העסקה והפסקת המלחמה - הזדמנות לצמיחה מחודשת

חטופים. המלחמה נגמרה. הסיכוי שישראל תחזור אליה בתום הסיבוב הראשון של הסכם החטופים נע בין קלוש לאפסי. מי שטוענים אחרת - משקרים לעצמם ולציבור. הפסקת האש לא תיתן לצדדים מוטיבציה לשוב להילחם, היא תיתן להם מוטיבציה להאריך את השקט.

חמאס ירצה בשקט כדי להשתקם צבאית ואזרחית. העולם ירצה בשקט כי נמאס לו מכאב הראש של עזה, ולמען האמת נמאס לו גם מכאב הראש של ישראל. וישראל תרצה בשקט כי אם היא כבר נכנסה לקוראלס הזה של ההסכם - עליה להוציא ממנו את המיטב: השבת כלל החטופים, שיקום הכלכלה והמסחר והתעופה והתיירות והמצב המדיני, ובעיקר - הריפוי הפנימי, הנדרש כל כך אחרי שנה ושלושה חודשים של מלחמה קשה, שבאה על רקע קרע פנימי עמוק ומדמם שרחוק מאיחוי.

השאלה אם ההסכם טוב או רע אינה רלוונטית עוד. זה ההסכם, וצריך להוציא ממנו את המקסימום. שני הצדדים יספרו לעצמם סיפור, כדי שיוכלו לחיות עם עצמם בשלום. חמאס יצדיק את 45 אלף ההרוגים, 100 אלף הפצועים וההרס המוחלט ברצועה בכך שהנחיל לישראל את המכה הכואבת בתולדותיה, ובכך שלא נכנע. ישראל תספר לעצמה שקמה מהמכה הקשה בתולדותיה והנחילה לחמאס את המכה הקשה בתולדותיו, הרגה כמעט את כל המנהיגים המדיניים והצבאיים שלו, ועל הדרך שינתה את המאזן האסטרטגי בלבנון ובסוריה והנחילה מכה קשה לטבעת האש שאיראן בנתה סביבה במשך עשור ויותר.

הניצחון המוחלט התברר כעוד סיסמה ריקה. במלחמה, שישראל הפסידה בה כבר ב־06:29 בבוקר 7 באוקטובר, היה עליה לחתוך הפסדים. לו פעלה מהראש ולא מהבטן, היא היתה משכילה לחתור להסכם חטופים כבר בימים הראשונים של המלחמה, ונלחמת אחריו. לו פעלה מהראש ולא מהבטן, היא היתה מבצעת את עסקת החטופים שנחתמה שלשום כבר במאי אשתקד. לו פעלה מהראש ולא מהבטן, היא היתה עובדת כבר מזמן על "היום שאחרי" ומוצאת למי להעביר את השלטון בעזה, וכך מונעת מחמאס לשקם את יכולותיו.

זה חלב שנשפך, ובכל זאת כדאי להפיק ממנו כמה לקחים - על שקרים של פוליטיקאים, למשל. נטען השבוע שחמאס התקפל מרוב דרישותיו בלחץ ישראלי. זה קשקוש. ישראל הסכימה כעת למה שהיא הסכימה לו, ואז נסוגה, כבר לפני שמונה חודשים. ובדין הסכימה, כי היא עצמה קבעה את הכללים במסגרת "מסמך נתניהו", שהיה גם הבסיס להסכם הנוכחי.

המסמך הזה כולל גם עניינים שהיו מי שהתחייבו בראיונות ובהצהרות פומפוזיות לא לוותר עליהם - כמו חזרת תושבים לצפון הרצועה, ציר נצרים וציר פילדלפי, שלרגע היה סלע קיומנו ושמתברר שאפשר לחיות בלעדיו. בפרפרזה על "האמת לשעתה" שקבע פעם ביהמ"ש העליון, זה היה שקר לשעתו, ולמען האמת - ילקוט כזבים שלם, שנזקו עלה עשרות מונים על תועלתו, משום שלא סייע בהשגת שני יעדי המלחמה העיקריים שנקבעו כבר בראשיתה: מיטוט שלטון חמאס והשבת החטופים.

מצעד השקרים הזה היה נמשך אלמלא דונלד טראמפ. מהרגע הראשון הוא הבהיר שיש לו אפס סובלנות למלחמות בכלל, ולעזה בפרט. בישראל חשבו שהוא מתכוון לחמאס, ותהו מה יעשה - רק כדי לגלות שהוא התכוון לשני הצדדים. זה לקח חשוב להמשך: הממשל החדש יהיה טוב לישראל כפי שהוא רואה את האינטרסים שלה, ולא כפי שרואים אותם בשוליים הסהרוריים של הממשלה.

