גדי ירקוני פורש ממועצת אשכול: "הייתי צריך יותר לצעוק, להתריע. אני לא שלם עם עצמי"

יותר משנה אחרי הטבח בניר עוז עומד גדי ירקוני מול הבתים השרופים וההרוסים בשכונה המערבית של הקיבוץ, מביט לשמיים, מדבר כמעט בלחש. "זו פעם ראשונה מאז 7 באוקטובר שיש כאן ציפורים. תקשיבו להן, תהיו רגע בשקט. תשמעו את להקת הדררות שחזרה למשק". אולי זה סמלי שרגע לפני שהוא נפרד מתפקידו כראש מועצה אזורית אשכול, אחרי תשע שנים וחצי בתפקיד, ירקוני זוכה לראות את הטבע מראה סימני התאוששות אחרי החורבן הגדול שהיה פה.

בשבוע הבא ייערכו הבחירות לראשות המועצה האזורית שירקוני עומד בראשה וששילמה מחיר כבד מנשוא ב־7 באוקטובר, כאשר 254 מתושביה נרצחו ו־119 אחרים נחטפו. "מיציתי", הוא מסביר את ההחלטה שלא להתמודד הפעם (מיכל עוזיהו־פלג, המתמודדת היחידה, תחליף אותו), "אשכול זה המקום עם הפגיעה הכי קשה. הרבה מאוד חברים שלי, מכרים, תושבים שלי, נרצחו ונחטפו. היו לילות שלמים שלא ישנתי מרוב כאבים ומחשבות. כל השנה הזאת נאבקתי, רחוק מהמשפחה שלי. לא היה לי יום ולא לילה.

"יש את גדי האהוב, זה שבמדינה רואים אותו צועק, נלחם, ויש את גדי שעבר שנה מטלטלת מבית, מלווה בביקורת ובהשמצות, שנה קשה מאוד, רגשית ופיזית. ועדיין, לא התעייפתי ואני נלחם כאן על כל דבר עד לשנייה האחרונה. לדעתי הבחירות היו צריכות להיות בעוד שנה, אבל ברגע שזה הוחלט - אני עוזב בראש מורם, גאה בעשייה שלי, מכיר גם בטעויות שלי, לא בורח מהן. תמיד אשאר איש אשכול ברוחי ובנפשי".

הוא בן 57, עבר כמעט הכל, צלח התקף לב קשה במבצע עופרת יצוקה, הצליח להשתקם אחרי שנפצע קשה מאוד ואיבד את רגליו במבצע צוק איתן. 7 באוקטובר היכה בו הכי חזק שאפשר, וכך גם במועצה שלו. אבל רחמים עצמיים או הרמת ידיים אינם בלקסיקון שלו. הוא נתמך במקל, לא מתבייש לבקש יד לעזרה.

אנחנו נמצאים בתוך הבית המפויח של משפחת ליפשיץ. עודד עדיין חטוף בעזה, אשתו יוכבד חזרה מהשבי בעסקה הראשונה. הבית נקי מרהיטים. רק טלוויזיה שרופה נשארה על הקיר. השכונה נטושה. בבית אחר יש עוד כלים במדיח השרוף, גם רהיטים רבים שנחרבו. המראות קשים. גדי פותח את ליבו, מספר על דברים שעד כה נמנע מהם. "בשבועיים הראשונים של המלחמה ישנתי מעט מאוד, על שני כיסאות מחוברים בחמ"ל של המועצה. נשארתי די לבד. את העוזרת האישית שלי, שרון אלוני־קוניו, שגם גרה כאן, חטפו לעזה. הנהג שלי (בגלל ראייתו הלקויה ירקוני לא נוהג) היה מושבת בשבועות הראשונים. הייתי גם בלי המשפחה שלי. אשתי, שהם, היתה בהתחלה באילת עם חברי הקיבוץ שלנו, נירים, ואחר כך בעין גדי, לימדה שם את ילדי בארי שהתפנו למלונות בים המלח.

