מייד לאחר שנכנס לתפקידו כרמטכ"ל, רא"ל הרצי הלוי התיישב לכתוב הקדמה לספר על אלתרמן. הספר היה אמור להיות מחולק בצה"ל. עד היום הוא לא סיים את ההקדמה, והספר עוד לא יצא. אולי עכשיו - כלומר לא עכשיו, אלא בעוד חודש וחצי - הוא יתפנה לסיים את המטלה. אבל הוא עצמו לא בדיוק דמות אלתרמנית. אמנם גם עליו פרוסה ארץ ישראל כמו שחר, אבל הוא לא משה דיין שהצית את דמיונו של אלתרמן, שבטקסטים מסוימים כתב לא פחות טוב מהמשורר עצמו.
התפטרותו של רא"ל הלוי היא כמו דפוסי ההתנהלות והפעולה של צה"ל בתקופתו: איטית, מתמשכת, מתקדמת בעצלתיים ללא לוחות זמנים, ואם יש לוח זמנים - הוא מטושטש ומעורפל ואין מחויבות לעמוד בו. עוד חודש וחצי?
לזכותו ייאמר שהתפטרותו מגיעה בדקה ה־90, ברגע האחרון, לפני שהוא נכנס לסחרור בנוסח השופט יצחק (גולדפריינד) עמית. בהתנהלותו ובמאבקו נגד יריב לוין, עמית הפך את ביהמ"ש העליון למפלגה. בכך הוא כבר גרם לו נזק אדיר. היתה סכנה שגם הלוי, המושפע מגורמים זרים בעלי שיקולים זרים, יהפוך את המטה הכללי לעוד מפלגה פוליטית בלעומתיות שלו כלפי הממשלה. זה כנראה לא יקרה. אבל יש חשש שגם ההתפטרות האין־סופית הזאת, עם דגש על סיום שלב א' בהסכם שחרור החטופים, נובעת משיקול פוליטי־מדיני: לא לאפשר לממשלה לנקוט צעד כלשהו שלדעתו יפגע בהתממשות ההסכם. כן, הסכמים צריך לכבד. גם עם חמאס.
החטא הקדמון הוא במינויו החפוז של הלוי, במעין־קנוניה בין בני גנץ ליועצת המשפטית. כך הוא מונה בסמוך מאוד לבחירות של נובמבר 2022, כאילו מדובר בעוד הסכם גז עם חיזבאללה - הכל כדי שלבנימין נתניהו לא תהיה השפעה על הרמטכ"ל הבא. הלוי הלך בדרכיו של גנץ. את שניהם ניתן להגדיר ככרישים ביורוקרטיים. בתוך שנה, בני גנץ מינה רמטכ"ל ומפקדת גלי צה"ל. תוך כדי מלחמה קיומית, הלוי ביצע מינויים שנויים במחלוקת ותיאם מהלכים עם היועצת המשפטית, עם הפרקליטות ועם ראש שב"כ. לא זכור אף מצביא בתולדות המלחמות שהסתובב בשטח צמוד לראש שב"כ כמו תאום סיאמי.
אבל דווקא ברגעי המשבר הנוראים מ־7 באוקטובר 2023 ואילך, רא"ל הרצי הלוי התגלה כאישיות חסונה העשויה מחומרים מוצקים. אדם שראה אותו בתחילת המלחמה תיאר את הלוי כמי שעמד בלחצים שקודמיו היו קורסים תחתם במקומו. בתור דוגמה הוא הביא את יצחק רבין, שהתמוטט ערב מלחמת ששת הימים. לפי עדותו של האיש, הרמטכ"ל הפורש החזיק מעמד בלחצים גדולים פי כמה מאלה של רבין המנוח.
