האם הפסקת האש טובה או רעה, ולאן הולכים מכאן?

בערב שלפני כניסת הפסקת האש לתוקפה, באו חברים מהצפון. אכלנו ארוחת ערב, ותוך כדי הוחלט להכריז על האירוע כחגיגת סיום המלחמה בצפון. פשוט ציון דרך. נזכור את הערב הזה, ערב שכל אחד דווקא ידע מה נעשה איתו. לאחר הרבה זמן שבו היו תקועים באזעקות ביישוב המרוחק כ־6 ק"מ מהגבול - זאת היתה חוויה בשבילם לצלוח את כבישי האורך הסואנים כל הדרך לירושלים. הארץ נראתה להם מחדש כתוססת באיזו תנופה עזה, שלא לומר מטורפת, עם כל המנופים, הבנייה לגובה ולרוחב, הסלילה, המחלפים שנמצאים באמצע הבנייה בכל מקום. אם שבנה חזר מחודש ברפיח (אחד מרבים) ובציר פילדלפי מדווחת שזמן קצר אחרי שהוריד מעצמו את השכבה העזתית, הוא שאל במפגיע: "אמא, מה הולך כאן? מי זה פלדשטיין?!"

הפסקה טובה או רעה?

קודם כל, טוב. ברגע שיש שקט בצפון, אפילו ליומיים, זה כבר מבטיח שזה יימשך, עם סימן שאלה קטן. התושבים יחזרו. וכמובן, השאלה הכל כך לפי הקו המפלגתי־התקשורתי: למה רה"מ נתניהו לא קרא להם לחזור? למה הוא לא הזכיר את שיבת התושבים בדברים שאמר בשלישי בערב?

די ברור: שר הביטחון החדש ישראל כ"ץ הכריז שניצחנו את חיזבאללה. זה לא חשוב שהוא צדק, חשוב שהם הצליחו לירות כמה מטחי טילים נרחבים. עבור הפרשנולוגים זאת כבר היתה סיבה ללגלג - בתוספת לנטייה הקבועה של כ"ץ להסתבך באמירות גורפות ולעיתים קיצוניות, כמו ההכרזה על הפולנים כאנטישמים תוך יצירת משבר דיפלומטי סביב יחסם לשואה. אז ביבי לא רצה להבטיח. נוסף על כך, הוא רצה להשאיר עמימות בעיני האויב. חזרת התושבים או אי־חזרתם מאותתת על כוונת ישראל. אם אין הכרזה, אולי זה מוסיף לרצינות של ישראל לגבי הפרות חיזבאללה עם אופציה לחזרת האש.

התושבים יחזרו לפי החלטה אישית של כל אחד. משך הזמן שהם נמצאים מחוץ לבית, בתוספת מצב הכוננות־התגוננות עם כל האזעקות, הופך לטראומה שקטה. כך גם לגבי אנשי המילואים. ברור שישראל תוכל עכשיו להחזיר חלק גדול ממשרתי המילואים הביתה, כשמתלווה לזה החלטת הממשלה מתחילת השבוע על הארכת ההיתר של צו 8 עמוק אל תוך שנת 2025. כלומר, ישראל ערוכה לחזור למערכה עם כניסתו של נשיא חדש, תומך וידידותי לבית הלבן. האם תתחדש המלחמה בעוד 60 יום? נראה שלא. הכל בכפוף לסוג הטיפול באיראן.

המלחמה לסיום המלחמות

הדיבור העיקרי: זאת היתה אמורה להיות מלחמת לבנון האחרונה, ולא מלחמת לבנון 3. כן. גם "המלחמה הגדולה" של 1918-1914 היתה אמורה להיות "המלחמה לסיום כל המלחמות" - עד שהתברר שזאת בסך הכל "מלחמת העולם הראשונה". אין ביטחון אבסולוטי ואין מלחמות אחרונות. אבל ישראל הגיעה להפסקת אש שהיא לא חלמה עליה עד ספטמבר. עד תחילת המתקפה, המומחים וקברניטי הביטחון שאינם ראש הממשלה בנו על תוכנית שתסיים את הירי בצפון ושתשיב את התושבים בבטחה לבתיהם, כתוצאה מהפסקת אש בעזה. כל זאת, ללא טיפול בתשתיות חיזבאללה, בלי פירוק פיזי של הארגון ושל הנהגתו ובלי פגיעה משמעותית בארסנל הטילים שלו. כוח רדואן על הגדר, מרחק מטרים ספורים מחדר האוכל. איפה זה ואיפה ניתוק הזירות ונטרול חיזבאללה, כפי שזה היום?