"ידעתי שאני חייב לעסוק בהצלת חיים, בעזרה יומיומית ליישובים, לאנשים, לקהילות שלמות שנטבחו בתחום המועצה שלי. ידעתי שאני שלהם, איתם, 24 שעות ביממה. מחבלי חמאס הארורים חדרו ל־19 יישובים מתוך 32 שלנו במועצה, 11 יישובים הם ממש כבשו".

איך הצלחת לתפקד בכאוס הנורא הזה?
"לא היו לי ימים ולא לילות. הייתי נוסע ביום אחד לים המלח, לערבה, לאילת, וחוזר בלילה לחמ"ל שלנו באשכול. היו לילות שלמים שלא ישנתי. בגלל המחשבות, הטרדות והדאגות, בגלל הכאב הגדול על מה שקרה לנו".

היו לך גם רגשי אשם? אולי טעית?
"כן, בהחלט. אני מרגיש שגם אני נשביתי בקונספציה המטופשת הזאת של המנהיגים וכוחות הביטחון. קיבלתי מידע מכל הגורמים שהכל פה, באשכול, הפי, רגוע. שחמאס מורתע. גם לא חשבתי שעל כל בלון או טיל שנורה עלינו מהצד השני, צריך להגיב בעוצמה קשה".

הוא עוצר רגע את שטף הדיבור. מסדר את מקל ההליכה שלו. מבקש שניתן לו יד לצאת מעוד בית הרוס לגמרי בקיבוץ השומם והנטוש מתושבים, למעט בודדים ממש שהתעקשו לחזור. הוא מבקש שנסתכל. נתבונן במרחבים, אפילו בדשאים שחלקם עדיין ירוקים. נזכר בחיים אחרים לגמרי. "צריך להבין - לפני 7 באוקטובר היתה פה פריחה אדירה. בית אחד פנוי, חדר, לא היה באשכול".

אני מזכיר לו ששבועיים לפני המלחמה הוא דווקא התריע שיש סכנה על הגדר, ושזה לא ייגמר טוב. "נכון, אבל לא הייתי צריך להגיד את זה רק לאוגדונר. הייתי צריך יותר לצעוק, להתריע, להזהיר. אני לא שלם עם עצמי. אמרתי לתושבים שלי שבטוח פה, שיש מכשול תת־קרקעי, שהצבא שומר עלינו. 17 וחצי אלף תושבים היו לי פה. קראתי לכולם להגיע אלינו. ליהנות מאיכות החיים, השקט, החינוך הנהדר. ואז זה קרה, האסון הנורא".

קבלת אחריות אישית היא דבר מבורך, אבל אתה עוזב את המועצה באמצע תהליך השיקום שאתה כל כך מושקע בו.
"נכון. אני חושב שזו טעות לעשות עכשיו בחירות באשכול. מדינת ישראל היתה עושה טוב אם היתה מחכה עם זה עוד שנה. מדובר בשנה קריטית. גם אם יבוא עכשיו אלוף העולם להיות ראש מועצה באשכול, ואני חלילה לא מזלזל במחליפה שלי - זה לא תהליך נכון, זה ממש לא הזמן".

אז למה אתה לא רץ בבחירות?
"קיבלתי החלטה כבר אחרי הימים הראשונים של המלחמה לא לרוץ לקדנציה נוספת. הסיבה היתה כדי שאוכל לקבל החלטות ושלא יחשדו כל הזמן שהן נובעות מסיבה פוליטית. אתה לא יודע איזה מלחמות היו לי במליאת המועצה, איזה השמצות, עשו לי את המוות. קיבלתי גם החלטות לא פופולריות, לטעמי, לטובת המועצה, והיו הפגנות מולי במועצה".

היו גם כעסים אישיים כלפיך עקב הטבח הנורא?
"זה לא היה כעס עלי - זו היתה פגיעה באמון של הציבור גם כלפי המועצה, ואני זה המועצה. הגענו למצב שאף אחד לא סמך פה על השני. עד כדי כך שילדים לא סמכו על ההורים שלהם. הם הרי הבטיחו להם שנכנסים לממ"ד, אחרי עשר דקות יוצאים והכל בסדר. ואז, ביום אחד ארור ונורא, הכל נשבר פה. פתאום הכל היה לא בטוח. שיקרתם לנו, אמרו הילדים להורים".