היתה בהתנהלותו של הרצי סתירה, שספק אם באה על פתרונה. לכן אולי לא הוא היה מצביא המלחמה, אלא רה"מ נתניהו. הלוי וגלנט היו מוכנים לסיים את המערכה בעזה וללכת הביתה כבר בסוף 2023, כשישראל יוזמת את "היום שאחרי" המפורסם. הוא התנגד לכמה מהמהלכים הנועזים ומרחיקי הלכת שיזם רה"מ נתניהו. אלה הכריעו את המלחמה בצפון, על כל תוצאותיה - שכוללות את קריסת ההגמוניה האיראנית. אבל במקביל, מהרגע שהתקבלו ההחלטות בממשלה, הרצי הלוי הוביל את צה"ל בשורה של מבצעים מזהירים שלא היו כמוהם בתולדות הצבא.
צה"ל זקוק למהפכה מהירה ומיידית, שאותה מעכבת ההתפטרות האיטית בתולדות הציונות. הנחמה היא שיחד עם הלוי הולכת גם צמרת ההנהגה הצבאית שהוא בנה. זה יאפשר לרמטכ"ל החדש (כנראה האלוף זמיר) לעצב לצד שר הביטחון צמרת צבאית צעירה ורעננה, שצמחה מהקרבות.
תמונת ניצחון
"כשהן חזרו הרגשתי רגע מזוקק של אושר", אמר לי השבוע שמעון אלקבץ, "חיבוק כזה של אמא מנצח אלף מפלצות עם סרטים ירוקים"
שמעון אלקבץ מתאר את עצמו כמי שהיה הפרזנטור של יישובי העוטף. הוא היה מזמין אנשי תקשורת וידידים לטיולים רגליים לאורך הגדר. הוא היה אז מפקד גלי צה"ל. "חלקם פחדו לבוא", הוא אמר לי למחרת שובן של שלוש החטופות, אמילי, דורון ורומי, ששתיים מהן תושבות קיבוצו כפר עזה. "אמרתי להם: השתגעתם?! אתם רציניים?! אתם יודעים מה זה רואה־יורה? אתם יודעים מהי אוגדת עזה? יש לנו כאן אלפי חיילים".
אלקבץ עוד נמצא עמוק ב־7 באוקטובר. כבר חודשים הוא תובע את התפטרותו לאלתר של הרצי הלוי. בדיבורו משוכים כל הצער והחמלה, הזעם והיגון. שהאביר בעל פני היגון ילך הביתה.
אבל השבוע הזה הוא של החטופות, ולא של רבי האלופים. שאלתי את אלקבץ איך הרגיש בתחילת השבוע, כשראה את השלוש חוזרות. בראיונות שהוא נותן לכל הערוצים הוא מדבר על מחבלי הנוחבה, על ערביי עזה, על החמאסניקים, בלשון הקשה ביותר. מי שצופים בראיונות של אלקבץ יודעים. אבל מעטים יודעים ששמעון היקר היה מהאנשים שהכירו את העזתים מקרוב. נזכרנו שנינו בשנות עבודתנו המשותפת ב"חדשות". יותר מפעם אחת, שמעון, שהיה הכתב בדרום ובעזה, לקח אותי אל תוככי עזה. יחד בנינו טור מתמשך, שנמשך חודשים, סביב דמותו העצובה אך מצחיקה של אבו רוסטה, ערבי שנפצע מירי של צה"ל, אושפז והחלים בהדרגה בבית חולים בדרום. הביקור בלב עזה היה ממש ערב פרוץ האינתיפאדה הראשונה.
האם באותם ימים ולאחריהם חשבת שהערבים שהכרת יהפכו למפלצות של 7 באוקטובר?
"אמנון, בתסריט הכי נורא והכי מסויט לא דמיינתי. גם אני הייתי עיוור. אבל לא בכוונה. אם היה לי גרם אחד של חשש, לא הייתי מסתובב ככה ליד הגדר. אני אכול אשמה שלא היה אפשר לראות את זה", הוא אמר. "איפה היו הכתבים הצבאיים, הפרשנים, הבכירים שממלאים את האולפנים? למה אף אחד לא דיבר? אף אחד לא אמר: חבר'ה, שימו לב, אתם חיים ליד פצצה מתקתקת".
מה אתה חושב לגבי עסקת החטופים? צריך ללכת איתה עד הסוף?
