כשאבו מאזן בלבל את הקואליציה

סכנה ברורה ומיידית. היה זה רה"מ בנימין נתניהו שטבע את הקביעה "בלי חמאס ובלי עבאס" כשנשאל מי ינהל את עזה ב"יום שאחרי" - אבל מאז הוא עדיין תר אחר אופציה שלישית. יש לממשלתנו בעיה אמיתית עם הנהגת הרשות הפלשתינית, אבל הניסיון להציג אותה כחבורה של טרוריסטים בראשות הנשיא מחמוד עבאס נתקל בסרבנות מצד המציאות פעם אחר פעם. אבו מאזן עצמו יצא בחריפות נגד חמאס, אויבו הוותיק, והודיע כי מה שארגון הטרור גרם לפלשתינים ב־7 באוקטובר נורא הרבה יותר ממה שנעשה להם ב"נכבה" של 1948, אך הכרזתו התקבלה כמס שפתיים במקרה הטוב.

ואז התרחש הגרוע מכל: הרש"פ יצאה לעימות אלים ושיטתי נגד חמאס והג'יהאד האסלאמי ב"בירת הטרור" הפלשתינית, הרי היא ג'נין. בעת כתיבת השורות הללו נמשכים הקרבות, מאות מחבלים נאסרו ועשרות מכוניות תופת נתפסו. בשני הצדדים יש הרוגים ופצועים. חברת הקבינט המדיני־ביטחוני אורית סטרוק הבינה מייד כי הפלשתינים טומנים לנו מלכודת, ובמכתב לראש הממשלה ולשר הביטחון, שעל פי דיווחו של אמיר אטינגר ב"ישראל היום" עותקים ממנו נשלחו גם לכל חברי הקבינט, היא מיהרה לדרוש ממערכת הביטחון שלנו להפסיק את העימות הפנים־פלשתיני. היא ומנהיג מפלגתה, בצלאל סמוטריץ', דורשים גם מארה"ב לא להעביר נשק לרשות, בטענה כי העימות הפנים־פלשתיני יביא לזעזועים בגדה המערבית ולהפרת היציבות השוררת בשטח. אין סכנה ברורה עבור הימין מסכנת הימצאו של פרטנר פלשתיני.

חובה מוסרית. הוא נפטר השבוע בשיבה נדירה: הנשיא ה־39 של ארה"ב, ג'ימי קרטר. הוא כיהן רק ארבע שנים, בעיקר בגלל אותה פעולה צבאית כושלת לחילוץ אמריקנים שהוחזקו כבני ערובה בשגרירות האמריקנית בטהרן. בכל תפקידיו הוא לחם למען זכויות המיעוט ושוויון ערך האדם. אולי הוא הקדים את זמנו, אולי איחר קצת, אבל תרומתו העצומה לישראל היתה במאמציו הבלתי נלאים להוביל לשלום עם מצרים, גם כשנדמה היה שהמו"מ מתפוצץ. בלעדיו, האיום המצרי לא היה מוסר.

במהלך השנים הבאות הוא המשיך במאמציו לשלום באזורנו, וב־2003 שמח להזמנתי והיה אורח הכבוד בהשקת יוזמת ז'נבה, שדיברה בין השאר על זכות העם היהודי למדינה, לצד מדינתו של העם הפלשתיני. הוא לא הסתיר את ביקורתו ממדיניותן של כמה מממשלות ישראל. כשביקר כאן ב־2006 והתארח בביתנו, הוא ביקש שנבין את ההבחנה שהוא עושה בין אהבתו לישראל לבין ביקורתו על כמה ממנהיגיה. מכל מקום, גם אם היה מקום לבקרו - אסור לשכוח מה הוא עשה למעננו, ותמיד נהיה חייבים לו.

הצעירים שלנו. השבוע חגגנו רבע מאה לפרויקט "תגלית", שהכפיל עשרות מונים את מספר הסטודנטים היהודים המבקרים בישראל. כשקיבלתי את פניהם של נוסעי הטיסה הראשונה, התקשיתי להאמין שזה באמת קורה. חמש שנים ניסיתי לשכנע מנהיגים בישראל ובתפוצות להציע לצעירים יהודים ביקור בישראל, שכולו על חשבון העם היהודי, במטרה לתרום להמשכיות היהודית.

פה ושם נתקלתי בהסתייגות קשות. בכנסת הסבירו לי ש"עניי עירך קודמים", ושמוטב שהסטודנטים היהודים יקנו כרטיסים לישראל על חשבונם. הטיעון שהועלה בארה"ב היה מורכב יותר: בכמה פדרציות יהודיות התקיימו תוכניות שבמסגרתן הגיעו צעירים יהודים ארצה, במימון משותף של משפחותיהם ושל הפדרציות, והועלה חשש כי אם תתקבל התוכנית שלי - יחוסלו התוכניות הקיימות.

היום "תגלית" נמצאת בלב הקונצנזוס, ומספר הצעירים שהגיעו באמצעותה מתקרב ל־900 אלף. גם בימים שאין בהם תיירים, האוטובוסים של "תגלית" נראים בכבישים. ציון רבע מאה הוא רגע של נחת.