מעבירים דיווח - ואז השעון מתחיל לפעול: כך עובד התיאום בין צה"ל לצבא לבנון

עזה. שלוש תמונות של צעירים מבטיחים, לוחמים, ניבטו אלינו אתמול מהעמוד הראשון של העיתון. עוד שלוש תמונות, שמצטרפות למאות אחרות של לוחמים ושל יותר מאלף אזרחים ששילמו את מחיר המלחמה הקשה והארוכה הזאת.

בשונה מראשית הדרך, שבה הכל היה ברור, מחויב לשאול כעת מהי מטרת המלחמה. היו שתיים כאלה - מיטוט שלטון חמאס והשבת החטופים - ושתיהן טרם מומשו. הדרך שבה ישראל צועדת בחודשים האחרונים היא עוד מאותו הדבר, והיא תוביל לעוד מאותו הדבר: עוד הרס בעזה, עוד הרוגים בצידנו, עוד ביקורת בינלאומית.

נדרש שינוי כיוון. עסקת חטופים מיידית (שנמצאת על הפרק) שתמשיך לעסקה נוספת, ובהמשך לה סיום המלחמה בכפוף להקמת שלטון חדש בעזה שאינו חמאס. את מסע הריסוק של יכולותיו הצבאיות של הארגון תוכל ישראל לבצע משטחה בפעולות בהיקף משתנה, כפי שהיא מבצעת כבר שני עשורים ויותר ביהודה ושומרון.

בינתיים זה לא קורה. אם לשפוט לפי מספר השרים שמגיעים להלוויות צבאיות או לביקורי תנחומים אצל המשפחות האבלות, לשרי הממשלה ולחברי הקואליציה יש עניינים חשובים יותר: מחוק ההשתמטות מגיוס, דרך המשך המאמצים להשמיד את הדמוקרטיה הישראלית ועד לניסיונות להדיח את הרמטכ"ל, את ראש שב"כ ואת היועמ"שית.

הקרב המכוער שכפה שר הביטחון ישראל כ"ץ על הרמטכ"ל הרצי הלוי ועל צמרת צה"ל ("החבורה", כפי שהוא מכנה אותם) הוא המשך לתהליכים האלה. אם בוגי יעלון דיבר על הצורך ללכת בנעליים גבוהות גם בקריה, מפני הנחשים (האזרחים) ששורצים בה - הלוי נדרש ללכת בשריון מלא, כדי להתגונן מפני הסכינים הגלויות והסמויות שננעצות בגבו.

לפני שנים רבות, שועל קרבות ותיק המליץ לי לבחון כל פרשה כזאת גם דרך עיניו של החייל הפשוט, ובמקרה הנוכחי - החייל שנלחם בעזה. אני מניח שהוא מתבייש: במפקדיו שטרם מימשו את אחריותם ובשריו שמעולם לא קיבלו אותה, ושבעודם דורשים מצה"ל להאיץ את חקירתו העצמית הם נמלטים מחקירתם שלהם.

צפון (לבנון). הגנרל האמריקני (שני כוכבים) ג'ספר ג'פרס קפץ שלשום לארץ מביירות. ג'פרס, במקור איש הכוחות המיוחדים, הוא הממונה מטעם פיקוד המרכז האמריקני (סנטקום) על מימוש ההסכם בין ישראל ללבנון שהביא להפסקת הלחימה בצפון. הוא וצוותו הבכיר יושבים בלבנון, וצוות משנה יושב בבור של פיקוד הצפון בצפת. דרכם עובר התהליך שבקצהו אמור לאפשר לצה"ל לסגת מדרום לבנון ולהבטיח שחיזבאללה לא ישוב לאזור, וגם שלא יתעצם צבאית.

המנגנון הזה עובד כך: פיקוד הצפון מדווח לצוות שיושב אצלו על כל משימה שנדרש לבצע, נניח מצבור של רקטות או מתחם לחימה של חיזבאללה שטרם טופלו. המידע נמסר בצירוף מיקום מדויק ומועבר לצוות המקביל בביירות, שמעביר אותו לצבא לבנון. על פי המנגנון שסוכם, לצבא לבנון יש 72 שעות לבצע את המשימה. אם הוא לא עושה זאת - צה"ל רשאי לבצע אותה בעצמו.

נכון ליום רביעי השבוע, צה"ל דיווח על 42 משימות כאלה. כולן בוצעו בהצלחה בידי צבא לבנון, שדיווח בגאווה כי הוסיף עליהן כ־50 משימות משלו. בישראל סבורים שזה מלמד על המוטיבציה שלו להצליח היכן שנכשל בעבר - למנוע מחיזבאללה להתבסס ולהתעצם מחדש. המהדרין יוסיפו שזה מלמד על רצון חזק הרבה יותר - להשתחרר מאחיזת הצבת של הארגון ולשוב להיות מדינה נורמלית.