נעלבת? הרגשת כפיות טובה?
"אני לא נעלב, אבל הרגשתי כפיות טובה מצד אלה שתקפו אותי במועצה, ותבין - אלה 20 אחוז בסך הכל, אבל זה מרגיש כמו 80. אני יודע שיזכרו אותי לטובה כאן. בתשע השנים וחצי שהייתי כאן אשכול פרחה, היתה מקום מבוקש מאוד, הרמתי כאן פרויקטים כלכליים אדירים".

לא חשבו שני צעדים קדימה

אנחנו הולכים בשבילי הקיבוץ. השקט, המילה הזאת שכל העוטף ערג אליה, מקבל משמעות עצובה כעת. גדי אומר שאפילו מעזה לא שומעים כיום את רעש הפעילות של צה"ל. הצמחים קמלו בגינות, העצים מושפלי צמרת, ענפיהם חרוכים, צרובים משמש קופחת, משוועים למים, ליד מטפלת. 117 ילדים, ילדות, קשישות וקשישים, נשים וגברים מניר עוז נרצחו או נחטפו באותה שבת, שבה כלל לא התנהלה לחימה של צה"ל בקיבוץ, שהופקר וספג את הפגיעה הקשה ביותר. יותר מרבע מהאוכלוסייה, שמנתה עד לאסון כ־450 תושבים. כל השאר התפנו מייד אחרי הטבח הקשה. כיום הם מתגוררים כקהילה בבניינים צמודים בקריית גת, והשבוע הודיעו כי הם נחושים לשוב ולהקים מחדש את הקיבוץ שנחרב.

גדי משפיל מבט. "קשה לי עם זה. חייבים להחזיר כבר את החטופים וחייבים להחזיר לפה חיים. עד 7 באוקטובר היה כאן גן עדן אמיתי. היינו בטיפול נמרץ, עברנו לשיקום ונגיע גם להבראה. אני תמיד אופטימי. גם כיום אני שומע ויודע על לא מעט משפחות שרוצות לבוא לכאן, גם מתוך ציונות אמיתית וגם כי הן רואות את הפוטנציאל העצום לאיכות חיים. אבל בשביל זה צריך שיהיו כאן ביטחון אמיתי וחינוך טוב. תרשום: בתוך עשר שנים אשכול תכפיל את עצמה".

איך בדיוק ניתן יהיה להשיג את זה?
"ראשית, חייב להיות לפחות קילומטר שישמש אזור חיץ. כל מי שיעז להיכנס אליו - דינו מוות. על כל ירי לעברנו צריך להגיב מהאוויר בתוקפנות גדולה ולהרוס שם מאות בתים, אם צריך".

ההצהרה הזאת שאמרתם ב־8 באוקטובר - נחזור רק אם נראה את הים - לא בטוח שתקפה כבר.
"נכון. לא נוכל להרוג את המחבל האחרון, או למנוע לחלוטין את ירי הפצמ"רים. אבל הדין של העוטף, של אשכול בפרט, צריך להיות כמו בתל אביב. שלא תהיה כאן סכנת חדירה יותר משחלילה יהיה מטען חבלה בתל אביב. שקט מוחלט לא יהיה כאן, אבל חייבים לוודא שיש ביטחון מרבי ושאין עוד סכנת חיים".

התושבים שלך יקנו את זה? יחזרו לכאן?
"הערכתי בהתחלה שבין 15 ל־30 אחוז לא יחזרו אחרי 7 באוקטובר. עכשיו אני מעריך שיותר אנשים וקהילות יחזרו".

