הזקן והדם: הביוגרפיה המופרעת של מנהיג הימין הקיצוני

אביו הדייג של ז'אן־מארי לה פן ליטף מעדנות את פניו של בנו בן ה־14, ואמר לו שעליו "לשמור על אמא". הוא יצא אל הים בסוף השבוע, שלא כהרגלו, כדי לכבד הזמנה של דגי סול עבור מסעדה מקומית. הוא מעולם לא חזר. באותו יום קיץ חם של אוגוסט 1942, במהלך הדיג, רשתו שלתה מוקש ימי שנסחף אל אזור החוף הברטוני - וסירת הדייגים הקטנה התפוצצה לחתיכות.

זו יכלה להיות התחלה מרשימה לסיפור אפי סוחף על ילד עני ממחוז שכוח־אל בצרפת. ילד שבזכות טכניקות השכנוע והרטוריקה שרכש בבית הספר הישועי שבו למד עלה לגדולה והנהיג מעצמה אירופית חשובה. אבל זה הפך לסיפור אחר לחלוטין. פעם אחר פעם ז'אן־מארי לה פן בחר להיות ראש לכל כנופיית שועלים אפשרית, בתקווה לסחוף אחריו גם את חלק הארי של המדינה הגדולה באירופה. פעם אחר פעם הוא נכשל.

חייו היו חיים פרועים, לא אחת אלימים, רוויי שנאה, יצרים, קונפליקטים וסקנדלים אינספור. הוא היה קצין אכזר, כורה פחם, עורך דין ופוליטיקאי, ואפילו ניהל חברת תקליטי ויניל כושלת. הוא התחיל את חייו בבית דייגים עלוב - וסיים אותם השבוע, 96 שנה אחר כך, כמולטי־מיליונר באחוזה מרהיבה הצופה על פריז מלמעלה. מי היה ז'אן־מארי לה פן, "פורסט גאמפ" של הימין הקיצוני בצרפת?

קצין, לא ג'נטלמן

את תחילת דרכו הפוליטית הוא עשה כראש "קורפו", אגודת הסטודנטים למשפטים בפריז. כישרונו כנואם משך את תשומת ליבם של פוליטיקאים שוליים למדי, שביקשו לעבות את שורות מפלגתם. אחד מהם, פייר פוז'אד, ראש מפלגת פועלים ימנית אנטי־גוליסטית, היה זקוק למועמדים לקראת בחירות 1956 לאסיפה הלאומית, בית הנבחרים של הרפובליקה. לה פן נענה להזמנה, והצליח לנצח באזור הבחירה שלו. למרבה האירוניה, היה זה הרובע החמישי בפריז - מעוז השמאל האינטלקטואלי בצרפת. לה פן נכנס לאסיפה הלאומית כציר הצעיר ביותר, שם נשא את נאומי התוכחה הפרובוקטיביים שלו. הוא הצליח לריב עם פוז'אד לאחר שסטה לחלוטין מהקו המפלגתי, עד שסולק ממנה. הוא ביקש וקיבל אישור מבית הנבחרים להצטרף למלחמה שהשתוללה באותו זמן באלג'יריה. מאוחר יותר טען, חצי בצחוק, שזה היה "מתוך שעמום".

לפי שש עדויות לפחות קצין הצנחנים הזוטר לה פן השתתף בעינויים של כוחות המורדים. כפי הנראה, הפעלול האהוב עליו היה לחבר נחקרים לסוללות של מכשירי קשר, או לסגור אותם בארונות קבורה במשך ימים. למרבה הפליאה, הוא התעקש להביא את גופות המורדים האלג'יראים לקבורה מוסלמית נאותה, לפי חוקי הדת, במקום להשליך אותן לים כפי שהיה נהוג.

הסכמי אוויאן, ששחררו את אלג'יריה מעולה הקולוניאליסטי של צרפת, נצרבו אצלו כטראומה. כמו אנשי ימין לא מעטים אחרים, הוא חש נבגד בידי הנשיא שארל דה גול, שמבחינתו ויתר על חלק אינטגרלי של צרפת. הקרדום הפוליטי העיקרי שבו חפר, והשירות הצבאי שבמהלכו עוטר, הפכו באחת לחסרי כל ערך. צרפת של 1962 התנערה מעברה הקולוניאליסטי, ולה פן היה צריך להמציא את עצמו מחדש כדי להיות רלוונטי. בשלב הזה הוא כבר פיתח רצון עז ואמביציות חזקות לחזור אל ספסלי הפרלמנט, אך דה גול הקים את הרפובליקה החמישית, ושיטת הבחירות שאפשרה לו להיות חלק מבית הנבחרים הצרפתי שונתה. הוא נשאר בחוץ.