"עמדתי היא שישראל צריכה למקסם את עסקת החטופים. שואלים אותי: תגיד, שמעון, על כפות המאזניים... אני קוטע אותם ואומר: בעניין הזה אין כפות מאזניים. היה 7 באוקטובר, היה טבח, ומכיוון שלא היה צבא וקרה מה שקרה - אין כפות מאזניים. צריך להחזיר אותם הביתה, ואז לבצע חשיבה אחרת. מדינת ישראל לא יכולה להתנהל כמו לפני 7 באוקטובר, אחרת נמצא את עצמנו בשחיטה נוספת. 7 באוקטובר הוא צלצול האזעקה הכי חזק מאז השואה".
אתה בטח מכיר את אמילי ואת דורון שחזרו.
"למעשה אני מכיר פחות אותן, אבל ממש טוב את ההורים שלהן. את אמא של אמילי, מנדי, ואמא של דורון, סימונה. שני האחים של אמילי, אנשים לא יודעים את זה, הם גיבורי ישראל. אחד מהם הציל את אמא שלו עם אקדח שלוף, בזמן שעשרות חיילים עומדים בחוץ בתחנת הדלק. כשהן חזרו, הרגשתי רגע מזוקק של אושר. שאלו אותי: לא היו לך רגשות מעורבים? לא. רק שמחה גדולה ואמיתית שהן חזרו הביתה. לראות את מנדי וסימונה מחבקות את הבנות כל כך חזק... חיבוק כזה של אמא מנצח אלף מפלצות עם סרטים ירוקים. בהם עוד נצטרך לטפל. אבל קודם להחזיר את הנחמה, את החיוך. אחרת אין לזה תוחלת".
אתה היחיד מעולמות 7 באוקטובר שאני לא מזהה אצלו איזו אג'נדה. שלא משויך לשום גורם או קבוצה.
"הציעו לי מכל מיני גורמים להצטרף להתארגנויות. לא הצטרפתי לשום קבוצה. אני רק רוצה להיות אבא של סיוון, סיוון שנרצחה עם בן זוגה. לא מחפש אשמים, לא העמדה לדין - רק קבלת אחריות והפקת לקחים. כדי שהילדים והצאצאים והדורות הבאים יוכלו לחיות כאן".
מלבד דרישתו להתפטרות מיידית של הרמטכ"ל, הוא מהבודדים ששמעתי מהם הצעה פשוטה וישרה לנושא ועדת החקירה: הוא הציע שנתניהו, הנשיא הרצוג וראש האופוזיציה לפיד יישבו שלושתם, ויגיעו להסכמה על אופי הוועדה וסמכויותיה. לחבריו בתקשורת הוא אומר שאסור להם להפוך לחברים לבילויים של ראש אמ"ן, של מפקד חיל האוויר או של כל בעל תפקיד. התוצאה, בהכרח, תהיה: אין ביקורת, אין הטלת ספק - יש רק מחנות.
תמונות בהשבעה
הנשיא טראמפ רוצה הישגים, והרחבה של הסכמי אברהם שבמרכזה ערב הסעודית היא הישג כזה. וישראל בהנהגת נתניהו פינתה את השטח לבן סלמאן
כבר לפני יותר משלושה שבועות, אחד הבכירים במדינה - לא ראש הממשלה - אמר כי אנחנו בשלים לעסקה. אנחנו בכיוון הנכון בעניין החטופים, הוא אמר. והיה ברור פחות או יותר מה המחיר. גם בכוחות שנמצאים בצפון הרצועה החלו לתכנן ולהתארגן להיערכות של הפסקת אש ושחרור חטופים. זה היה כבר לפני כחודש. הכל התנקז ללחצים של הרגע האחרון מצד טראמפ. הוא רצה את החטופים המשוחררים הראשונים כסטטיסטים בטקס השבעתו. רגע היסטורי בנוסח רייגן, שהאיראנים דאגו לשחרר לכבודו את בני הערובה שנתפסו בשגרירות האמריקנית בטהרן ב־1979.