מי שמוביל את התהליך הזה הוא מפקד צבא לבנון, הגנרל ג'וזף עאון. לעאון יש גם מוטיבציות אישיות: הוא מעוניין להיות נשיא לבנון. נשיא לבנון אמור להיבחר בידי הפרלמנט מקרב הנוצרים־המארונים, כחלק מחלוקת התפקידים במדינה, שסוכמה כדי לאפשר את הפסקת מלחמת האזרחים (לצידו מכהן ראש ממשלה מוסלמי־סוני ויו"ר פרלמנט מוסלמי־שיעי). הנשיא האחרון, מישל עאון, סיים את תפקידו באוקטובר 2022, ומאז לא נבחר לו מחליף, כחלק מהשיתוק המכוון שכפה חיזבאללה על לבנון.

השבוע הכריז יו"ר הפרלמנט, נביה ברי, כי הצדדים יישבו ברציפות עד שייבחר נשיא. העובדה שהדברים נאמרו דווקא על ידי מנהיג שיעי אינה נטולת חשיבות: היא מלמדת שלבנון כולה מעוניינת בשקט כדי לאחות את פצעי המלחמה. סמיר ג'עג'ע המוכר לרע אמנם הכריז שגם הוא מועמד לתפקיד, אך רוב הסיכויים הם שעאון יזכה בו. גם זאת בשורה טובה, משום שמדובר באדם פרגמטי שלא נמנה עם חסידיו או שפוטיו של חיזבאללה.

מחליפו של עאון יבוא גם הוא מקרב הנוצרים־המארונים, ועל פי ההערכות יהיה או ראש מנהלת המודיעין טוני קאוקג'י או ראש מינהלת המבצעים רודולף היכל. גם זהות המחליף אינה נטולת חשיבות: הוא יקבע את הקצב ואת הרצינות שבהם יתקדם תהליך הפסקת האש. כחלק מההסכם, צבא לבנון אמור להיפרס בנקודות שצה"ל יפנה בדרום לבנון, וכן בגבול סוריה־לבנון, כדי למנוע מחיזבאללה להתאושש וכדי להבטיח שקט ארוך טווח. האמריקנים אמנם מפקחים על התהליך, אבל צבא לבנון אמור לבצע את העבודה בפועל. בינתיים הוא עובד, כאמור, אבל לא בהומוגניות מלאה. בין חמש החטיבות שפועלות בשטח, ניכר הבדל במוטיבציה בין אלה שמפקדיהן נוצרים לבין אלה שמפקדיהן שיעים.

ההסכם קובע כי על צה"ל להשלים את הנסיגה מלבנון בתוך 60 ימים. זה ייקח יותר, כי לצבא לבנון ייקח יותר זמן למלא את הוואקום. כפי שנחשף בשבוע שעבר ב"ישראל היום", ישראל מבקשת 60 יום נוספים. מאחר שממשל טראמפ ייכנס לתפקידו ב־20 בינואר, ו־60 הימים המקוריים יפוגו ב־26 בינואר, ייוותרו שישה ימים להגיע להסכמות שיעניקו אורכת זמן. ההערכה היא ששני הצדדים יסכימו, משום שלשניהם אין אינטרס לשוב ללחימה.

צפון (סוריה). בצה"ל מסכמים בשבועות האחרונים את נתוני המלחמה בלבנון. ישראל איבדה בה 140 איש, מהם 88 חיילים ו־52 אזרחים. לחיזבאללה נהרגו כ־3,850 לוחמים ונפצעו כ־9,000. העיתון הסעודי "א־שרק אל־אווסט" דיווח השבוע כי לארגון יש גם 1,500 נעדרים בדרום לבנון, שגופותיהם טרם אותרו. כמו כן, ישראל מחזיקה 23 גופות של אנשי הארגון ו־16 שבויים.

בין הרוגי חיזבאללה: כמעט כל צמרת מועצת הג'יהאד של הארגון (למעט טלאל חמייה ואבו עלי חיידר, שהיה מפקד חטיבת הבקעא ומונה לרמטכ"ל), רבים במועצת השורא, ורוב הצמרת הצבאית־מבצעית - 12 מפקדי חטיבות, 25 מפקדי גדודים ו־65 מפקדי פלוגות. בחלק מהגזרות חוסלו לא רק המפקדים, אלא גם המחליפים שלהם: בבינת ג'בייל חוסל המחליף הרביעי של המפקד המקורי.