בצר לו, יחד עם שני חברים (אחד מהם, לאון גוטייה, היה קצין בוואפן אס.אס), הוא הקים חברת תקליטים שהתרכזה בפרופגנדה ימנית קיצונית. הרפרטואר כלל, בין היתר, שירי מולדת נאציים ונאומים של היטלר. במשך העשור הבא לה פן נשאר במעין "מדבר פוליטי", בלי שום טיקט רלוונטי לרוץ עליו. הוא בכל זאת הצליח לחזור זמנית לסצנה הפוליטית, בתור מנהל קמפיין הבחירות לנשיאות (1965) של ז'אן־לואי טיקסייה־ויניאנקור - מועמד הימין הקיצוני הראשון מאז מרשל אנרי פיליפ פטן. ויניאנקור נאלץ להסתפק ב־5% מקולות הצרפתים. בפרץ מגלומני, לה פן טען בזעם שהוא יכול היה "לעשות טוב יותר".

טוהר הנוער

הוא אמנם לא הצליח לחזור לסצנה הפוליטית הצרפתית במשך יותר מעשור, אך בזמן הזה הוא התחיל לעצב את התפיסה הפוליטית שלו, ולטוות אט־אט את הרעיונות הגדולים שאיתם יבנה את מפלגת "החזית הלאומית" בשנת 1972. לדוגמה, בראיון לעיתון "לה מונד" מנובמבר 1969 הוא טען: "הצעירים זקוקים לסדר ולטוהר. בעידן שבו האתאיזם מתקדם בצורה מעוררת חשש, מתעורר מחדש הצורך בסדר מוסרי, והצורך הזה בולט יותר ככל שההפקרות המוסרית גדלה. מנקודת מבט זו, איש האס.אס במדיו הוא מעין כומר בגלימתו. לאחר שנעלם באפוקליפסה של אש, פצצות ודם, חייל זה של היטלר הפך למרטיר עבור אותם צעירים המחפשים אחר טוהר, גם אם מדובר בטוהר של הרוע". פה, לראשונה, לה פן חשף את הכוח שהניע את הפוליטיקה שלו - רעיון הטוהר. הצרפתי האמיתי, הטהור, המוסרי, שמאוים תדיר בידי כוחות עלומים מבית ומחוץ.

לה פן צפה בתמורות שהתרחשו בעולם בשנות ה־60 הסוערות, וזיהה פוטנציאל עצום בצעירים שנראו לו אבודים, אלה שחיפשו משמעות או משהו חזק מספיק להאמין בו. בעבר, הוא חשב, הם מצאו נחמה באמונה הדתית שסיפקה להם הכנסייה, או ברעיון של מאבק המעמדות שאותו גילמה המפלגה הקומוניסטית. אבל שני המוסדות הללו כבר היו שרויים בתהליך ארוך של התפוררות.

לה פן הופיע, אפוא, עם רעיון חדש: מיתוס של טוהר עילאי, אידיליה צרפתית שמעולם לא התקיימה בפועל, אך כזו שיש לשאוף אליה. זו הפרדיגמה של כל אידיאולוגיה קיצונית - לחיות חיי טוהר בהרמוניה הומוגנית מושלמת. אם ז'אן ד'ארק גירשה את האנגלים - אז גם לה פן יכול לגרש את כל "הצרפתים הלא אמיתיים", וצרפת תחזור להיות אך ורק לצרפתים.

החזרה העקבית על המסרים הללו מעל לכל במה, והפצת תקליטי הנאומים שלו, גרמו לכמה קבוצות שוליים ימניות קיצוניות לראות בו מנהיג טבעי לאיחוד תחת מטרייה אחת. ב־1972 לה פן נקרא להנהיג את מפלגת "החזית הלאומית". לוגו של להבה "הושאל" ממפלגה פשיסטית איטלקית כסמל המפלגה, ונצבע בצבעי הטריקולור הצרפתי. בכינוס הראשון של המפלגה, באולם כנסים לא גדול במיוחד, חייל משוחרר הניף את דגל דרום וייטנאם, וקהל הנאספים געש ורעש. הסלוגנים היו "איתנו, לפני שיהיה מאוחר מדי" ו"נגרש את גנבי השלטון". המצע היה פשוט, פומפוזי, קליט ובעיקר אוטופיסטי: להביס את הקומוניזם, להביס את מפלגת השלטון ולהשיג רוב בפרלמנט.