שיקום. יש לא מעט טעם באזהרות מפני ההסכם. הוא הסכם רע - לא כל החטופים חוזרים בו, חמאס יכול (וכנראה גם יצליח) לשקם יכולות, אסירים רבים ישוחררו ויחזרו לעסוק בטרור בחו"ל, בעזה וביו"ש. השקט שהוא יביא יהיה מדומה, ובסיומו עלולה להתרחש סופה נוספת שעל ישראל להיערך אליה.

השאלה היא אם היו לישראל אלטרנטיבות. התשובה הכואבת היא שכרגע לא. את חמאס היא הכריעה צבאית כבר מזמן, אבל היעדר אלטרנטיבה שלטונית אפשר לארגון להשתקם בזכות אחיזתו בסיוע ההומניטרי ובכסף, וכתוצאה מכך באוכלוסייה העזתית. המשך המלחמה בתנאים האלה היה לעשות עוד מאותו הדבר: 15 החיילים שנהרגו בשבוע החולף - רובם בבית חאנון, שהוכרעה כבר כמה פעמים - היו תזכורת כואבת לכך.

המשך המלחמה גם היה מעמיד את ישראל בעימות ישיר עם טראמפ בראשית דרכו, ומשרטט מתווה מסוכן ליחסים מולו בארבע השנים הקרובות. ישראל צריכה את טראמפ בעניינים בוערים לא פחות - ובראשם הגרעין האיראני, וגם חימושים וסיוע צבאי נוסף, קידום ההסכם המיוחל עם סעודיה, מאבק בבית הדין הפלילי בהאג ובמצור המתהדק עליה במוסדות בינלאומיים נוספים, והרשימה עוד ארוכה.

יש עניינים נוספים שהעסיקו את הממשלה פחות, אך הם צריכים להעסיק את העם. למשל השחיקה בצה"ל, בכוחות ובציוד, שדורשת ריפוי עמוק. ההפוגה תאפשר את השלמת תהליך התחקור ואת שידוד המערכות המתבקש. הרמטכ"ל ילך הביתה, ואיתו בכירים נוספים ששותפים למחדל הגדול. במקומם יבואו אחרים, שמחויבים לתהליך עמוק וכן של שיקום וריפוי. תהליך כזה נדרשת לעבור גם המדינה - והיא לא תוכל לעבור אותו בלי ועדת חקירה ממלכתית ובלי בחירות.

הממשלה תעשה הכל כדי להימנע משני אלה. התיק יופל במלואו על צה"ל (ועל שב"כ). זה אחד משני העניינים שעמדו בבסיס מינויו של שר הביטחון ישראל כ"ץ. העניין השני הוא חוק ההשתמטות מגיוס. קשה היה לשמוע את כ"ץ מסנגר על החוק בכנסת השבוע, בשעה שבעזה נפלו חמישה לוחמים נוספים. עוד יותר קשה היה לשמוע אותו מנסה לשווק הסכם שבעוד שבע שנים אמור להביא לגיוס מחצית מהחרדים (אשרי המאמין), בעוד צה"ל טוען שחסרים לו מיידית 12 אלף לוחמים, ושהוא יכול לגייס את כל החרדים החל מעוד שנתיים.

טועה כ"ץ וטועה הממשלה אם הם חושבים שסיומה של המלחמה יביא לצמצום בצרכים, וכתוצאה מכך יאפשר להם לגנוב סוסים כבעבר. ההפך הוא שיקרה: המילואימניקים שישתחררו יקימו זעקה גדולה, ואיתם בני הנוער שעתידים להתגייס, ומשפחות הנופלים והפצועים, והמפונים - כל מי ששילמו ושמשלמים את מחיר המלחמה, ושדורשים לכל הפחות שבעקבותיה משהו ישתנה לטובה.

זה יהיה מאבק על עתידנו כאן. מאבק בין הקופסה האטומה (תרתי משמע) שנקרא הכנסת והממשלה לבין העם. אותה הכנסת שביום רביעי בלילה, בזמן שעם שלם עצר נשימה לקראת הסכם, העבירה את "חוק הרבנים 2", שכל מהותו היא עוד ג'ובים מיותרים ועוד כספי ציבור מבוזבזים. שוב התברר שבמקום להיכנס תחת האלונקה ולשאת בנטל הלאומי המשותף - ההנהגה החרדית מבקשת לעצמה עוד.