ימים אחדים לפני שחרור החטופות הראשונות, פרופ' אפרים קארש אמר כי הוא מקווה שהעסקה שנחתמה היא לא המילה האחרונה במלחמה נגד חמאס. "חמאס ינסה לשחק עד הסוף עם הנכס הזה שנמצא בידיו", הוא אומר. "בסך הכל חמאס הערים על טראמפ. אוקיי, הוא משחרר חמישה (בסוף רק שלוש) מתוך כ־100. איפה ההרתעה שלו? אם אתה שואל אותי, הוא ירה לעצמו ברגל.
"טראמפ אכזב אותנו קשות. אתה רואה איך מדברים האנשים שלו - שר החוץ, היועץ לביטחון לאומי. הם מדברים בצורה סבירה. והנה, הוא נקט צעד מנוגד לכל מה שאמר בעבר. מהצד השני, חמאס רואים שטראמפ איים ולא קרה כלום, ולא משחררים את כולם כפי שהוא דרש. לזה יהיו השלכות. זו חברה שמקדשת את המוות. הם רוקדים על ההריסות, ותוך כדי הריקודים צועקים: אנחנו מוחמד דף". התמונות הקשות יותר היו של מחבלי האיינזצנוחבה צובאים בחמת טירוף על הנשים הצעירות שהשתחררו מהשבי.
"נקווה שהאנשים של ביבי יצליחו לדבר איתו", אומר פרופ' קארש. "אם לא תהיה ברירה, הם יתנגשו. אתה מסתכל על נתניהו בשנה ומשהו האחרונות - כל אחד אחר היה מתכופף ונכנע. אם הממשלה תיפול, מי יחליף אותו? עם כל האחריות שלו ל־7 באוקטובר, אני לא רואה מי יכול לבוא במקומו. אתה יכול לסמוך על מילה של נפתלי בנט?".
קארש חושב שהשאלה היא איזו ממשלה תהיה לנו בשנה הקרובה, כדי לטפל בהמשכיות של הפסקת האש. זה לא יהיה פשוט, כי הנשיא טראמפ רוצה הישגים יותר משהוא רוצה שלום, והרחבה של הסכמי אברהם שבמרכזה ערב הסעודית היא הישג כזה. ישראל בהנהגת נתניהו פינתה את השטח לערב הסעודית. בן סלמאן חוגג בלבנון. ערב הסעודית קוטפת את פירות הניצחון הישראלי בלי למצמץ.
"חמאס ינסה לשחק עד הסוף עם הנכס הזה שנמצא בידיו", אומר ההיסטוריון פרופ' אפרים קארש. "הם רואים שטראמפ איים ושלא קרה כלום. הם לא משחררים את כולם כפי שהוא דרש - יהיו לזה השלכות. זו חברה שמקדשת את המוות. הם רוקדים על ההריסות, ותוך כדי הריקודים צועקים: אנחנו מוחמד דף"
"תמונות בהשבעה", כך אפשר לקרוא למה שזה לא היה ביום שני בערב בבניין הקפיטול. במשמר האחורי ניצבו המקורבים, בני המשפחה, האנשים החזקים בממשל הנוכחי והמיליארדרים. לרגע נדמה היה שכל אדם שני במשמר הנשיאותי האחורי הוא מיליארדר. יש כאלה שקראו להם "ענקי טכנולוגיה". אך את הנשיא הפורש ג'ו ביידן יזכרו, בין השאר, בזכות אמירת הפרידה שלו, שלפיה
"הולך ומתהווה בארה"ב שלטון של אוליגרכים", והוא מזהיר את אמריקה מפני המשטר החדש הזה.
זאת אכן היתה תמונה חזקה. ביידן, הקשיש השברירי שמדי פעם מעלה חיוך סקפטי, יושב בשקט וסופג עלבונות מהנשיא שזה עתה הושבע, ושכמו בנאום בחירות מכריז "דריל, בייבי, דריל", ומבטיח לגרש מארה"ב מיליוני מהגרים בלתי חוקיים. טראמפ שוחר השלום למעשה הכריז מלחמה על פנמה. הנשיא המנוח קרטר נתן - טראמפ לוקח. זו תעלת פנמה. אפשר לדמיין איזה ראש ממשלה בריטי מגלומן מודיע למצרים שהוא מתכוון להפקיע מחדש את תעלת סואץ לטובת בריטניה הגדולה.