שנתיים אחר כך, ב־1974, לה פן רץ לנשיאות בעצמו לראשונה. הוא הצליח לאסוף רק 0.74% מהקולות - הרבה פחות ממה שהשיג ויניאנקור, שאת הקמפיין שלו הוא ניהל. המפלגה שהקים רק שנתיים קודם לכן איבדה המון מכוחה ומתומכיה. היא נכנסה לחובות, קו הטלפון במשרדים נותק ולא היה במה לשלם שכירות. לולא בחור תימהוני אחד, שנמשך כמו פרפר לאש אל להט הכריזמה של לה פן, שבאותם הימים הסתובב עם רטייה על עינו השמאלית (שאותה כנראה איבד במהלך קטטת רחוב) - יכול להיות שלה פן היה הופך ללא יותר מפרט טריוויה הידוע למתי מעט.

לגור בטירת פאר

אותו בחור תימהוני, הובר לאמבר, היה יורשו של מפעל בטון וגבס רווחי מאוד. בחושיו המחודדים, לה פן דאג להעטיר אותו בכיבודים ובתארים, ומינה אותו להיות חבר בוועדה המרכזית של המפלגה ו"יועצו המיוחד לעניינים צבאיים" (לא שהמפלגה היתה זקוקה לאחד כזה). האיש היה למעשה אלכוהוליסט רפה שכל, שבילה את ימיו באחוזת פאר בשם "מונטרטו", שנבנתה על ידי נפוליאון השלישי על ראש גבעה הצופה אל נוף מרהיב של פריז. לאמבר העביר את שעותיו בפיג'מה, מנהל שיחות עם אמו מתוך שכרות עמוקה, מעשן בשרשרת וכותב מאמרי דעה ימניים קיצוניים.

הגיחות המעטות שביצע היו ברובן אל משרדי המפלגה של לה פן. הוא היה מגיע בקאדילק עם נהג, ומתקבל ברוב כבוד במשרדים החשוכים. לאמבר נפח את נשמתו בגיל 42 בלבד, כתוצאה משחמת הכבד, והוריש את כלל הונו - כ־30 מיליון פרנק בכמה חשבונות, כולל חשבון מטילי זהב בשווייץ - ללה פן. גם את האחוזה המפוארת הוא הוריש לו. לה פן השתמש בכסף כדי לשקם את מפלגתו הכושלת, אבל הבהיר לשאר החברים - חלקם בעלי עבר מפוקפק ביותר - שהכסף הזה שלו, ושלו בלבד.

בליל כל הקדושים של 1976 פיצוץ מחריד קרע את שמי הרובע ה־15 של פריז: מטען של 20 ק"ג, שהונח בבניין שבו גר לה פן עם אשתו ושלוש בנותיו, פירק את כל חזית הבניין הפונה אל הרחוב. בנס איש מדיירי הבניין לא נפגע. הבת מארין, לימים פוליטיקאית בזכות עצמה, היתה בת 8. היא הביטה באימה בקיר חדרה שנעלם לחלוטין, לבושה בכתונת השינה שלה, חשופה לקור ורטובה מהגשם השוטף שירד באותו ערב. לה פן האב רץ להרים את מקלט הטלוויזיה היקר מהרצפה - ורק אז התפנה לברר אם בני המשפחה בסדר. אשתו, פיירט, נותרה המומה: "אתה באמת חושב שזה הזמן לעשות את זה?!" שאלה בזעזוע.

משרוקית הכלבים

היחסים בין השניים עלו על שרטון מאז הקים את מפלגת החזית הלאומית. בכמה הזדמנויות היא דרשה להתגרש, אך הוא לא היה מוכן לשמוע על כך. הוא השתמש בה ובשלוש בנותיו הבלונדיניות כדי לשווק כלפי חוץ מצג של משפחה ארית מושלמת, ובעיקר טהורה - אבל כל ההצגה הזו התפוצצה לו בפרצוף ב־1984, כשפיירט ברחה עם הביוגרף שהוא שכר כדי לכתוב את סיפור חייו. מאותו הרגע הם החלו לנהל סאגה משפטית סבוכה, מתוקשרת ומבישה.

