני 200 שנה היית יכול להחזיק אנשים בבעלותך, פשוט להחזיק אותם, ואף אחד לא היה ממצמץ. כיום אנחנו תופסים את הראש ולא מבינים איך. זה חלון אוברטון שבא בקטע הטוב, אבולוציוני, אבל מה קורה כשמזיזים את החלון כל כך שמאלה שנכנסת רוח פרצים? איך הפכנו מחברה שבנתה את הקתדרלות הגדולות של אירופה לחברה שמגדירה את עצמה על פי העלבון שאיזה פתית שלג חטף כי מישהו לא אמר את כינוי הגוף הנכון עבורו? למה אסור להגיד יותר "ייהוד הגליל"? למה טרנספר זו מילה גסה? בן־גוריון תמך בטרנספר. ברל כצנלסון תמך. מה קרה? חלון האוברטון. גם אני לא העזתי לעלות על דל שפתיי את הרעיון, כי גם אני חלק מהציוויליזציה הישראלית והמערבית, ויש דברים שכותבים בווטסאפ ולא אומרים בקול.

במשך שנים השמאל המערבי, הפרוגרס, באמצעות תכנון מראש ומניפולציות, הזיז את "חלון אוברטון" מהשלב "הבלתי מתקבל על הדעת" מבחינה חברתית, ועד השלב של "פוליטיקה אקטואלית". כלומר, העלאת הרעיון לדיון ציבורי פומבי, החדרתו לתודעת ההמון, ולאחר מכן הסדרת מעמדו באמצעות החוק. השינוי מתחולל בצעדים קטנים, קשה להבחין בהם בזמן אמת. רק לקראת סוף המהפכה הרעיונית, כשכבר קשה להסיג אותה לאחור, זה עושה בום. אבל אז רעיון שהיה קיצוני בעבר הופך פתאום למדיניות ממשלתית.

בשנות ה־60 הם צעקו ברחובות פריז "אסור לאסור". כיום הם צועקים "אסור להגיד מה שאסור לאסור". השמאל, שפעם נלחם נגד צנזורה, הפך למפלצת של דיכוי חופש הביטוי. פעם להיות פרוגרסיבי היה לתמוך בחופש ביטוי מוחלט, חלון האוברטון הפרוגרסיבי זה לדעת בדיוק אילו מילים אסור להגיד.

אבל ההיסטוריה לפעמים עושה אהבה עם עצמה ויולדת מפלצת. החלון של אוברטון לא רק זז השבוע - הוא התהפך כמו גיליוטינה. גנדי צדק. וכאן צריך להודות שוב לטראמפ. הוא ניצח כי לאנשים נמאס מוויכוחים מטומטמים כאלו בזמן שבסין בונים גשר תלוי באורך 30 ק"מ, קוצרים איברים ומייצרים בינה מלאכותית.

טראמפ לא רק קוטע את הקשר הגורדי של "הפתרון הקלאסי", הוא גם הזיז את חלון האוברטון ולמעשה פתח אותו לרווחה.

והנה החלק המצחיק. הימין המערבי, שלא פעם היה טיפש ומסורבל כמו דב שיכור, עלה על השיטה. הוא לקח את חלון אוברטון והפך אותו לנשק. עכשיו הוא משתמש בו כדי להזיז את השיח הציבורי ימינה, ומי צורח בהיסטריה?