ישראלבלוף: שר הביטחון לא יכול להסתיר את כוונותיו

הלוי. טוב עשה הרמטכ"ל כשהודיע שהוא פורש. רבים טענו השבוע שהיה עליו להודיע על כך כבר מזמן. זה חלב שנשפך. הודעתו הפסיקה את העיסוק בשאלה מתי יממש את אחריותו וילך הביתה. היא גם חסכה ממנו את הביזוי שהיה כרוך בהדחתו, שאותה תכננה הממשלה לעשות.

שר הביטחון, ישראל כ"ץ, טען בשבת האחרונה ש"כהונת הרמטכ"ל לא קשורה ולא תהיה קשורה לשום סוגיה פוליטית". ההודעה פורסמה בתגובה לדבריו של איתמר בן-גביר כי הוצע לו לקבל את הקרדיט על הדחת הרמטכ"ל. אחר-כך בא בצלאל סמוטריץ' וסגר את הוויכוח כשקרא בפומבי לרמטכ"ל להתפטר, ולא - יפוטר. הלוי קרא את המפה והבין שעליו לפעול מהר. הוא לא האמין למלה שהממשלה הזאת אמרה מרגע שנכנס לתפקיד: לא היתה סיבה שיאמין לה כעת.

צריך להיות ציניקן חסר עכבות כדי לספסר במינוי הרמטכ"ל. צריך להיות אדם חסר אחריות כדי להפקיד (סליחה, להפקיר) את העניין בידיו של בן-גביר, שכבר הוכיח את יכולת ההרס שלו במשטרה. צה"ל חשוב לביטחון המדינה פי כמה, בוודאי אחרי מה שעברנו כאן ב-15 וחצי החודשים האחרונים. מי שלא למד בדם עד כמה התפקיד הזה קריטי, כבר לא ילמד לעולם.

בנימין נתניהו לא היה כזה בעבר. אחרי מלחמת לבנון השנייה הוא טען כך בפני ועדת וינוגרד: "האחריות של הקברניט היא של ראש הממשלה. תפקידו של שר הביטחון הוא משני. תפקידה של מערכת הביטחון הוא משני. האחריות על ביטחון מדינת ישראל היא של הקברניט המופקד, ראש הממשלה. אתה נבחר על-מנת לדאוג לביטחון של המדינה, ואתה צריך להיות פעיל בהנחית התפישות בין המלחמות וגם תוך כדי המלחמות. ראש הממשלה הוא זה שצריך לעבד את האסטרטגיה הכוללת. זה לא דבר של פקידות או אחרים. אתה מקבל את הפיקדון, הפיקדון הוא המדינה ורווחתה, אבל לפני הכל ביטחונה.

"יש שתי גישות שמקובלות בעניין הזה, ואני שולל אחת מהן לחלוטין. האחת אומרת שראש הממשלה תפקידו למנות מפקדים, נקווה שהם מפקדים טובים, ובזמן מלחמה או הכנות למלחמה הוא נותן להם לעשות את שלהם. הגישה השנייה אומרת שתפקידו לא רק למנות אותם, אלא גם להנחות אותם בדברים המרכזיים. גם אם הוא שואב מהם או מכתיב מהם, הוא בסופו של דבר צריך להחליט ולהנחות. אני דגלתי בשיטה הזאת ודוגל בה גם היום".

מתברר שכל מה שנתניהו האמין בו ב-2006 לא תקף היום. מה השתנה, אתם שואלים. אז ראש הממשלה היה אהוד אולמרט, ונדרש היה להפיל עליו את האחריות. כיום ראש הממשלה הוא נתניהו, ונדרש להפיל את התיק על אחרים. הלוי הוא הקליינט המושלם, גם משום שהוא באמת אחראי לכישלון העצום של הצבא, וגם משום שהוא לקח את האחריות הזאת בעצמו. נתניהו הופך עולמות כדי להסתפק בה (ובאחריותם של יתר בכירי צה"ל והשב"כ). הוא לא יצליח: ככל שיעמיק לחפור, כך האחריות תדבק בו.

עד השבוע האמנתי שאין סיכוי שתקום כאן ועדת חקירה ממלכתית. שנתניהו, בסיוע עדר מגיניו בכנסת ובתקשורת שהיו נוהגים הפוך בדיוק לו מישהו אחר היה מנהיג את המדינה, יעשה הכל כדי לחמוק ממנה, וגם יצליח. אבל אחרי שראיתי את ההורים השכולים ואת הלוחמים בכנסת, השתנתה דעתי. הם הרבה יותר חזקים ממנו, וגם מיו"ר ועדת הכספים משה גפני, ששבר השבוע את שיאי הביזיון והעליבות כאשר התעלם מהם בדיון בוועדת הכספים בדרישה לחקור את המחדל. פטרון ההשתמטות הסיטונית, מאסטר הכספים הקואליציוניים המושחתים, שותפו הנאמן של "הקברניט המופקד" תהה באוזני ההורים הבוכיים מה הם רוצים, "ביקשתם שישחררו את החטופים".

