עלילות הנדל"ן של השופט עמית הוכיחו שיש שווים, ושווים יותר

"כולם שווים לפני השופט - שר־השרים ואחרון הבטלנים, צדיק הדור והמועד בפושעים, זקן מופלג ותינוק בן יומו, אזרח ונוכרי, יהודי וגוי: כשעומדים בדין, זה מול זה, כאילו עירומים הם כביום היוולדם, וכל מעלותיהם ומגרעותיהם כאילו נעלמו כלא היו. אפילו יחיד העומד בדינו מול המדינה כולה, בין שהוא תובע אותה לדין ובין שהיא תובעת אותו, בין בדיני ממונות ובין בדיני מנהל, ואפילו בדיני נפשות, גם כשהמדינה מיוצגת בבית המשפט על ידי מיטב פרקליטיה והוא עומד מולם בגפו וטוען לעצמו - שווים הם בעיני השופט שוויון גמור" (חיים כהן, נשיא בית המשפט העליון לשעבר).

פעם בתיאוריה זה נשמע חזק, טוב כמעט כמו המשפט החקוק בכניסה לבית המשפט העליון האמריקני בוושינגטון - Equal justice under law - צדק שווה תחת החוק. אבל המילים הנשגבות של השופט כהן נשמעות היום כמו בדיחת קרש. היו זמנים ששופט היה שופט. היו שנים שרק תמונה של שופט בגלימה היתה ממלאה אותנו ביראת כבוד. יראה, לא פחד נחות מהמוח הזוחלי. לא פחד פרימיטיבי של זיעה קרה בסמטאות חשוכות או מול אריות וג'וקים. אני מתכוון ליראה אמיתית, כזו שמיישרת את עמוד השדרה ואתה חושב לעצמך "כבודם העליונים, הנה הצדק מתהלך בינינו".

ובכן, זה נגמר מזמן. בימינו מערכת החוק הישראלי מייצגת כוח גולמי להשחית, שרירותיות, קהות הלב וסמכות ללא אחריות. זו מערכת כל כך מופלאה בעיוותה, שהיא מסוגלת לכלוא אדם כמו ארי רוזנפלד עד לתום ההליכים בגלל הסכנה המומצאת על הידע האצור בראשו, בעודה מגוננת על המועמד לנשיאות העליון שנתפס עם ניגודי עניינים חמורים. התירוצים שלו אפילו יותר גרועים.
יצחק עמית, האיש שיעמוד בראש המוסד שהעניק לנו את כללי ניגוד העניינים המחמירים ביותר בעולם הדמוקרטי, אפילו לא טרח לדווח על עסקיו שלו. אבל למה שיטרח? הוא שופט.

וכפי שלמדנו בקרקס של הדיפסטייט הישראלי, שופטים אמנם אחראים לקיום החוקים - הם פשוט לא חייבים לציית להם. במדינה מתוקנת מערכת המשפט אמורה להיות חפה מכל רבב. מקום שבו הצדק לא רק נעשה, אלא גם נראה. אבל בישראל? ברוכים הבאים ל"אכיפה בררנית היא רשע".
אבל כעת בואו נחזור במכונת הזמן לשנת 1979, פסק הדין בג"ץ 731/79, הליכוד נגד עיריית פתח תקווה. אבן דרך במהפכה המשפטית שחולל אהרן ברק בדמוקרטיה הישראלית. בפסק הדין התקדימי הכריז ברק שניגוד עניינים הוא כבר לא רק עניין לשופטים - הו לא, מעתה כל נבחר ציבור, משרי ממשלה ועד פקח העירייה האחרון, יצטרך להוכיח שהוא טהור וצח יותר מפתית שלג טרי.

עד לפסק דין זה ניגוד העניינים היה שמור לשופטים ולאנשי ציבור בתפקידים מעין־שיפוטיים. ברק הרחיב את העיקרון לכלל נבחרי הציבור ועובדי הציבור, כולל חברי מועצות מקומיות ושרים. והחידוש המרכזי של ברק היה השימוש במבחן מראית העין, ובמילותיו שלו: "החשש לניגוד עניינים אינו חייב להיות ודאי, ודי בכך שקיים חשש סביר לכך כדי להקים עילת פסלות". זהו, לא צריך להיות באמת מושחת; מספיק להיראות חשוד.