ניצחון החפ"שים

צה"ל עדיין תקוע בתפיסה ש"ההישג לא נמדד בקילומטרים", כפי ששמעתי השבוע מקצין בכיר. כלומר, כיבוש שטח לא חזר לרפרטואר הצבאי. נשארים עם השמדת מטרות והשמדת תשתיות, על כל הכלול במושג הזה. מנהרות, חימושים, נשק, כל סוגי האמל"ח. אבל מה שחשוב לאויב צריך להיות חשוב גם לנו: האחיזה בקרקע.

צה"ל עשה את חצי הדרך. הוא כן הבין אחרי 7 באוקטובר שאין מפלט מלהניח נעלי צנחנים ושריון, גולני ונח"ל, גבעתי ומילואים על קרקע האדמה המשתנה בעזה, מצפון לדרום. אבל הוא עשה את כל תהליך חיסול הקניבלים בפשיטות חוזרות ונסוגות, חודרות ונתקלות וחוזר חלילה. הפסיכולוגיה מוזרה, והיא תיחקר: מצד אחד, לא ייחסו לחמאס יכולות לבצע פעולות דרמטיות כמו מתקפת 7 באוקטובר. המחבלים נראו כסוג של פועלים מהשטחים עם כפכפים. מצד שני, היה פחד משתק מפעולה קרקעית בעזה - אף שמחבלי חמאס הוכיחו פעם אחר פעם יכולות גבוהות בחטיפות, במנהור, בחדירות לשטחנו, בנכונות לבצע פעולות התאבדות מטורפות.

מהרגע שבו הרגליים והשרשראות נכנסו לרצועה, התברר שיש דור חדש של לוחמים עם מוטיבציה ברמה אחרת ומאיכות אחרת בהשוואה לעבר. החיילים לא הלכו אחרי שמות של גיבורים גדולים שהובילו בראש האוגדה או החטיבה, והם בוודאי לא צעדו אחרי מנהיגות הצמרת הצבאית כמו הרמטכ"ל או אלוף הפיקוד. ההינע היה פנימי וקולקטיבי. הוויכוח הוא אם החיילים הפשוטים סחבו אחריהם את המפקדים הבכירים, או שדחפו אותם לפעולה. לא היו במלחמה אריק שרונים או משה דיינים או רפולים. היו הרבה גיבורים פשוטים שחיפשו את האויב כדי לחסל אותו, והדוגמה הטובה ביותר - חיסול יחיא סינוואר, שהפך בחוגים מסוימים לחביב הקהל.

מי היה מאמין שכדי להפליל את נתניהו היו מוכנים להוריד מסינוואר אשמה ואחריות בנושא החטופים? החיילים הם שהיו נעולים על המטרה, ולא הורידו את העין מהכדור לרגע אחד. ההנהגה הבכירה של צה"ל לא שכחה לרגע שהדרג המדיני - הממשלה מינוס גלנט - הוא היריב שיש לגבור עליו ולנטרל את השפעתו ואת החלטותיו ה"נלוזות", אם להשתמש במילה שנציג שב"כ יורם כהן החזיר לשימוש. השמאל אימץ את שב"כ ואת חדריו האפלים אל חיקו. משהו מחשיד ומפליל כאן.