ראוי להתעכב רגע על המשפט הזה, כי יש בו הכל. "ביקשתם", כלומר זה לא עניין שלנו, הממשלה והקואליציה, אלא שלכם. "שישחררו", כלומר עשינו לכם טובה. "את החטופים", כלומר את הסחורה הזאת. זה היה מפגן כל-כך עלוב, כי גפני אפילו לא הבדיל בין הקבוצות השונות: מי שניצבו מולו היו הורים שכולים, לא משפחות חטופים. אבל מה לו ולהם. המציאות שלהם, של כל מי שהיה שותף מאז 7 באוקטובר למלחמה הקשה והארוכה הזאת, זרה לו ולחבריו. הם אפילו לא מתאמצים להראות אחרת.

כ"ץ. בכנסת כמו בכנסת, הכל מתערבב בהכל. באותו הזמן שבו ועדת הכספים דנה בהצעה (שהורדה אחר-כך מסדר היום) להקים ועדת חקירה ממלכתית, דנה ועדת החוץ והביטחון בחוק ההשתמטות מגיוס של שר הביטחון. ראש אכ"א, אלוף דדו בר-כליפא, אמר לוועדה דברים ברורים: "אני לא יודע לדבר אתכם בחוקים, אני יודע לדבר בצורך. אני קברתי 155 לוחמים במלחמה הזאת כשהובלתי את האוגדה שלי (אוגדה 36 – י"ל). נהרגו בכל החזיתות מאות לוחמים, ונפצעו אלפים. צה"ל צריך 10000 לוחמים באופן דחוף כדי להגן על מדינת ישראל. מסדרונות הכנסת שונים עבורי ממסדרונות נצרים או פילדלפי. אנחנו נעשה מה שתחליטו, אני רק אומר לכם מה אנחנו צריכים. ואני גם אומר לכם שאנחנו יודעים לבצע. תנו הנחיות ותנו כלים אמיתיים כמו סנקציות אישיות אפקטיביות, ונעמוד בזה".

שווה להתעכב רגע על בר-כליפא, שנכנס לתפקידו באוקטובר האחרון. הוא בוגר הפנימייה הצבאית "אור עציון" והמכינה הקדם צבאית "חוסן" בפדואל. בן למשפחה דתית, שמנהל אורח חיים דתי ומתגורר בסביבה דתית. הדת לא זרה לא, אבל הוא יודע על בשרו ועל בשר פקודיו שאפשר לשלב אותה עם שירות צבאי משמעותי. אותו אי-אפשר לבלף, וגם אי אפשר לעקם: אין סיכוי שהוא יקרוץ לממשלה או יגנוב איתה סוסים.

זה מסר חושב לכ"ץ, שהחוק שהוא מציע הוא ישראלבלוף: ניסיון לעשות כאילו מגייסים, כשבפועל מכשירים השתמטות סיטונית. בר-כליפא בסך-הכל הוכיח שהחוק הזה, כמו הממשלה שמקדמת אותו, עירום לחלוטין ומנותק מצרכי הצבא. העברתו היא בגידה בנופלים, ובגידה במשרתים, ובעיקר בגידה בביטחון המדינה ובערך שפעם היתה לו כאן חשיבות ונשכח כבר מזמן: שוויון.

את כ"ץ זה מעניין פחות. בבסיס מינויו היו שתי מטרות. האחת, להיפטר מהלוי. השבוע היא מומשה. השנייה, להעביר את חוק ההשתמטות מגיוס. צריך לקוות שהדרך לשם עוד רחוקה. שתי המטרות האלה ייפגשו בימים הקרובים, כאשר שר הביטחון יראיין את שלושת המועמדים להחליף את הלוי בלשכת הרמטכ"ל, האלופים אייל זמיר, אמיר ברעם ותמיר ידעי. ספוילר: אף-אחד מהם לא יסכים למכור את השתמטות החרדים כדי לקדם את סיכוייו.

זה יהיה לקח חשוב לכ"ץ, שמתנהל במערכת הביטחון ללא חרדת הקודש שצריכה לאפוף את מי שעוסק בחיי אדם ובקיום האומה. המשרד הזה כבר ידע שרים פוליטיים כמו פואד בן-אליעזר ואביגדור ליברמן. כלפי חוץ הם הפגינו ביטחון מוחלט, אבל בחדרים הסגורים הם הקשיבו ולמדו.