אפשר בכלל לבצע את זה?
"אני חושב שנעשתה טעות מרכזית מצד המדינה. היו חייבים לחשוב שני צעדים קדימה. לשים בכל יישוב שנפגע בתים יבילים, קרוואנים, שיחכו לתושבים, ושכאשר הם יהיו מסוגלים, כשיהיו ביטחון אמיתי ושקט - יהיה להם לאן לחזור. במקום זה התעסקו עם גושים, עם בתים הרוסים, עם ביורוקרטיה קשה ומסורבלת שתוקעת את הכל".

המדינה היתה איתכם?
"אני הרגשתי שבגלל שאני לא מהמפלגה של ראש הממשלה 'שמו' עלי פחות, על אשכול. היה פה עניין פוליטי. אנחנו נפגענו הכי קשה, והיה מקום שנפגע הרבה פחות אבל הם קיבלו פי שלושה כסף מאיתנו. זאת בושה - ואני צעקתי את זה. אנחנו היינו מרכז הרעש של 7 באוקטובר, והיו רגעים שבהם הרגשתי שאין לנו מדינה ושאנחנו לא מקבלים את הסיוע הנדרש".

מנהלת תקומה לא סייעה לכם?
"משה אדרי, שעמד בראש מנהלת תקומה, עשה עבודה מעולה ופעל ברוחב לב ליצירת מקומות ביניים ליישובים השונים, לא שיחק בקטנות. אבל זו מלכודת דבש כי הקיבוצים, היישובים השונים, מצאו מקומות ביניים, התארגנו שם, קיבלו ודאות מסוימת. אני רציתי כמובן שאנשים יחזרו, אבל מי מסוגל עכשיו להתעסק ולקבל החלטה שהוא רוצה שוב לעבור, לחזור לקיבוץ שלו, כשהבתים הרוסים, כשלא ברור אם וכמה זמן ייקח לבנות הכל מחדש.

"התושבים, הקהילות, חוו כאן אסון נורא, טבח, טראומה קשה ביותר, פחד גדול. יש בתים הרוסים, בתים שצריכים לשפץ, בתים מחוללים. אני חושב שצריך לחזור בהדרגה ליישובים. בהתחלה אנשים יותר מבוגרים, בלי ילדים, אולי 50 אחוז מהיישוב. ולאט־לאט, אחרי חצי שנה, להתחיל לטפטף את המשפחות עם הילדים בחזרה הביתה ולחיות חיים נורמליים. כמובן, כל אחד לפי הרגשתו ויכולתו. צריך לזכור שתהליך הבראה אמיתי יהיה רק כשהקהילות יחזרו לבתיהן".

מה בעצם המצב ביישובים? כמה חזרו כבר?
"עד היום חזרו יישוב וחצי מתוך היישובים שנפגעו קשה ב־7 באוקטובר. קיבוץ מגן וחצי קיבוץ ניר יצחק שבו לבתיהם. חזרו גם 21 יישובים שפחות נפגעו. מאלו שנפגעו בצורה משמעותית, למעשה רק קיבוץ בארי התחיל לבנות מחדש. הרסו את הבתים שנפגעו ובונים במקום אחר בקיבוץ. זה קיבוץ חזק מאוד ויציב. בבארי נרצחו 101 תושבים, 28 נחטפו, עשרה עדיין בשבי. למרות זאת הם חזרו לפעילות, מפעל הדפוס עובד, גם חדר האוכל. הם כרגע חיים בחצרים".

אל הדשא שבו אנחנו יושבים מגיעה איילה מצגר, כלתו של יורם מצגר שנרצח בשבי חמאס, לאחר שנחטף עם אשתו תמר (שבינתיים שוחררה) מביתם שבניר עוז בשבת השחורה. "הם לא יחזרו, גדי, הם לא יחזרו כבר", אומרת איילה. גדי מתבונן בה בעיניים עצובות. "נכון, גם אני כבר מתחיל לחשוב כך. הם לא יחזרו", הוא משיב לה, כמעט בלחש. "אני נורא דואג לחטופים. כל היום אני חושב עליהם. בסוף באמת לא יהיה את מי להציל. חייבים להביא אותם הביתה. עכשיו".

