משפחות החטופים מחכות לטראמפ: סימן שמישהו בירושלים לא עובד

הצפון. המלחמה בלבנון הסתיימה, אבל הצפון רחוק משיקום. רוב התושבים עדיין לא חזרו. רבים מהם ממתינים לראות מה יקרה בתום 60 הימים שנקבעו בהסכם: האם צה"ל ייסוג ולאן, האם הוא יישאר והיכן, וכיצד חיזבאללה יגיב.

השבוע חשפנו ב"ישראל היום" שצה"ל מתכוון להישאר בדרום לבנון גם מעבר למועד שנקבע בהסכם. הסיבה העיקרית לכך היא השיהוי במילוי החלק הלבנוני בהסכם. צבא לבנון נפרס באיטיות בדרום המדינה (ולאורך גבול סוריה־לבנון), והוא בעיקר משתהה בפירוק היכולות של חיזבאללה כפי שהתחייב לעשות.

המנגנון שנקבע אמור לעבוד כך: ישראל מדווחת לגנרל האמריקני שמוצב בביירות מטעם סנטקום על הפרות של ההסכם. זה יכול להיות ניסיון הברחה, מתקן לייצור אמל"ח או ניסיון מחודש להתבסס בדרום לבנון, וזאת יכולה להיות תשתית שלא נחשפה במהלך הפעילות של צה"ל. הגנרל האמריקני אמור לדווח על ההפרה לצבא לבנון, שמחויב לטפל בה מיידית, תחת פיקוח אמריקני. אם צבא לבנון משתהה יתר על המידה או ממאן לטפל בהפרה, ישראל יכולה לפעול עצמאית.

בינתיים ישראל פועלת לא מעט בעצמה, תוך שהיא מנצלת את תקופת הביניים וגם את חולשתו המופגנת של חיזבאללה, שמעוניין בעיקר בשקט כדי ללקק את הפצעים ולשקם יכולות. הארגון אמנם מתגאה בכך שהוא לא הוכרע, אבל זאת שמחת עניים. בשונה מסבבי עבר, אין ספק מי ניצח במערכה הנוכחית. לכן הוא גם יבלע את הישארותו של צה"ל בדרום לבנון לתקופת זמן נוספת, שעשויה להתארך לכמה שבועות ואולי אף לחודשים בודדים.

הניצחון בשדה הצבאי לא משתקף בזירה האזרחית. הדאגה מפני מה שיקרה בעתיד מול חיזבאללה היא רק חלק, ואפילו לא מרכזי, מכאב הראש של התושבים. מעליה מדורגות דאגות פרנסה וחינוך, ומעליהן דאגה גדולה לעתידו של חבל הארץ הזה, שהמכה שספג קשה מאוד. יש לה פנים רבות - נטישת התושבים היא המדאיגה ביותר שבהן.

יוזמה של צעירים שנקראת "מצפינים לצפון" ערכה בשבועות האחרונים סקר, שבו בחנה את נכונותם של הצעירים שעזבו את הצפון במהלך המלחמה לחזור הביתה. הנתונים קשים: 93% מהמשיבים ענו שאין להם כוונה לשוב לאזור. חלקם התאקלמו במרכז, מצאו עבודה, נרשמו ללימודים. חלקם האחר פשוט לא מאמין שמשהו טוב יצמח בצפון.

הבעיות מוכרות. בקריית שמונה אין MRI, וגם לא רכבת, ואפילו בית קולנוע או "וולט". רבים מהעסקים שהיו בצפון לפני המלחמה קרסו, אחרים עובדים בחצי כוח. גם התושבים המבוגרים עוד לא חזרו. לחלקם הגדול יש ילדים בגיל בית ספר שרשומים ללימודים במקום אחר. גם כך הילדים סבלו, וההורים מעדיפים שהם לפחות יסיימו את שנת הלימודים בטרם יקבלו החלטות. זה אומר שלפני הקיץ הקרוב לא יזוז בצפון כלום.

יש לא מעט אנשים טובים וארגונים אזרחיים שמנסים להאיץ את התהליך. קבוצות של מתנדבים משקמות בתים ביישובים שנפגעו. עמותות שונות פועלות ליצירת מקומות תעסוקה, לעידוד תיירות פנים, לקניות מרוכזות ממפעלים ומבתי עסק בצפון. אלה יוזמות מבורכות, אבל הן טיפה בים. בהיעדר תוכנית לאומית סדורה ומתוקצבת, האזור הזה נידון לקריסה.