כ"ץ אחר. הוא משוכנע שהוא יודע הכל. בדיוק כפי שנהג במשרד האוצר (וכשל), כך הוא נוהג במשרד הביטחון (ואוי לכולנו אם ייכשל). שלוש פעמים בשבועות האחרונים שמעתי מאנשים שיושבים איתו שהוא לא מקשיב. שהוא מגיע עם ההחלטות מראש, ורק מחכה שכל הדוברים יסיימו כדי להכתיב אותן. וזה במקרה שהוא מחכה, כי לא פעם ההחלטות מוכתבות למערכת הביטחון באמצעות הודעות לתקשורת.

כך, למשל, למד השב"כ על ההחלטה לבטל את המעצרים המנהליים ליהודים. הקשר בין המסר שעבר מהשחרור הזה לפוגרום שביצעו השבוע יהודים בכפר הפלשתיני פונדוק הוא על אחריות הקורא בלבד. דרישתו של כ"ץ שהשב"כ ימצא דרכים אחרות לטפל ביהודים היא אחיזת עיניים: לו היו דרכים אפקטיביות כאלה, כבר היו מוצאים אותן מזמן.

כ"ץ הוא מכונה של הודעות יח"צ. כולן כמובן בעולמות ה"הנחיתי", "הוריתי" מבית מדרשו של נתניהו. השבוע, כשהחל מבצע "חרבות ברזל" בלב ג'נין, פרסם שר הביטחון הודעה שהמבצע הזה יתבצע "ללא חזרתיות של הטרור לתוך המחנה עם סיום המבצע – לקח ראשון משיטת הפשיטות החוזרות בעזה". חלקו השני של המשפט הובלט בהודעה, ולא בכדי. בשבועות האחרונים הופנתה ביקורת לעבר צה"ל על-כך שהוא פועל כך נגד החמאס בעזה. כ"ץ זיהה את הסנטימנט, וביקש לרכוב עליו: לא עוד הצבא הכושל עם הפשיטות הרופסות שלו. מעתה הצבא, בהנחייתי, יפעל כמו שצריך וינצח.

זה כמובן קשקוש. כ"ץ לא המציא כלום, והוא גם לא ישנה כלום. צה"ל לא יקים מחדש את מטה חטיבת מנשה בלב העיר ג'נין, והוא לא יציב בה כוחות קבועים. הוא יעשה מבצע נרחב שיימשך כמה שיימשך, ובסיומו יחזרו הכוחות לבסיסים, וייכנסו וייצאו שוב על-פי הצורך והמודיעין, כלומר יפשטו. בדיוק כמו בעבר. בדיוק כמו בעזה.

ועוד משהו. כ"ץ מכהן כשר הביטחון כבר חודשיים וחצי. מרגע שנכנס לתפקיד, הכל שלו. כן, גם הפשיטות שבוצעו בעזה עד שהפסקת האש נכנסה לתוקף בראשית השבוע כחלק מהסכם החטופים. שום דבר לא מנע ממנו להורות על שיטת פעולה אחרת: הוא שר הביטחון, וצה"ל כפוף לו. יש סיבה שהוא לא עשה זאת. כמו נתניהו, כ"ץ אחראי להכל, חוץ מאשר לאחריות.

את הודעתו על זימונם לראיונות של המועמדים לתפקיד הרמטכ"ל הוא סיכם בציטוט המוכר של דוד בן-גוריון: "תדע כל אם עברייה כי הפקידה את גורל בניה בידי מפקדים הראויים לכך". המשפט הזה, שמונצח גם מאחורי גבו של הרמטכ"ל בחדר הדיונים בלשכתו, הפך למוטו בצה"ל. מצער ומדאיג שאותה אם עברייה – מאות אלפי אימהות – לא יכולה להרגיש את אותו הדבר כלפי הממשלה.

זמיר. הלוי מונה לרמטכ"ל רגע לפני שממשלת בנט-לפיד סיימה את דרכה. נטען אז שמדובר במחטף שנעשה בתקופת בחירות, כדי לקבוע עובדות לממשלה הבאה. מי שטענו זאת בלהט היו בכירי הליכוד, ועדר החנפים שלהם בתקשורת. איש מהם לא חושב שזה לכל הפחות מוזר שממשלה שנגועה עד לצווארה במחדל של 7 באוקטובר עוסקת במינויים שקשורים למחדל הזה כאילו כלום.

אייל זמיר הוא היחיד מבין המועמדים לתפקיד שלא כיהן במטכ"ל ב-7 באוקטובר. ברעם היה סגן הרמטכ"ל: אם הוא סבור שכסגן אין לו שום אחריות או שותפות, היה עליו לוותר על התפקיד מזמן. ידעי פיקד על כוחות היבשה: הוא אינו אחראי לאף אחד מהכשלים, ועדיין – הוא היה חבר בדירקטוריון שכשל. בכל חברה עסקית אחרי מחדל כזה הדירקטוריון כולו היה נשלח הביתה.