המינויים של הרצי

שר הביטחון כ"ץ החזיר לדיון הציבורי את המצב הלא מתקבל על הדעת של המשך המינויים של הרמטכ"ל במטרה לקבוע את עתיד הצבא לדור הקרוב. רא"ל הלוי הוא רמטכ"ל מוזר. הוא ממנה מפקדים ובעלי תפקידים כאילו אנחנו בשגרה. קצין איקס שעשה כמה תפקידי רוחב בדרגה של תא"ל או אל"ם - הגיע תורו בקופת חולים והוא יקבל אוגדה. כנ"ל לגבי מח"ט.

בחזרה לתא"ל גיא חזות. אחת המסקנות של חזות מהמפולת של 7 באוקטובר ומהכשל התרבותי הכולל של המערכת הצבאית, היא שצה"ל חייב לחזור לפיקוד צעיר ולהוריד את גיל המח"ט מתחת ל־40. מפקדים דוהרים ושאפתנים שלא חושבים על הפנסיה. אם מג"ד שהצטיין בקרבות מקבל חטיבה זמן קצר אחרי המלחמה - מח"ט שנלחם והצטיין במשך כמעט שנה במערכה שצה"ל לא התנסה בה בעבר ראוי לקבל לפיקודו אוגדה.

אל"ם אמנון רשף, שפיקד על חטיבה 14 במלחמת יום כיפור, הפך למפקד אוגדה 162 כחצי שנה אחרי המלחמה. מפקד אוגדה 162 ברן אדן מונה לאלוף פיקוד דרום חודשים ספורים לאחר המלחמה, וינוש בן־גל קודם מייד לתפקיד מפקד אוגדה 36. זה מעביר לחיילים ולמפקדים מסר שיש משמעות להנהגה צבאית בשדה הקרב, לעומת קידום בשיטת הוותק ההסתדרותית בנוסח "עכשיו התור שלו".

איפה המשפטנים הישראלים?

פרופ' אלן דרשוביץ הודיע השבוע שהוא מקים "נבחרת חלומות" של משפטנים, שיילחמו בביהמ"ש הפלילי הבינלאומי להגנת ישראל, רה"מ נתניהו ושר הביטחון גלנט. בין השמות - מייקל מוקאסי וויליאם בר, שכיהנו כתובעים כלליים; פרופ' ארווין קוטלר, שהיה שר המשפטים של קנדה; אנדרו קואומו, שהיה מושל ניו יורק והתובע הכללי במדינה; מארק לוין, ועוד שמות חשובים מעולם המשפט האמריקני.

כשסיימתי לקרוא את תוכנית הקרב שלו ואת רשימת השמות, נפל לי האסימון: אין בקבוצת המשפטנים שום עורך דין ישראלי, משפטן או איזה פרופסור למשפטים. שום שופט עליון בדימוס, או לפחות איזה פרקליט מדינה או יועץ משפטי לשעבר. אז או שהם פשוט נפלים - או, כפי שהעיר אחד המעורבים במערכה הפוליטית־משפטית, שהם תומכים בתביעה.

אם מסתכלים על התנהלות מערכת המשפט מבג"ץ ומטה, עד לבית המשפט שבו מתנהל משפט נתניהו, ולפרקליט המדינה שיכול לתת תשובה לחייל שחזר מרפיח ושואל "מי זה פלדשטיין?!" - רואים קבוצת אנשים שאינם פטריוטים במיוחד. בתחילת השבוע רות רונן זימנה את ראש הממשלה להשיב בבג"ץ על התביעה לנבצרות. על סמך מה? שום דבר. חוסר המעצורים מגדיל את מנעד הבורות. מאחר שהיא מרגישה כל־יכולה, היא כבר לא טורחת לחפור מנבכי החוק, החוקה והתקדימים איזה תירוץ או נימוק משפטי.

אבל למרות הנתק הזה בלב האליטה הישראלית, ישראל בכל זאת תיאלץ לצאת בקרוב למתקפה של דה־לגיטימציה נגד בתי הדין בהאג. מאז דרום אפריקה הגישה את העתירה שלה לפני כמעט שנה, ההליכים נגד ישראל ומנהיגיה הם משמעותיים ובעלי השפעה לא פחות מהחלטת האו"ם ב־1975, הקובעת שציונות היא צורה של גזענות. בשנים ההן היו לישראל נציגים שעשו משהו בנושא, כמו השגריר ולאחר מכן הנשיא חיים הרצוג, ולא פחות ממנו השגריר ואחר כך ראש הממשלה בנימין נתניהו. המערכה הישראלית נתמכה בידי אישיות כמו דניאל פטריק מויניהאן, שהיה השגריר האמריקני באו"ם.