בזמן שדמוקרטיות רציניות דורשות הוכחה של עבירה ממשית כדי לקבוע ניגוד עניינים - משהו בסיסי כמו באמת לעשות משהו לא בסדר - ברק בשלב הראשון של המהפכה החוקתית יצר שיטה ייחודית, שבה כמעט כל פעולה פוליטית עשויה להיחשב כשחיתות. תלוי ברצון של הפקיד המשפטי.

באמריקה הפוליטיקאים מצהירים על אינטרסים. בבריטניה מותחים קו ברור בין התנהגות פסולה בפועל לבין ניגודי עניינים תיאורטיים. אבל בישראל? הודות לפסיקת ברק, כל נבחר ציבור חי במשחק נצחי של "שישה צעדים לניגוד עניינים", שבו עצם האפשרות שאתה מכיר מישהו שמכיר מישהו יכולה להספיק כדי לסבך אותך בחקירה. אלא אם כן, כמובן, אתה במקרה לובש את הגלימה השחורה המהודרת הזו, שאז אתה יכול כנראה להפעיל תוכנית תעסוקה משפחתית מלאה מהלשכה שלך בלי שאף אחד ימצמץ. כמו שברק עצמו עשה עם רעייתו וצאצאיו.

השופטים שיצרו את המערכת המקסימה הזו של "מראית עין של ניגודי עניינים" שמרו על בית חם ונעים - עם נשים, ילדים וקרובים שמתרוצצים במערכת המשפט כמו כדורים במכונת פינבול משפחתית.

וזה מוביל אותנו בדיוק להרפתקת הנדל"ן הקטנה של השופט עמית, שחשף נטעאל בנדל. המיועד לנשיא בית המשפט העליון נתפס משחק מונופול נדל"ן תחת שמו הקודם - גולדפריינד - תוך שהוא שוכח בנוחות להזכיר זאת. לאחר החשיפה הוא שלף את הגרסה המשפטית של "הכלב אכל לי את שיעורי הבית". "זה לא אני זה אחי". "זה הוא טיפל". "אני לא ידעתי".

אתם מבינים? הוא היה עסוק. אחיו עשה את זה. אולי גם החתול שלו חתם על כמה מסמכים. וזו גם לא הפעם הראשונה. בזמנו קלמן ליבסקינד פרסם חשיפה בנושא. העובדה שהשופט חושב שכולנו מטומטמים, לא הופכת את הגרסה שלו לאמינה. להפך.

בפסק הדין הקאנוני מ־79' הבהיר ברק כי המבחן לניגוד עניינים הוא אובייקטיבי: כיצד אדם סביר מהציבור היה תופס את המצב. ולכן, אם קיימת אפשרות שאדם סביר יחשוד בניגוד עניינים, על נבחר הציבור/עובד הציבור להימנע מהשתתפות בהחלטה הנוגעת בדבר, גם אם בפועל לא היתה כל השפעה של אינטרסים אישיים.

מעניין מה אומר השופט ברק על יצחק עמית במבחן מראית העין של ברק. האם קיימת אפשרות שאדם סביר יחשוד בניגוד עניינים? כאילו מה - כל המדינה מדברת על עמית, ואני אפילו לא נכנס לשאלה אם עמית נהנה מההחלטה.

על פי פס"ד ברק, העובדה שבכלל עולה שאלה על התנהלות עמית ממסמרת את עבירת ניגוד העניינים. אני בטוח שפרופ' ברק שקורא את הדברים עכשיו יודע שאני צודק. הוא קבע את המבחן, לא אני. אבל המערכת, כמו מועדון אקסקלוסיבי, שומרת על אנשיה. כי מה שמותר לשופטים - מותר רק להם.

פעם אחר פעם זה חוזר לאותה נקודה. אני יודע שאני נשמע טרחני, אבל זה עולם הפוך. המהפכה המשפטית הגדולה של ברק, שיצרה את מעמד שומרי הסף, שנועדה להבטיח שעובדי ציבור יהיו טהורים מטוהר, יצרה מערכת קאסטות שהיתה גורמת לג'ורג' אורוול להתגלגל מצחוק: כל עובדי הציבור ונבחרי הציבור שווים, אבל אלו הלובשים גלימה שחורה - שווים יותר.