לא תופתעו לגלות שבינתיים המדינה מנמנמת. ראש המנהלה הצפונית, האלוף (מיל') אליעזר (צ'ייני) מרום, התפטר בטרם התחיל לממש תוכניות. זה קרה כי מינו לו שר על הראש, זאב אלקין, שרחוק מלהיות הבולדוזר המתאים לתפקיד. ספק גם אם שיקום הצפון (והדרום) זורם בעורקיו. הוא נכנס לממשלה כקומבינה שנועדה להנשים מלאכותית את הגווייה הפוליטית של מפלגת תקווה חדשה של גדעון סער.

יש רק שני אנשים שיכולים להציל את הצפון: רה"מ בנימין נתניהו ושר האוצר בצלאל סמוטריץ'. הראשון טרוד בענייניו הפוליטיים, המשפטיים והבריאותיים. השני דואג בעיקר לזירה הפלשתינית. מתבקש היה שיגדיר את השנה הנוכחית כשנת שיקום הצפון - אך הוא בחר להכריז כי היא תהיה שנת הריבונות ביהודה ושומרון. המשמעות ברורה: ישראל הצליחה צבאית - אבל היא מאבדת את הצפון.

עזה. שני לוחמים נפלו השבוע בעזה: סמ"ר יובל שהם וסמל אוריאל פרץ. ביחד איתם, צה"ל סופר כבר 41 לוחמים שנהרגו במבצע המתארך בג'באליה, יותר מכל ההרוגים בארבעת חודשי הלחימה שניהלה אוגדה 98 ברפיח בשליש הראשון של השנה שעברה.

יש לכך כמה סיבות אפשריות: האחת - צה"ל שחוק ועייף אחרי מלחמה כל כך ארוכה בשלל חזיתות, וביצועיו נמצאים בנסיגה. השנייה - בהיעדר יעדים ומשימות מוגדרים הכוחות קצת מתברברים, והאויב מנצל זאת להישגים. השלישית - שהייה ארוכה בשטח, כל שטח, גורמת לסטגנציה שמייצרת נקודות תורפה. והרביעית - האויב משתקם.

בשבועות האחרונים התקבלו דיווחים מעזה שחמאס גייס אלפי צעירים בני־עשרה, ושהוא מעביר אותם הכשרה מזורזת בלחימה כדי שיחליפו את הלוחמים שאיבד. זה מלמד שני דברים: שחמאס עדיין שולט ברצועה והציבור ירא ממנו, ושישראל אמנם פגעה בו קשות אך לא שברה את מפרקתו.

שר הביטחון ישראל כ"ץ איים השבוע כי אם חמאס לא יתקדם בסוגיית החטופים, ואם ימשיך לשגר רקטות לישראל - הוא יספוג מכות רבות עוצמה. זה השתלב באיומו של הנשיא האמריקני הנבחר דונלד טראמפ, שהזהיר כי שערי הגיהינום ייפתחו על חמאס אם החטופים לא ישוחררו עד שייכנס לבית הלבן. בשני המקרים מומלץ לא לפתח ציפיות. אחרי 455 ימי מלחמה, אפשר לקבוע בוודאות שחמאס לא יניף דגל לבן. הוא עשוי להסכים לוויתורים טקטיים, מקומיים ורגעיים, אבל לא יסטה מדרכו.

טועים מי שחושבים שהזמן עובד לטובת ישראל. החטופים לא חוזרים, וההכרעה לא מושגת. הבטחתו של נתניהו שאחרי רפיח יושג הניצחון המוחלט פרחה ביחד עם אלפי הבטחות כוזבות אחרות. בינתיים חמאס רק מתחזק. הוא צובר מזון, והוא צובר כסף, והוא צובר אנשים. הטרגדיה היא שאת רוב אלה הוא צובר בחסות ישראל, שנדרשת לכך כדי לקנות לעצמה לגיטימציה להמשך הלחימה.

כדי לשנות כיוון ולנצח, ישראל צריכה לעשות שני דברים: הראשון - עסקת חטופים. השני - לעסוק ברצינות בסוגיית היום שאחרי. הדבר האמיתי שמפחיד את חמאס הוא לא טנק ישראלי, אלא חלופה שלטונית. שמישהו אחר יבוא במקומו וישלוט בכסף ובמזון, ובמשתמע מכך - בתושבי הרצועה. זה, לצד המשך הלחץ הצבאי הישראלי - אבל כזה שייעשה בפשיטות ממוקדות שלא מחייבות שהייה מדממת בשטח - סוף־סוף יעשה את שינוי הכיוון המיוחל.