למרבה הצער, יש מי שנותן לה. בנימין נתניהו היה ויישאר מנהיג סחיט. השאלה היא מי סוחט אותו יותר חזק. השבוע זה היה טראמפ, אבל הוא יעשה הכל כדי לנסות לרבע מחדש את המעגל. מפלגות הימין יקבלו הבטחות כוזבות שהמלחמה תתחדש - היא לא. המפלגות החרדיות יקבלו הבטחות כוזבות שחוק ההשתמטות מגיוס יעבור - הוא לא. והציבור הישראלי יקבל הבטחות כוזבות שניצחנו - אנחנו לא. יש רשימה ארוכה של הישגים, יש רשימה ארוכה של כישלונות, ובעיקר נדרשת ההבנה שזאת מלחמה ארוכה שתימשך גם בעתיד, ושעל ישראל להיערך טוב יותר לסבבים הבאים שלה.

כדי לעשות זאת, ישראל צריכה לשקם את עצמה. היא צריכה הנהגה לאומית שרוב העם מאוחד מאחוריה, והיא צריכה הנהגה ביטחונית שרוב העם סומך עליה, והיא צריכה יעדים לאומיים שרוב העם מאמין בהם. ובהמשך לכך, היא צריכה תוכנית חירום כדי לשקם את מעמדה המדיני ואת תדמיתה הבינלאומית, וכדי לפרוץ את המצור המתהדק במסחר ובאקדמיה, וכדי לשוב לצמיחה כלכלית מואצת, ואם לסכם את כל זה - כדי לתת לה סיבות להאמין בעצמה, ולעולם (או לחלקים השפויים שלו) להאמין בה.

השבוע שוחחתי עם אבי ושרון הדר, הוריו של יהב, לוחם בסיירת הנח"ל שנהרג עם ארבעה מחבריו בבית חאנון. משפחת ערכית מכפר תבור, וגבר צעיר שכבר היה במסלול לעתודה אך העדיף להיות לוחם, וכמו שסיפרה אמו - עשה הכל בשביל המדינה ובשביל הצוות. כל שיחה עם משפחה שכולה מכווצת, אבל השיחה הזאת כיווצה מתמיד. בשקט כואב ומפלח לב הם תהו לשם מה יהב נהרג, וסיפרו שאיש מנבחרי הציבור לא הגיע לנחם. שלום חנוך שר פעם על משיח שלא בא ולא מטלפן, כי הוא נהרג. משיחי השקר שלנו בכנסת לא באים ולא מטלפנים - ורק החיילים ממשיכים להיהרג.

שקרים. אף על פי שאנחנו חיים בעידן הפייק והבינה המלאכותית, אני מוצא את עצמי מופתע בכל פעם מחדש מהקלות שבה מופרחים שקרים באוויר. שניים כאלה בלטו השבוע, ומחייבים התייחסות קצרה: האחד - בענייני ההסכם. איתמר בן גביר התגאה בכך שניצל את כוחו הפוליטי כדי לסכל את חתימת ההסכם בעבר. נתניהו טוען שזה לא נכון. מזכיר ממשלתו, יוסי פוקס, אמר שכמי שישב בכל הפורומים הרלוונטיים, הוא קובע שהגורם היחיד שסיכל הסכם הוא חמאס.

הקביעה הזאת של פוקס לא מתיישבת עם טענות שונות של ראשי מערכת הביטחון, אבל זה לא העניין: תחליטו למי אתם מאמינים בין נתניהו לבין בן גביר, כי בוודאות מישהו מהם משקר. והשורה התחתונה של השקר הזה היא שבסופו של דבר נחתם בדיוק אותו הסכם שהיה כבר במאי, ושבזמן שעבר מאז, חטופים שיכלו להשתחרר בחיים - חזרו או יחזרו הביתה מתים (שלא לדבר על הנזק והסבל שנגרמו למי שהצליחו להישאר בחיים).