נשארנו עם נתניהו ועם עמוס שוקן. בנושא בית הדין בהאג צריך ללכת בגדול, כי זוהי תמצית מלחמת התרבות שבבסיס קיומה של ישראל. העולם היום הוא עוד יותר ידידותי לטרור משהיה בשנות ה־70. האם הרעיון של דרשוביץ נכון? זה יכול לעזור לישראל, אבל בבסיסו זה מעניק לגיטימציה למערכת משפטית בינלאומית שהפכה לחלק חשוב באסטרטגיית הטרור של איראן, הארגונים הפלשתיניים, השמאל הטרוריסטי האנטישמי ורוסיה ובעלות בריתה, כמו דרום אפריקה.

צוות משפטי מעולה צריך לשבת מול ממשלות צרפת, בריטניה, הולנד ושאר משתפות הפעולה עם הטרור, ולהוכיח להן שהוצאת צווי המעצר וכל התביעה נגד ישראל הן זדוניות ומפירות את החוק הבינלאומי. רגע - יש בכלל דבר כזה?

אדוני "הארץ"

"אני אוהב הרבה אנשים ב'הארץ' ו(מזדהה עם) רבות מעמדותיו, אבל האנטי־ישראליות והאנטישמיות הקריקטורית קצת שוחקות", כך כתב לפני שמונה שנים העיתונאי האמריקני הידוע ג'פרי גולדברג, כשנימק למה הוא מתכוון להפסיק את חתימתו על העיתון. גולדברג האשים שיש "משהו משותף ל'הארץ' ול'ג'רוזלם פוסט' - וזו החולשה לשנאת חינם".

בתשובה לכתב ידוע שהתרגז, כתב גולדברג: "תראה, כשניאו־נאצים שולחים לי מיילים עם לינקים למאמרי מערכת של 'הארץ' שמכריזים כי ישראל היא מדינת רשע - אני מתכוון לקחת פסק זמן". זאת היתה תמה חביבה, שרק הלכה והחמירה עם השנים בהובלת גדעון לוי, ונדמה לי שגם אווה אילוז תרמה את שלה לעניין ה"רשע". מי שעוקב אחרי ערוצי התקשורת של חמאס, יודע כי "הארץ" הוא פופולרי מאוד לא רק בקרב הניאו־נאצים באמריקה ובעולם, אלא גם בחמאס.

לנוכח המצב, לפעמים יש הצדקה לחשוף את מידת הבורות של עמיתים, כולל כאלה שהיחסים איתם הם ידידותיים. אם גולדברג אמר ש"הארץ" הוא אנטישמי - מי אני שאשבור לו את המילה? אבל משיחה ארוכה עם גדעון לוי לפני כמה שנים, פתאום הבנתי שהאיש לא יודע עובדות בסיסיות. למשל - מלחמת ששת הימים. "כמה נהרגו אז במלחמה?" הוא שאל וענה, "120, 150 איש?" תיקנתי אותו... כן, תיקון שכזה. כמעט 800 בשבוע אחד. "באמת? לא ידעתי". "השואה לא רלוונטית", הוא הכביר, "הדבר היחיד שרלוונטי זה ה'נכבה'". והמחסומים.

הנזק הגדול ביותר הוא ההשפעה ההיפנוטית שלו על קהל קוראיו הנאמנים. זה לא היה בעבר. העיתון תמיד היה ניהיליסטי עם טאץ' חולני דקדנטי, אבל איכשהו הקורא יכול היה לגעת בו עם מקל באורך משתנה. עכשיו הקוראים, מרא"ל ועד רל"ב, מדקלמים. כמו ממחזה שממלא להם את הפה ברפליקות ובפרסומות.