למה אנחנו תמיד לומדים מההיסטוריה כמה בעצם צדקנו?

ההיסטוריה היא ההוכחה המובהקת ביותר לכך שאני צודק. הבעיה היא שגם האנשים שלא מסכימים איתי נאחזים בהיסטוריה כהוכחה ניצחת. יש איזו מחשבה תמימה ונפוצה, שלפיה אם רק נלמד מה קרה בעבר - נוכל להסיק מסקנות נכונות יותר לגבי העתיד. אלא שלימוד ההיסטוריה לעולם לא מתרחש בחלל ריק. השאלה עם אילו ערכים הגעתי להתבונן בהיסטוריה משפיעה מאוד על השאלה מה אני רואה בה.

את זיכרון השואה, למשל. הלימוד על האירוע הנורא ביותר שעבר העם היהודי בתולדותיו הפך למעין "טופו רעיוני", שכל אחד מטגן אותו באיזה טעם שהוא מעדיף. כשקבוצה של תלמידים מבית ספר ממלכתי בישראל נוסעת לאושוויץ, הלקח ברור מאוד: "לעולם לא עוד" - ולכן עלינו לחזק את צה"ל ואת מדינת ישראל, להיאבק באנטישמיות ולהילחם באויבים. לימוד ההיסטוריה הופך את התלמידים בבתי הספר הללו לחיילים טובים יותר.

אך כשקבוצה של בחורי ישיבה חרדים מבקרת באושוויץ, ההיסטוריה היא לכאורה אותה היסטוריה, אבל המסקנה היא כנראה אחרת לגמרי: "לעולם לא עוד" - ולכן עלינו להקים את עולם הישיבות שעלה בעשן המשרפות, להתחזק בלימוד ולהתגבר בתורה. לימוד ההיסטוריה הופך את הבחורים הללו לתלמידים טובים יותר.

לעומת שני בתי הספר הללו, אם צעירים מקהילה יהודית ליברלית בסן פרנסיסקו נוסעת לאושוויץ, המסקנה היא כנראה: "לעולם לא עוד" - ולכן צריך לחזק את הדמוקרטיה, להיאבק בגזענות ולהילחם על שוויון ושאר הערכים הליברליים. ההיסטוריה, מתברר, היא סוג של מבחן רורשאך. כל אחד רואה בה בבואה של הערכים שלו.

כשפרצה המלחמה, כולם חשבו שהאירוע הנורא שעברנו ישנה אותנו. ששום דבר לא ימשיך כשהיה. שהדעות ישתנו ושהמפה הפוליטית תשתנה, שנחשב מסלול מחדש ושנראה את העולם באור אחר. אחרי כמעט שנה וחצי, אפשר לומר בבירור - אירועים היסטוריים לא גורמים לרוב הציבור לשנות את דעתו. אפילו להפך.

מי שלפני 7 באוקטובר חשבו שלעולם לא יהיה סיכוי להסדר עם הפלשתינים - ראו באכזריות המחרידה ובזוועות של אותו יום מר ונמהר הוכחה ניצחת למה שאמרו תמיד. מי שחשבו לפני אותו יום שאין ברירה אלא להגיע להסדר עם הפלשתינים - מתבוננים במלחמה בעזה ובהישגיה החלקיים, ורואים בכך הוכחה ניצחת לתובנה ש"כוח הוא לא הפתרון". אני לא מהאו"ם, ויש לי דעה גם בדיון הזה, אבל מודעות עצמית היא לא מותרות. זה לא שהמציאות מוכיחה את דעתי, אלא שדעתי קובעת במידה רבה איזו מציאות אני רואה.

רגע לפני שמשה ואהרון הולכים לפגוש את פרעה, אומר להם הקב"ה: "וַאֲנִי אַקְשֶׁה אֶת לֵב פַּרְעֹה... וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵכֶם פַּרְעֹה" (שמות ז, ג-ד). כל הפרשנים מנסים להסביר מדוע הקשה הקב"ה את ליבו של פרעה, ואיך בכלל אפשר לבוא בטענות או להעניש מישהו אחרי שאלוהים מכביד את ליבו וכביכול מונע ממנו לשנות את דרכיו. אבל כשמרימים את הראש מהשאלה הפילוסופית ומתבוננים במציאות חיינו, השאלה הזו הופכת פתאום להרבה פחות קשה. פרעה לא שונה מרובנו, שהצרות שמגיעות אלינו והאירועים הנוראים שאנחנו עוברים לא גורמים לנו לשנות את דעתנו, אלא בדרך כלל להתחפר עמוק יותר במה שחשבנו עוד קודם.

בתחילת הלכות תעניות, הרמב"ם כותב כי כשמתעוררת צרה, על הציבור לעשות תשובה ולחשוב מחדש על מעשיו ועל דרכו. את הבחירה לא לעשות את חשבון הנפש הזה מכנה הרמב"ם "דרך אכזריות" (משנה תורה, הלכות תעניות, א, ג). בצער גדול, אני מעיד על עצמי שגם אני נגוע באכזריות הזו. רוב חשבונות הנפש שערכתי בעקבות צרות הסתכמו במסקנה דומה למה שחשבתי קודם, מקסימום במסקנה שעלי להיות עוד יותר קיצוני באותה הדעה.

נער הייתי וקצת זקנתי, וכמעט אף פעם לא פגשתי אדם שהמציאות גרמה לו לשנות את דעתו. מתברר שגם אחרי הזוועות והאסונות שעברנו - המפה הפוליטית די דומה, והחלוקה למחנות כמעט בכל נושא היא צפויה מראש. מי שתמכו בראש הממשלה עדיין תומכים בו, ומי שהתנגדו לו עדיין מתנגדים. מי שדרשו גיוס לחרדים עדיין דורשים, ומי שהסכימו לפטור עדיין מסכימים. הימנים עדיין ימנים, השמאלנים עדיין שמאלנים. דורשי האחדות עדיין מחפשים אותה, ומחרחרי הריב עדיין מפלגים.

אני לא יודע מה רוצים מפרעה. זה לא שהקב"ה הקשיח את ליבו, אלא שככה זה אצל בני אדם - קשיות לב היא ברירת המחדל.