במהלך מנוסתה היא גנבה ממנו את עין הזכוכית האהובה עליו - אבל שכחה לקחת את כד האפר של אמה החורגת, שאליו היתה קשורה מאוד. היא דרשה ממנו תשלום מזונות, והוא, מצידו, ענה לה מעל דפי המגזין "פלייבוי" שאם היא צריכה כסף "היא יכולה לעבוד בניקיון בתים". "פלייבוי" הרימו את הכפפה - ב־1987 הם פנו אל פיירט, שבמשך שנים דיגמנה כמדונה הקדושה והטהורה של מנהיג הימין הקיצוני בצרפת, והציעו לה 400 אלף פרנקים עבור סדרה של תמונות בעירום בתנוחות של ניקיון הבית. הגיליון עם תמונותיה נמכר במאות אלפי עותקים - הרבה מעבר לתפוצה הרגילה שלו.

לה פן הפך לבדיחה ואיבד הרבה מהכבוד שרחשו לו מצביעיו ואנשי מפלגתו. אולי בגלל זה שלושה חודשים מאוחר יותר, בראיון לרדיו RTL, הוא הוציא את מרצע האנטישמיות מן השק וטען שתאי הגזים הם רק "פרט שולי בהיסטוריה (של מלחמת העולם השנייה; א"ס)". על האמירה הזו הוא חזר עוד פעמיים בעתיד. אם עד אותו רגע הוא עוד נחשב אופציה לגיטימית לקואליציה עם מפלגות הימין - מאותו היום, בספטמבר 1987, הוא הפך מוקצה מחמת מיאוס מבחינת כלל המערכת הפוליטית הצרפתית. אבל עבור לה פן זה היה הימור פוליטי מעניין: האמירה הזו הפכה ל"משרוקית כלבים", ומשכה אליו כמו מגנט את תשומת ליבו של אלקטורט יציב שאיתו הוא ידע לפלרטט היטב, עוד מימיו כמוכר תקליטי תעמולה נאצית.

בשנות ה־80 עלתה לשיח הציבורי בצרפת "בעיית ההגירה". התגובה החיסונית המיידית של השמאל הגיעה בצורת עמותת "אס.או.אס גזענות", עם הסלוגן המפורסם "אל תיגע בחבר שלי", לצד ציור של כף יד המסמלת "עצור". ואם בשנות ה־80 היה נהוג לומר "מצביע החזית הלאומית הוא מצביע של מפלגת השלטון (RPR) שגנבו לו את הרדיו מהאוטו" - בתחילת שנות ה־90 הפציעה תופעה חדשה: ה"שמאלנו־לה־פניסטים" (מונח שטבע הפוליטולוג פסקל פרינו). אנשי מעמד הפועלים, שעד עכשיו הצביעו עבור הקומוניסטים, התחילו להצביע עבור החזית הלאומית עם התפרקות הגוש הסובייטי והיחלשותה הניכרת של המפלגה הקומוניסטית הצרפתית, שבעבר היתה המפלגה הגדולה בצרפת.

מועמד הגאות והשפל

אותה נהירת שמאל קומוניסטי אל לה פן, בשיתוף עם בייס אנטישמי־גזעני, כבר הקנתה ללה פן 15% בבחירות לנשיאות שנערכו ב־1995. נורות האזהרה של מפלגות השמאל נדלקו כולן. הן זיהו את הזליגה אל לה פן וסימנו אותו כמטרה מובהקת. אבל השמאל היה מפולג ומפורק, ובבחירות לנשיאות של שנת 2002, לראשונה, הצליח הגזען הזקן לקבל שברי אחוז מעל ליונל ז'וספן. עם 16.8% מקולות הבוחרים בסיבוב הראשון, הוא עלה לסיבוב שני מול ז'אק שיראק. זו היתה נקודת השיא בקריירה של לה פן, ונאום ה"אל תפחדו" שנשא בין הסיבובים נחשב הנאום הטוב ביותר שלו. זה לא הספיק, כמובן. הוא השיג רק 17.8% מהקולות, וז'אק שיראק ניצח אותו ניצחון מוחץ, אך מר. עיניו של שיראק, שצפה בהמונים שבאו להריע לו עם היוודע התוצאות, לא הסתירו את האמת: גם הוא ידע שלא אהדת ההמון נשאה אותו בשנית אל ארמון האליזה, אלא הפחד העמוק מלה פן וממה שהוא עלול לעולל לצרפת.