לקח יותר מדי ללב

ירקוני נולד בקיבוץ נירים. אמו, עמליה, היתה מורה להיסטוריה ואביו, צבי, בן 93 כיום, היה לולן, נהג משאית ומנהל תפעולי באחד המפעלים באזור. הוא נשוי לשהם, אבא לשקד (25), לליבי (21) ולאפק (19). "הייתי ילד קטן בגוף, בן הזקונים אחרי שתי אחיות גדולות. אמא שלי נלחמה עלי. היא לקחה אותי לתל אביב לכל מיני אבחונים שלא היו מקובלים אז, לא ויתרה עלי. אני דיסלקט חמור, עד היום יש לי שגיאות כתיב. לפעמים ממש קשה להבין את המיילים שאני שולח. כבר בילדות התחילו המאבקים שלי. הייתי בכיתה קטנה בתיכון, בקושי הייתי מגיע לבית הספר", הוא צוחק.

"התעסקנו במעשי קונדס. היינו חבורה כזאת - מנירים, מניר עוז. בלילות היינו מתגנבים לבית הספר, לוקחים את הטרקטור החדש, אני נהגתי, ונוסעים וצוחקים ולוקחים עופות מהלולים, עושים על האש. מאוד אהבתי לעבוד בגד"ש (גידולי שדה), בנוי. החיים היו יפים כאן. והיה עוד משהו - כשהיינו משחקים כדורגל, תמיד הגדולים הרביצו לקטנים אם הם היו מפסידים. ולי אף פעם לא נתנו מכות בגלל אמא עמליה. היא היתה המורה הנערצת של הבוגרים, והם לא העזו לגעת בי".

את אשתו הכיר כשהגיעה לנירים במסגרת גרעין נח"ל. "בהתחלה בכלל הייתי חבר של החברה שלה", צוחק ירקוני. "יש לנו ויכוח מי התחיל עם מי לאחר מכן. שהם היתה חיילת בת 19. אני נסעתי אחרי הצבא לטיול מחוף לחוף בארה"ב. נהגתי שם מרחקים עצומים והרגשתי שמשהו לא כשורה עם הראייה שלי. זה היה בגיל 24. שנתיים לפני כן הלכתי לרופא והתלוננתי על הראייה שלי, אבל הוא לא גילה שיש לי גלאוקומה. רק כשחזרתי מהטיול אמרו לי שאני פשוט לא רואה".

ירקוני הוא איש מיוחד. כל מכשול שלו, כל פציעה או מכאוב, שימשו עבורו מקפצה קדימה. אחרי שהבין שהוא כמעט לא רואה הלך ללמוד הנדסאות תעשייה וניהול, נאבק ימים ולילות בחומר הנלמד וצלח את זה. "זה היה סיוט עבורי. שנתיים וחצי נאבקתי בלימודים, ואני שמח שהצלחתי".

אחר כך ניהל את גידולי השדה של נירים. קיבוצניק קשוח, מחוספס ורב מעשים, שהפך גם למרכז המשק של הקיבוץ. במבצע עופרת יצוקה לקח את המצב בשטח יותר מדי ללב. "הרגשתי אחריות כבדה. שלחתי אנשים לחלוב את הפרות בלילה, היה פחד אלוהים אז. חטפתי התקף לב קשה. גם מזה הצלחתי להתאושש, וחזרתי להיות מרכז המשק של נירים ושל קיבוץ כיסופים שקרוב אלינו".

"המגבלות תמיד דחפו אותי"

המזל הרע המשיך לרדוף אותו. במבצע צוק איתן, לפני עשר שנים, נפצע אנושות מפגיעת פצצת מרגמה בקיבוץ שלו, נירים. הוא היה אז מרכז המשק, יצא לתקן באישור הצבא גנרטור שנפגע, יחד עם שחר מלמד וזאביק עציון, רכז הביטחון של המשק. זאביק ושחר נהרגו. ירקוני איבד את רגליו, כמעט את חייו. "חצי שנה שכבתי בשיקום בשיבא תל השומר. עברתי כאבי תופת.