בינתיים זה לא קורה, מסיבות פוליטיות. התוצאה היא שחיילים ימשיכו להיהרג בשם משימות שיהיה קשה יותר ויותר להגדירן. אביו של יובל שהם, אפי, סיפר שבנו הבין כי הוא נמצא בעזה כדי לשחרר את החטופים. במשך חודשים הוא נהג להסתובב ברחובות הרצועה ולצעוק את שמו של הרש גולדברג־פולין, בן הקהילה שלו בירושלים, בתקווה שישמע אותו. הרש נרצח במנהרות חמאס, ויובל נפל בתאונה מבצעית מיותרת, שגם היא תוצאה של עייפות ומשמעת מבצעית שנשחקת תחת העומס המצטבר על הכוחות.

המשפחות השכולות, שעולמן קרס, צריכות לדעת שלמוות היתה משמעות. שלפעילות היתה משמעות. בהיעדר עסקת חטופים, ובהיעדר אופק לפעילות בעזה, הביקורת שלהן תגבר. זו לא נבואה - כך היה בדרום לבנון בשנות ה־90. אין שום סיבה שזה לא יקרה שוב כעת, בעוצמה גדולה פי כמה.

תחקירים. צה"ל, מצידו, לא מסייע לבניית האמון מול הציבור. ההפך הוא הנכון - חלק מהפעולות שלו מקוממות ומתמיהות. דוגמאות לכך לא חסרות, כולל מהימים האחרונים. למשל, הטיפול המביך בהעברת הקלטות הקשר של התצפיתניות מנחל עוז לידי המשפחות שלהן, והערפל הסמיך שהוטל על תחקיר האירוע שבו נהרגו בלבנון רס"ן זאב (ז'אבו) ארליך וסמל גור קהתי.

צה"ל אמור להיות מבוגר ומנוסה דיו כדי לדעת שאין דרך לטייח או לכסות דברים. הכל ייחשף בסוף, וההסתרה מייצרת נזק מיותר נוסף, ומעמיקה את הפגיעה באמון הציבור. למרבה הצער, הוא נוהג הפוך לגמרי. הדרך שבה הוא מתחקר - זהות המתחקרים, אופן הביצוע והקצב - מעלה תהיות קשות אפילו אצל גדולי סנגוריו.

צדק השר ישראל כ"ץ כשדרש מצה"ל להשלים את תחקירי 7 באוקטובר עד סוף ינואר. זה בכלל לא משנה אם מאחורי ההוראה שלו יש או אין אג'נדה סמויה שנועדה להראות לרמטכ"ל הרצי הלוי את הדרך הביתה. הציבור זכאי לתשובות, וצה"ל והרמטכ"ל מחויבים לתת לו אותן. זה כמובן לא משחרר את הממשלה מחובתה להקים ועדת חקירה ממלכתית, אבל בריחתה של הממשלה מאחריותה לא משחררת את צה"ל מאחריותו. כגוף מקצועי, עליו לתת לציבור ולעצמו הסברים, כדי להבין למה קרה מה שקרה ואיך מבטיחים שזה לא יקרה פעם נוספת.

בשבועות האחרונים הגיע אלי לא מעט מידע מטריד על מה שקורה בתחקירים. על עיגולי פינות. על קריצות. על בריחה מאחריות. על הטלת רפש. בעיניי, זה נובע מתקלה יסודית: רוב המתחקרים שנבחרו לא מתאימים לתפקידם. חלקם זוטרים ונטולי סמכות. לדוגמה - טל חרמוני, שבתפקידו המשמעותי האחרון במדים היה מפקד החטיבה הדרומית בעזה בין 2010 ל־2012. את דרגת התא"ל הוא קיבל במילואים לפני כמה שנים, אבל אין ברקורד שלו שום דבר שמכשיר אותו מקצועית או פיקודית להוביל את התחקיר הדרמטי של תפקודו של פיקוד הדרום, ובמסגרת זאת לתחקר קצינים בכירים ממנו, ובראשם את אלוף הפיקוד.

חרמוני לא לבד, יש דוגמאות נוספות. הבולטת שבהן בעיניי היא דווקא של מי שאחראי על התחקירים - ראש חטיבת תורה והדרכה (תוה"ד) במטכ"ל. זה מינוי שהיה שמור תמיד לתת־אלוף ותיק, בדרך כלל כתפקיד שלישי ואפילו רביעי. מכיוון שרוב אלה שביצעו אותו היו העילית של הקצונה, הם גם קודמו אחר כך לדרגת אלוף. גם כאן לא חסרות דוגמאות משני העשורים האחרונים: דני ביטון, תמיר ידעי, תמיר הימן, מוטי ברוך, יעקב בנג'ו ואבי גיל היו כולם ראשי החטיבה, ולאחריה קודמו בדרגה. כך גם במקרה של ראש החטיבה הקודם, נדב לוטן, שמונה לאחרונה למפקד זרוע היבשה במקומו של ידעי.