את הצלחת העלייה לסיבוב השני לה פן לא הצליח לשחזר: ניקולא סרקוזי השכיל לאגף אותו מימין, כי הוא לא חשש לדבר על בעיות ההגירה ועל יוקר המחיה. הוא הבטיח לצרפתים שאם הם יעבדו יותר - הם יקבלו יותר. פתאום לה פן נראה הרבה פחות אטרקטיבי, אפילו אפרפר. בסיבוב הראשון בבחירות 2007 לנשיאות לה פן הגיע רק למקום הרביעי, הרבה מאחורי פרנסואה ביירו, ראש ממשלת צרפת דאז, שלא היה ידוע כאדם כריזמטי במיוחד.

מי שכן הצליחה להגיע לסיבוב הבחירות השני לנשיאות, פעמיים, היא הילדה בכתונת השינה מאותו לילה גשום בדירה המפוצצת בפריז - מארין לה פן. מתוחכמת ומרשימה ממנו, מארין עבדה קשה עד שהגיעה למצב שבו היא ירשה את מקומו במפלגה. היא אמנם העניקה לו תואר "נשיא של כבוד" - אך מיום שפרש מפעילות רשמית במפלגה הוא לא הפסיק להטריל אותה עם אמירות קיצוניות ופרובוקטיביות יותר ויותר, עד שהיא נאלצה לסלק אותו משורות המפלגה בשנת 2015.

למעשה, היחסים ביניהם עלו על שרטון קצת אחרי שהוא העביר לה את המושכות. האב מעולם לא הסכים עם הדרך של בתו, שהבינה כי כדי שיהיה לבן משפחת לה פן איזשהו סיכוי למשול בצרפת - צריך להפוך למיינסטרים. לה פן לא הצליח לשחרר. הוא תמיד משך אל הקיצון ואל הפרובוקטיבי, הזכיר שוב ושוב את תאי הגזים ואף שיבח את מרשל פטן. היחסים ביניהם הידרדרו עד כדי כך שבסתיו 2014, בזמן שהיא שהתה בחופשה, הוא האכיל את כלבי הדוברמן שלו בחתולתה הבנגלית האהובה - מה שגרם לה לעזוב את אחוזת מונטרטו אחת ולתמיד. מריון מרשל, נכדתו של ז'אן־מארי ופוליטיקאית ימנית קיצונית אף היא, עברה לגור שם במקומה.

ז'אן־מארי לה פן היה אובססיבי לרעיון של "עם צרפתי הומוגני המאוים על ידי אליטות חורשות רע". מאז אותה תקופה שבה יצא לגלות פוליטית, אחרי מלחמת אלג'יריה, הוא עמל קשה כדי לבנות את הנרטיב הזה: התרפקות נוסטלגית, שלא לומר אוטופית, על ימים עברו, על עידן שבו הצרפתים חיו בבטחה בגבולות מדינתם. אבל ה"צרפתיות" כפי שהוא תיאר אותה היתה רעיון שהומצא רק אחרי מלחמת פרוסיה, בשנות ה־70 של המאה ה־19. למרבה האירוניה, סביו וסבתו של ז'אן־מארי לה פן לא דיברו צרפתית כלל, אלא ברטונית בדיאלקט מורביאני. קרוב לוודאי שהם מעולם לא התעניינו ב"צרפת" כקונספט לאומי.

לה פן התרפק על צרפתיות שבעצם מעולם לא היתה קיימת. אבל הרעיון הזה, של העם הטהור והזך שאליטות עלומות זוממות לשדוד אותו, ואפילו "להחליף" אותו ב"לא צרפתים" (ובטח ובטח לא "טהורים"), הוא הבסיס האידיאולוגי של מפלגתו של לה פן, ואולי של הימין הפופוליסטי באירופה כולה. עד כמה רחוקה בתו מארין מהרעיון הזה? בראיון לערוץ "פראנס 2" משנת 2010 היא אמרה: "אם פופוליזם פירושו להגן על העם נגד האליטות, להגן על הנשכחים מול האליטה שחונקת אותם - אז אני פופוליסטית". בתוך הטירה ומחוצה לה, בסוף הכל נשאר במשפחה.