אלה נתונים דרמטיים, שמלמדים על עומק הפגיעה בחיזבאללה, שבמקרים רבים מתקשה לאייש את שורותיו במפקדים חדשים. הארגון ספג פגיעה מקבילה גם באמל"ח שלו: הוא איבד כ־75% מהרקטות קצרות הטווח, כ־70% מהרקטות ומהטילים האסטרטגיים, ושיעור ניכר מיכולת הייצור העצמית שלו. לכך צריך להוסיף את הפגיעה האנושה שחיזבאללה ספג בסוריה, כתוצאה מתקיפות ישראליות שהשמידו מערכי ייצור ומחסנים, ויותר מכך - בהפיכה השלטונית שהדיחה את הנשיא אסד ושהעלתה במקומו את אבו מוחמד אל־ג'ולאני, אויבם המר של השיעים.

אל־ג'ולאני כבר הבהיר כי לא יאפשר לציר השיעי לשוב להתבסס בסוריה. זה מתבטא קודם כל בהרחקת האיראנים. השבוע אמנם נחת מטוס של חברת "מהאן" בנמל התעופה דמשק שנפתח מחדש, אך כוח קודס של משמרות המהפכה לא חזר למדינה. גיס סוריה נסוג לעיראק, וככל הנראה יפעל ממנה מעתה. אגב, לאחרונה מונה מפקד חדש לגיס לבנון, דאוד עסגרי עליזאדה, במקומו של עבאס נילפורשאן, שחוסל ביחד עם חסן נסראללה. המינוי הזה נעשה במסגרת שידוד מערכות עמוק שמתבצע בימים אלה במשמרות המהפכה כחלק מלקחי המלחמה, והוא צפוי לכלול גם את הדחתו של מפקד כוח קודס אסמאעיל קאאני.

הרחקת האיראנים מסוריה היא בשורה טובה לישראל, אבל עוד מוקדם להתפעל מאל־ג'ולאני. בשעה שהעולם נמס מולו, המציאות בשטח מדאיגה יותר. הזרמים שפועלים תחתיו הם אסלאמיסטיים מאוד, והם כוללים תכנים קיצוניים בספרי הלימוד החדשים במערכת החינוך ועצרות ודרשות שאי אפשר לטעות במה שנאמר בהן (כולל היעד המוצהר של אל־אקצא).

לכן, היחס לאל־ג'ולאני ולממשל החדש הוא של "חשדהו וחשדהו": בוחנים את מעשיו, ופועלים בהתאם. מתחת לפני השטח, מתנהל שיח מסוים עם גורמי הכוח החדשים בסוריה - בעיקר באמצעות פקידים ואנשי דת בשטחים שצה"ל תפס בגולן הסורי - ובמקביל מרוכז מאמץ כדי ללמוד כל מה שאפשר על הממשל החדש ועל דמויות המפתח בו, שהחליפו בן לילה את מי שהחזיקו במשרות המפתח במשך שנות דור ושצה"ל ידע לדקלם עליהם הכל מתוך שינה.

כחלק מהחשדנות, צה"ל צפוי להחזיק את העמדות שתפס בחרמון ובמרחב החיץ בגולן הסורי. משך הזמן תלוי במה שיקרה בשטח, ובלחצים הבינלאומיים שיתפתחו (אם יתפתחו). אל־ג'ולאני כבר העביר מסרים שהוא מעוניין כי ישראל תיסוג, אבל במדרג כאבי הראש שלו ישראל לא נמצאת כרגע במקום הראשון. סביר שגם זה יבוא, ולכן צה"ל האיץ את קצב העבודות על פרויקט "מזרח חדש" - הקמת המכשול בגבול סוריה - שיושלם בתוך כחצי שנה.

צפון (ישראל). ההצלחות בלחימה וההשלכות שלהן בלבנון ובסוריה לא משחררות את ישראל מלטפל בהשלכות על יישובי הצפון ותושביהם. למרבה הצער והדאגה, גדל הפער בין הבטחות הממשלה לבין הדרך שבה מתנהלים העניינים בשטח. מתווה הפיצויים שפורסם השבוע הוא חוליה נוספת בשרשרת קבלת החלטות כושלת ומסוכנת, שפוגעת בתושבים ושעלולה למנוע מרבים מהם לשוב לבתיהם.

המתווה הזה מעניק סכום כסף שנקבע (על פי מפתחות של מבוגרים וילדים) לכל מפונה שיחזור לביתו ב־1 במארס. אם המפונים יבחרו לא לחזור בתאריך הזה, הסכום יקטן בהתמדה מדי חודש עד לקיץ 2025. מדובר באקדח כלכלי שמוצמד לראשיהם של מי שנעקרו מבתיהם ב־8 באוקטובר. רבים מהם לא מרגישים שבטוח לחזור, ורבים לא רוצים לעקור שוב את הילדים באמצע שנת הלימודים, או לא יכולים לשבור חוזי שכירות ארוכי טווח שכבר שולמו. ממילא גם לא ברור עד כמה מערכת החינוך מסוגלת להשתקם באמצע השנה, כשרבים מהמורים כבר מצאו משרות חלופיות במקומות שאליהם התפנו.