מי שהחליף את לוטן הוא איתמר לסרי, שבתפקידו הקודם היה ראש מחלקת התכנון בחטיבת המבצעים. אמנם אלוף־משנה בתפקיד שלישי (הוא פיקד קודם על שתי חטיבות בחיל התותחנים), אבל לא תא"ל מכהן, ובוודאי לא תא"ל ותיק ובעל סמכות שיכול להוביל את רשת התחקירים הסבוכה והטעונה ביותר שצה"ל נדרש לבצע מאז ומעולם.

מקטרגיו של הלוי טוענים שהוא מינה את לסרי כדי שיוכל לשלוט בתחקירים. אני סבור אחרת: זה פשוט לא היה חשוב לו מספיק, אם משום שבחר להתרכז בלחימה ואם משום שביקש לדחות את הקץ. כך או אחרת, בחירותיו גרמו עוול לתהליך התחקיר. אחרי מלחמת לבנון השנייה, דן חלוץ מינה צוות מתחקרים שלא ראה בעיניים - מהרמטכ"ל לשעבר דן שומרון ועד לאלופים קשוחים ונטולי פניות כמו משה עברי־סוקניק. התוצאות היו בהתאם, לטובת הצבא.

להלוי עדיין יש הזדמנות לתקן. הוא חייב את זה לציבור, הוא חייב את זה לצבא, והוא חייב את זה לעצמו. שר הביטחון הקודם, יואב גלנט, אמר השבוע בנאום ההתפטרות שלו מהכנסת שהוא אחראי לכל מה שקרה בתקופתו, לרע וגם לטוב. זה נכון גם אצל הלוי, עם תוספת משמעותית: מחובתו להותיר למחליפו דף חלק, והדרך לשם מתחילה בהשלמה מקצועית ועניינית של תהליך התחקור.

חטופים. עופרי ביבס, אחותו של ירדן, גיסתה של שירי ודודתם של כפיר ואריאל, אמרה לי השבוע שהיו מי שביקשו ממנה למעט בדיבור, כי היא עלולה לפגוע במאמצים לשחרורם. אני מודה שהופתעתי. חשבתי שנגמלנו מהטיעון המטופש הזה כבר לפני כמה עשורים, כשתחת שתיקה ישראל איבדה את הנווט רון ארד. משפחתו מצירה עד היום על כך שלא הפכה עולמות כשעוד אפשר היה להצילו. הלקח שלהם ברור: תדברו, תצעקו, כי אחרת תצטערו.

לממשלת ישראל נוח שהמשפחות יישבו בשקט. כשאין משפחות, אין חטופים. וכשאין חטופים, אין בעיה. ממילא זה מה שנבחרי הציבור שלנו מנסים לעשות ביומיום. אחרת איך אפשר להסביר את זה שעינב צנגאוקר לא מוכנסת לכנסת, וששמחה רוטמן משתיק בגסות בן משפחה שכולה ואז נוטש ישיבה כדי לא להמשיך לשמוע אותו? ואפשר כמובן להפליג הלאה אל איתמר בן גביר, שספג השבוע זובור כי סירב להצביע עם הקואליציה - אותה קואליציה שאיש מבין חבריה לא תקף אותו כשהתנגד לעסקה שהשיבה הביתה עשרות חטופים בשנה שעברה.

"נרמלנו את הטירוף", אמר לי יזהר ליפשיץ, בנם של יוכבד ששוחררה מהשבי ושל עודד שעדיין מוחזק בעזה. הוא הזכיר את המשל המוכר על הסוס שבכל יום מקבל פחות אוכל, ובעליו שמח שהוא מצליח לחסוך והסוס ממשיך לעבוד - עד שהסוס קורס ומת. הנמשל הוא החטופים: מדי יום הם מקבלים פחות ופחות, עד שגם הם ימותו, כולם - ואז לא תישאר בעיה.

בצר להן, משפחות החטופים מחכות לכניסתו של טראמפ לבית הלבן. אני מודה שגם זה צובט את ליבי: ממשלת ישראל יושבת בירושלים, לא בוושינגטון. מחובתה לפתור את הבעיה שקרתה במשמרתה ובאחריותה, ולא להעביר את האחריות לאחרים. בהקשר הזה, נזכרתי בדברים שאמר מפקד חיל האוויר לשעבר אליעזר שקדי, לאחר הטיסה המפורסמת של מטוסי הקרב מעל מחנה ההשמדה אושוויץ: "לזכור, לא לשכוח, לסמוך רק על עצמנו", הוא כתב, במשפט שכוון לשואה ההיא - אבל שמתאים גם לזאת של 7 באוקטובר שעדיין חיה במנהרות בעזה.