שקר נוסף שהועצם השבוע עוסק במצרים. יש לו הרבה אבות בתקשורת ובפוליטיקה, וצמחו לו הרבה הסתעפויות. עיקר הטענה היא שמצרים היתה שותפה בפועל למתקפת חמאס, תוך שסייעה לשטות בישראל. מובן שהטענה הזאת לא מתיישבת עם טענה קודמת, שלפיה מצרים דווקא התריעה בפני ישראל על המתקפה - אבל מה אכפת לשקרנים. הם טענו שראש שב"כ רונן בר הגיש מכתב התפטרות ב־7 באוקטובר (הוא לא) לאחר שהוטעה בליל המתקפה על ידי ראש המודיעין המצרי (הוא לא) בשיחה (שלא התקיימה), ובהמשך לכך הם טענו שזאת הסיבה לכך שמצרים היא לא חלק מהמגעים להסכם בקטאר (היא כן).

כל זה קרה בזמן שבר נמצא בקטאר, בשליחות רשמית מטעם המדינה, בניסיון להביא הסכם שיחזיר חטופים הביתה. מה המטרה, אתם שואלים? זה קל: לצייר אותו במקרה הטוב כפתי שנפל ברשת של המצרים, ובמקרה הרע כבוגד ששיתף עימם פעולה, ובכל מקרה כראש שב"כ כושל שצריך לעוף הביתה. ועל הדרך להפיל עליו את כל התיק, כמו על הרמטכ"ל, כדי לשחרר אחרים מאחריות - ובעיקר אחר אחד ספציפי, שבמקרה או לא הוא הנהנה העיקרי ממכונת השקרים האינסופית הזאת שמתנהלת כאן.

בר ילך הביתה. הוא ילך כי הוא אחראי, והוא ילך כי אין אלטרנטיבה אחרת, והוא ילך כי יש לו מצפון. אבל על רקע ניסיונו של מישהו אחר לחמוק מאחריותו, ובהמשך להשחתה הצינית של השירות הציבורי ולפגיעה המכוונת במערכות הציבוריות, כולל באלה שקריטיות במיוחד לחיינו כמו המשטרה - נדרש לתהות אם ימונה לשב"כ ראש שירסק אותו, או ראש שישקם אותו. תסתכלו על נציב שירות המדינה שנתניהו מבקש למנות - על הרקורד, על הכישורים, על נסיבות המינוי. עכשיו תחשבו על שב"כ - על הכוח, על הדמוקרטיה, על פוטנציאל ההשחתה. שם נמצאת התשובה.

בצה"ל, אגב, המצב שונה. תיקון: צריך לקוות שהוא שונה, כי אם לרואי כחלון יש כישורים מתאימים לשמש נציב שירות המדינה - אז כל אחראי אפסנאות יכול להיות רמטכ"ל (בלי לפגוע באפסנאים, כמובן). ובכל זאת, בהנחה שהדברים יתנהלו בצורה נורמלית, מחליפו של הרצי הלוי יגיע מתוך קאדר מצומצם של מועמדים.

הבולט שבהם, בפער גדול, הוא אייל זמיר, שמחזיק בסל גדוש של יתרונות ובניסיון עתיר בצד הצבאי והמדיני והניהולי, ובשני עניינים נוספים שאין לזלזל בהם: היעדר מעורבות במחדל 7 באוקטובר, והיעדר גינונים, כיאה לשריונר שמורגל בחריש עמוק ושיודע שאסור לעגל פינות - בוודאי לנוכח השבר העצום שצה"ל נמצא בו והשיקום העמוק שנדרש.

השבוע התבשרנו שמועמד נוסף, אמיר ברעם, הודיע על כוונתו לסיים את תפקידו כסגן הרמטכ"ל בחודש הבא. מכתבו לרמטכ"ל היה מדהים בניתוקו מהמציאות: בזמן שהוא מדבר על אורך ממוצע של קדנציות, ונוטל לעצמו קרדיט על כך שהסכים להישאר חצי שנה נוספת - מפקדי גדודים וחטיבות נאנקים תחת נטל עצום של קדנציות שלא נגמרות, על המחיר הפיזי והנפשי והמשפחתי שנלווה אליהן.

לברעם יש זכויות רבות כלוחם וכמפקד. מתמיה שהוא בחר לנטוש את הספינה כעת, כשהיא מחוררת וזקוקה ליציבות. "מובן שבעתיד אהיה נכון למלא במערכת הביטחון כל תפקיד שאדרש לו", כתב, תוך שרימז לרמטכ"לות שתתפנה בקרוב עם פרישתו הצפויה של הרצי הלוי. טוב יעשה אם יחזור בו פומבית, ויודיע שימשיך לכהן עד לכניסתו של הרמטכ"ל הבא לתפקיד