למדינת ישראל ולצה"ל אין לוקסוס לשלוח את כולם הביתה. אי אפשר לגייס אלופים מהבקו"ם, או להקפיץ קצינים צעירים כמו שהציעו כמה מומחים לביטחון בעיני עצמם. צבא זה מקצוע, ומקצוע דורש ניסיון. כדי להיות מפקד אוגדה טוב אתה צריך להיות קודם מח"ט, וכדי להיות אלוף פיקוד טוב אתה צריך להיות קודם מפקדה אוגדה. דרך שתקוצר תעלה בדם.

לכן, לשלוח את כל המטה הכללי הביתה זה מסוכן. צריכים ללכת מי שהיו אחראים ישירים למחדל: הרמטכ"ל, אלוף פיקוד הדרום, ראש אמ"ן, ראש אגף מבצעים, ראש אגף אסטרטגיה (שהיה אלוף פיקוד הדרום עד רגע לפני המלחמה), וקצינים מרכזיים ששירתו תחתם. היתר צריכים להישאר ולסייע במלאכת השיקום.

ידעי, שכבר הודיע על פרישה מסיבות אישיות, הוא נכס משולש: הוא מנוסה, הוא פיקח, ויש לו יחסי אנוש מעולים. טוב יעשה אם יודיע לכ"ץ שהוא מוכן להיכנס מחדש תחת האלונקה, אבל כסגן הרמטכ"ל – תחנה הכרחית בדרך לפיקוד על הצבא. שילוב שלו ושל זמיר הוא הטוב ביותר שאפשר להעמיד כעת על-רקע השבר העמוק שבו צה"ל נמצא.

זמיר מחזיק בסט יתרונות חריג. קודם כל ניסיון, וכתוצאה ממנו סניוריטי – כל האלופים יקבלו את מינויו, ולא צפויות פרישות מעבר לאלה שקשורות במחדלי המלחמה. היכרותו עם המערכת המדינית (לאחר ששירת בלשכת ראש הממשלה ועשה תקופה בוושינגטון), עם המערכת הכלכלית (מלשכת רה"מ ובעיקר כמנכ"ל משרד הביטחון) ועם המערכת הביטחונית הרחבה (מוסד, שב"כ והוועדה לאנרגיה אטומית, והתעשיות הביטחוניות) היא נכס עצום לרמטכ"ל חדש שנכנס בתנאים כמעט בלתי אפשריים ויידרש לאתגרי ביטחון עצומים, לשיקום הצבא ואמון הציבור בו, ולהתמודדות מורכבת עם מערכת פוליטית שאיבדה כל רסן.

חטופים. מחר (שבת) נעצור שוב נשימה בציפייה לראות את ארבע המשוחררות שאמורות להגיע מעזה. ארבל יהוד, ועימה שלוש מהתצפיתניות החטופות, אם חמאס יעמוד בתנאי ההסכם. ובשבת הבאה שוב, וכן הלאה, חמש שבתות קדימה, עד שהשלב הנוכחי של ההסכם יושלם.

בימים האחרונים מתרבים הסימנים שגורמים שונים בממשלה (תנחשו לבד מי) עוסקים במאמצים לטרפד את ההסכם, ובעיקר את המשכו. זה כמובן לא מתיישב עם דרישתם "לשחרר את כולם", ובעיקר זה לא מתיישב עם העניין הכי חשוב שקרה השבוע בעולם: כניסתו של דונלד טראמפ לבית הלבן.

טראמפ כבר הבהיר שהוא רוצה לראות את החטופים בבית, והוא רוצה לראות את המלחמה נגמרת. אנשיו הבהירו שאין להם עניין לראות את חמאס חוזר לשלטון בעזה, ויש להם עניין מוגבר בחתימת מגה-דיל עם סעודיה שיסדר את האיזור. עסקה כזאת אמורה מבחינתם גם לטפל בעזה: להציב שלטון חלופי שירחיק את חמאס ממוקדי הכוח, ובמשתמע יפסיק את המלחמה וישיב את החטופים הביתה.

העניין הזה, ביחד עם חוק ההשתמטות מגיוס, הוא האיום הגדול ביותר על יציבותה של הממשלה. וזה לא הדבר היחיד שמשותף להם: נתניהו נדרש לבחור בשניהם בין טובת ממשלתו וטובתו, לבין טובת המדינה. כתמיד, הבחירה נתונה בידו – וגם האחריות לתוצאותיה.