פרשת כנופיות האונס המוסלמיות שמסעירה את בריטניה

בבוקר אחד של 2012, סמנתה, נערה בת 14 מהעיר רות'רהאם במחוז דרום יורקשייר שבאנגליה, יצאה מביתה במדי בית ספר. היא פגשה את ה"חבר" שלה, פקיסטני בן 24, שהכירה דרך מכרה. הוא הסיע אותה לדירה בקצה העיר, שם המתינו שישה גברים. במשך 48 שעות החזיקו אותה בדירה, סיממו אותה והעבירו ביניהם. אביה, מוטרף מדאגה, התקשר למשטרה 27 פעמים. כשסוף־סוף נמצאה, השוטרים רשמו בדוח: "נערה מתבגרת מורדת, סירבה לשתף פעולה עם החקירה". איש לא נעצר. בשנתיים שלאחר מכן, סמנתה עברה שבעה ניסיונות התאבדות. היא מאושפזת עד היום במוסד פסיכיאטרי.

בספטמבר 2013, בתחנת דלק שוממת בפאתי רות'רהאם, לוסי בת ה־13 נפגשה עם ה"חבר" שלה. היא לבשה מדי בית ספר והיה לה ילקוט עם מדבקה של להקת הבנים וואן דיירקשן. החבר בן ה־35 הביא לה בקבוק וודקה זול וקרטון סיגריות. בתוך שעה היא היתה מוקפת בשמונה גברים מבוגרים שדיברו ביניהם באורדו. הם העבירו אותה בין דירות מצחינות במשך 12 שעות, בעוד אמה המודאגת התקשרה למשטרה שוב ושוב. כשלוסי סוף־סוף נמצאה, השוטרת הצעירה רשמה ביומן: "נערה בת 13 נמצאה. מצב תקין. כנראה יצאה מרצונה". המילה "אונס" לא הופיעה בשום מסמך רשמי. גם בבריטניה, המשטרה למדה שעדיף להשתמש במונח הניטרלי "מפגש בין־תרבותי". שנתיים מאוחר יותר לוסי התאבדה.

הסיפורים הללו לקוחים מ־Jay Report - דוח חקירה מרכזי שפרסמה פרופ' אלכסיס ג'יי בשנת 2014. הדוח עסק בניצול מיני של ילדים ברות'רהאם בשנים 1997-2013. דוח ג'יי חשף 1,400 מקרים מתועדים של אונס קבוצתי בעיר בלבד, אבל המספרים היבשים מחווירים לעומת הפרוטוקולים. "חששנו להיתפס כגזענים", העידה קצינת רווחה בכירה. במשך 16 שנה התקיימו ישיבות על ישיבות, הוקמו ועדות על ועדות, נכתבו דוחות על דוחות. אפילו כשילדה בת 11 נמצאה מדממת בפארק - הפקידים העדיפו לדון ב"רגישות תרבותית".

פרופ' ג'יי מצאה תיקים שנעלמו במכוון, תלונות שהושמדו, הודעות שנמחקו. היא גילתה שוטרים שכינו ילדות בנות 12 "זונות צעירות", פקידי רווחה שהאשימו את הקורבנות ב"בחירת סגנון חיים", ופרקליטים שסירבו להגיש כתבי אישום כי "הילדות לא יהיו עדות אמינות". בישיבה אחת שהתקיימה ב־2005, הפקידים הבכירים דנו ב"בעיית הנערות הלבנות המתגרות במהגרים". הדוח חשף שבמקרים רבים, המשטרה התייחסה לאונס קבוצתי של קטינות כאל "יחסי מין בהסכמה". באחד המקרים, בת 14 נאנסה בידי חמישה גברים - ובדוח המשטרה נכתב: "הנערה קיימה יחסי מין עם כמה בני מיעוטים. יש להימנע מחקירה שעלולה לפגוע ביחסי הקהילות".

הסיפור הזה צץ מחדש בזכות אילון מאסק, שהפך למגן התרבות המערבית. הוויראליות שלו חושפת את האמת המזוהמת על הפרוגרס המושחת מוסרית. מאסק פוצץ את הסיפור כי באותן השנים, ראש הממשלה הבריטי קיר סטארמר עמד בראש התביעה הבריטית. הוא חלק מטייחי הפוליטיקלי קורקט. וגם כעת, במקום להתמודד עם האיום - הוא שולח לכלא את מי שצועקים שהמלך הוא עירום.