"כשהייתי בשיקום נהגתי ללכת במחלקה ולשיר לחיילים פצועים ושפופים, עודדתי אותם. אמרתי להם: תראו את חצי הכוס המלאה. אני לא רואה כלום, אין לי רגליים, ועדיין אני חי. אחר כך הגיעו לבקר אותי אנשים רבים, בהם אנשי נירים. הם היו כאובים. גם להם אמרתי: תרימו את הראש, אנחנו נתאושש. וחשבתי לעצמי, לילדים של זאביק ושחר אין יותר אבא, לילדים שלי יש. נסענו אחר כך לתאילנד, ואנחנו משפחה מאושרת שעושה הכל, עם כל הקשיים שלי".

מתי הבנת שאתה רוצה להיות ראש המועצה?
"כמעט חצי שנה אחרי הפציעה יצאתי להעיד בשווייץ יחד עם חיים ילין, שהיה אז ראש המועצה, בפני צוות הבדיקה של האו"ם על כל מה שקרה בעימות הזה. יום אחד הייתי בחדר של חיים במלון, והוא סיפר שהוא הולך לפוליטיקה ויעזוב את תפקידו. חזרתי לשהם, לחדר שלנו, ואמרתי לה: למה שלא אהיה ראש המועצה? היא לא הבינה מה אני רוצה ממנה. המגבלות שלי תמיד דחפו אותי קדימה. העשייה מעניקה לי שמחת חיים".

כיום, כשאשתך מתגוררת בבאר שבע עם חברי נירים ומלמדת ילדים מפונים, לא חסרים לך החיבוק החם, כתף תומכת? אתה לא מרגיש בדידות?
"החיבוק חסר מאוד. גם התמיכה היומיומית. אנחנו מדברים הרבה בטלפון, אבל זה לא אותו הדבר. מה שהחזיק אותי היה העשייה וצוות המנהלים המעולה שהיה איתי. בהתחלה נפגשנו בכל שבועיים-שלושה לסופי שבוע. זה לא היה פשוט. עכשיו אנחנו נפגשים בכל סוף שבוע בבאר שבע. אני מאוד מקפיד גם שנאכל כל המשפחה ונהיה ביחד בערב שבת. עם כל הקושי שלי, מאוד חשוב לי ששהם נמצאת עם הבת שלנו ועם אבא שלי. תראה, אנחנו ניצלנו בנס. הבן שלי היה בצבא, בחטיבה הדרומית, ונתן לי גם דיווחים. הבת שלי היתה עם בעלה באילת. הבתים שלהם נשרפו, ואם הם היו שם, חס וחלילה, רוב הסיכויים שלא היו יוצאים בחיים. אז אני תמיד מסתכל על חצי הכוס המלאה".

ובכל זאת, איך מתחזקים זוגיות בשנה כזאת?
"לא פשוט. זה יוצר יותר משברים כשרחוקים. אני חייב להגיד שאני מקווה שזה לא ישפיע על הקשר שלנו, על הזוגיות. אנחנו מאוד מחוברים, אבל יחד עם זה גם מנותקים. לא מתראים כל יום, לא ישנים כל יום ביחד. יום אחד ישבתי בבית, על הספה, אחרי עוד יום קשה. הסתכלתי ימינה, שמאלה, ואמרתי לעצמי: רבאק, אני לבד".

היום, בערב שבת, תהיו כולם ביחד, בבאר שבע.
"נכון, אני מאוד מקפיד על זה. ואני הבשלן של הבית. אני עושה חריימה, בשר טוב, לפעמים על האש, עוף, המון מאכלים. מבשל עם הבנות שלי, למרות שאשתי מבשלת הכי טוב מכולם".

מה אתה עומד לעשות אחרי סיום התפקיד?
"עד אמצע דצמבר כמעט אני עדיין בתפקיד. אחר כך אסע עם שהם לטיול קצר בחו"ל. אני פתוח להרבה דברים. אני גם לא שולל כמו בעבר כניסה לחיים הפוליטיים, אבל רק אם אעשה שם תפקיד ביצועי משמעותי".