בדיוק כפי שפעלה בעוטף כשהכריחה את התושבים לחזור בכוח, כך המדינה נוהגת כעת בצפון. הרגישות והחמלה נעדרות כרגיל מעבודת הממשלה, שלא מבינה את עומק המשבר בשטח: את היקף הפגיעה ברכוש ובעסקים, ואת מספר התושבים שבוחרים לא לשוב, זמנית או באופן קבוע, כתוצאה מאובדן האמון. במקום להציב את שיקום הצפון כיעד לאומי ראשון במעלה, הממשלה מסמנת עליו "וי" וממשיכה הלאה. שר המנהלות זאב אלקין הוא אמנם אדם רציני, אבל המשימה הזאת גדולה על מידותיו בכמה מספרים, והוא גם סובל מבעיה הדומה לזאת של ראש מפלגתו, שר החוץ גדעון סער - אגו מוגדל.

צודקים תושבי הצפון כשהם מסתכלים בדאגה על מה שקורה בדרום. השבועיים האחרונים לוו בשיגור כמעט יומיומי של רקטות ובאזעקות צבע אדום. בשדרות, רקטה שלא יורטה נפלה עשרות מטרים מגן ילדים. התושבים שחזרו הביתה לפני שנה כי האמינו להבטחות על שקט גילו שוב שהמדינה הבטיחה - אבל לא הבטיחה לקיים.

החטופים. השבוע פגשתי את יעלה דוד, אחותו של אביתר, שחטוף בעזה כבר 462 ימים. צעירה מרשימה בת 19, שמתנסחת בצמצום ובדיוק רב. היא סיפרה לי שאיבדה נשימה פעמיים כשקראה את רשימת השמות של מי שמיועדים לכאורה להשתחרר במסגרת העסקה: פעם אחת כי היא הופתעה לגלות עליה בתקשורת - ופעם נוספת כי אחיה לא נכלל בה.

יש רק גורם אחד שהיה לו אינטרס שהרשימה הזאת תתפרסם כדי למצב רשימת שמות, וזה לא חמאס. אפשר לטעון שהפצת מידע היא חלק לגיטימי מלוחמה פסיכולוגית, שהיא חלק לגיטימי ממשא ומתן. קשה להתמודד עם מה שזה עושה למשפחות, ובעיקר לאלה שנותרו מאחור. לא שאלה שכלולות בהסכם מצליחות לנשום - הסרטון של לירי אלבג שפורסם בשבת היה משמח ברגע הראשון, ומפחיד באלה שבאו אחריו.

ישראל כבר מזמן היתה אמורה לעשות הסכם אחד, שיחזיר את כל החטופים בתמורה להפסקת המלחמה ולשחרור אסירים פלשתינים בהיקף וביעד שייקבעו. למרבה הצער, בנימין נתניהו בחר לפעול בשלושה שלבים, כדי לא להתחייב להפסקת המלחמה. את המחיר ישלמו כשני שלישים מהחטופים, שלא ישוחררו כעת ושגורלם עלול להיות דומה לזה של יוסף אל־זיאדנה, שנחטף חי ושגופתו אותרה השבוע במנהרה ברפיח.

מהמתווה הזה שישראל בחרה כבר אין דרך חזרה. מה שיש עכשיו זה או העסקה המדוברת - שתחזיר הביתה את הנשים (כולל החיילות), את המבוגרים מעל גיל 50 וכמה צעירים שמוגדרים 'הומניטריים' - או כלום. בין שני הקצוות האלה, עדיף לישראל לקבל את מה שהיא יכולה, בטרם לא ייוותר לה מה לקבל. ועדיין, עליה לתת תשובות לעצמה, ובעיקר למשפחות החטופים שלא ישוחררו, כיצד היא מתכוונת להשיב אותם הביתה בהמשך. הרמטכ"ל אמנם אמר השבוע במהלך ביקור בג'באליה שלחץ צבאי יעשה זאת - אבל ספק אם הוא מאמין בכך בעצמו.

כניסתו של טראמפ לבית הלבן עשויה לספק שתי הזדמנויות בהקשר הזה: האחת - אם יאפשר לישראל יתר גמישות בסיוע ההומניטרי כדי להקטין את התלות של התושבים בחמאס. השנייה - אם יפעיל לחץ ממשי על קטאר, מהרחקת בכירי חמאס מדוחא ועד לאיום בסנקציות על הקטארים עצמם. צריך לקוות שזה יקרה, ועדיין, הדילמה העיקרית תונח לפתחה של ישראל: האם היא באמת מתכוונת לעשות הכל ולהשיב את החטופים הביתה, גם במחיר של סיום המלחמה שאיבדה כיוון?