המערב מתאבד לא בירייה אחת לרקה, אלא באלף חתכים קטנים של אשמה. בכל פעם שבה תרבות מתחילה לשנוא את עצמה, היא מזמינה את מחליפיה. זה התחיל בשנות ה־60, כשילדי הפרחים החליטו שאשמה קולוניאלית היא יותר חשובה מהישרדות. האינטלקטואלים של השמאל החדש, יושבי בתי הקפה בסן ז'רמן ובסוהו, המציאו דת חדשה: פולחן ההתנצלות הנצחית. כל פשע הותר, כל עוול נסלח, כל עוד המבצע השתייך לקטגוריה הנכונה של "המדוכאים". באוניברסיטאות לימדו דור אחר דור לתעב את שורשיו, את תרבותו, את עצם קיומו. את עצמו. באוניברסיטאות המהוללות של אירופה, פרופסורים במשכורות שמנות לימדו שהגנה על ילדות מפני אונס קבוצתי היא "פריבילגיה לבנה".

אם יודו שהאנסים פעלו מתוך שנאה אסלאמית לתרבות המערב - יתמוטט כל מגדל הקלפים של הרב־תרבותיות והפרוגרס יקרוס לתוך עצמו, ואז גם יזיזו להם את הגבינה ואת כל הפריבילגיות של האליטות

כבר היו תקדימים בהיסטוריה של חברות שהקריבו את צאצאיהן. בספרטה הפקירו תינוקות "פגומים" למוות בהרים, בשם ההישרדות. בגיא בן הינום היבוסים הקריבו למולך, וגם הכמרים האצטקים הקריבו ילדים לאלים בטקסים המוניים. בבריה"מ פאבל מורוזוב הלשין על הוריו, ובקמבודיה של פול פוט חינכו בכיתה ילדים להסגיר את הוריהם. אבל בריטניה של המאה ה־21 המציאה משהו חדש: הקרבה וולונטרית, מתוך אידיאולוגיה ליברלית. לא היה צורך בכוח. לא היה צורך בטקסים דתיים. מספיק היה לצעוק "גזען!" כדי שפקידים, שוטרים ועובדים סוציאליים יעצמו עיניים מול אונס שיטתי של ילדות. האליטות האינטלקטואליות של בריטניה העדיפו להקריב אלף ילדות ממעמד הפועלים על פני להיות מואשמות באסלאמופוביה.

מרקסיסטים נשארים מרקסיסטים. הקומוניסטים האמינו שמותר להרוג מיליונים כדי ליצור חברה אוטופית, והפרוגרסיבים החדשים מאמינים שמותר להקריב ילדות בשם ה"רב־תרבותיות". המהפכה התרבותית בסין של מאו הולידה את משמרות האדומים - ילדים שרצחו את מוריהם. הפרוגרסיביות המערבית הולידה משהו הפוך: מורים ופקידים שהפקירו את הילדים שהופקדו בידיהם. בשם הקדמה, בשם הנאורות, בשם המלחמה בגזענות. העיקר להיות "בצד הנכון של ההיסטוריה".
זוכרים איך צעדו בקמפוסים של הרווארד ושל קולומביה סטודנטים עם שלטים "מוות לישראל" ו"פלשתין מהנהר ועד הים"? זוכרים איך בסורבון פמיניסטיות ולהט"בים הפגינו למען חמאס? איך באוקספורד הכחישו את האונס ההמוני ב־7 באוקטובר? אותה התבנית של רות'רהאם: אותה הכחשה, אותו עיוורון מכוון.

מבחינת האנסים הפקיסטנים ברות'רהאם היה למעשיהם היתר דתי, כי זו מלחמת דת. והאליטות המערביות? הן עדיין מכחישות, כי ההכרה באמת תערער את כל עולמן האידיאולוגי. אם הן יודו שהאנסים פעלו מתוך שנאה אסלאמית כלפי תרבות המערב - יתמוטט כל מגדל הקלפים של הרב־תרבותיות והפרוגרס יקרוס לתוך עצמו. ולכן הן מעדיפות להכחיש. בקמפוסים, בפרלמנטים, במערכות העיתונים - כולם מכחישים. הם מכחישים כי הם פוחדים: לא מהאסלאם, אלא מהאמת על עצמם. מהאמת שהם בגדו בכל מה שהמערב אמור היה להיות. אבל אני רוצה ומקווה להיות אופטימי. כי הסכר נפרץ, וכבר יש תודעה. אנחנו נמצאים בתוך תנועת השוט ההיסטורית.