קשה להיות יהודים

שלום עליכם קרא לאוסף היצירות שלו ב־1895 "קשה להיות יהודי" - וזה לא נעשה קל מאז. הפוגרומים שהבריחו באותה עת יהודים רבים כל כך, וגם אותו עצמו, ממזרח אירופה לאמריקה, לא היו השיא, אך הוא הצליח לעבור מן העולם רבע מאה לפני שאירע הנורא מכל.

את 7 באוקטובר השווינו לשואה, בגלל היקף הטבח, משום שנרצחו בו באכזריות משפחות שלמות, ומשום שלא חסו בו על נשים, זקנים ותינוקות. את 7 בנובמבר, באמסטרדם, השווינו לליל הבדולח משום שנרדפו בו יהודים ברחובות (גם אם למזלנו לא נהרג בו איש) והושפלו. המחשבה שאחרי מה שאירע בימי השלטון הנאצי יבינו כולם את הטירוף שבכך, וכבר לא תוכל להתקיים שנאת היהודים, הנובעת רק משום שהם יהודים, היתה תקוות שווא.

בני דורי, שנולדו לאחר השואה ובצילה הכבד, עם בעל המכולת והמספר החרוט על זרועו, ועם המדור לחיפוש קרובים ברדיו, חונכו להאמין שזה לא יחזור לעולם. עכשיו, כשיש לנו מדינה צעירה ותוססת, וצבא שניצח כל כך הרבה מדינות ערב במלחמת השחרור, כבר אי אפשר שהמפלצת הנוראה, השונאת אותנו רק משום שאנו קיימים, תתעורר שוב ותפגע בנו שוב, מבלי שנקדים ונחסל אותה.

אני זוכר ביקור עבודה בירדן, זמן לא רב לאחר שנחתם הסכם השלום. ביקשתי להיכנס לחנות ספרים ברבת עמון. רק נכנסתי לחנות, הבחנתי ב"מיין קאמפף" של היטלר, לצד ספרי מסעות ורומנים. לא האמנתי למראה עיניי. מה עושה היטלר ברבת עמון? שאלתי את בעל החנות אם זהו ספר פופולרי. הוא ראה את אנשי הביטחון שנלוו אלי, היסס רגע, והבין שעליו לענות בזהירות. "אנשים קונים אותו", ענה לי לבסוף.

אלוהים אדירים, אמרתי לעצמי. היחסים בינינו לבין ההנהגה הירדנית היו מעולים. בין המלך חוסיין לבין יצחק רבין המנוח היתה חיבה הדדית עמוקה. מה פתאום מופיעה היצירה המטורפת של היטלר בחנויות הספרים?

היו לי עוד הרבה הזדמנויות לתהות. קראתי ספרים חדשים על אנטישמיות. דיברתי עם המומחים החשובים בעולם בנושא זה. כתבתי לא מעט על הנושא, ואני חייב להודות: אין לי תשובה המסבירה את קיומה המתמשך. אני מתבונן בתמונות הפורעים המוסלמים הדורכים על הישראלים שהגיעו לצפות בקבוצת הכדורגל שלהם מפסידה, וברור לי שוב כי פוגרום אינו נזקק לסיבה. עילות אפשר להמציא לו, ותמיד יהיו שונאי ישראל שיאמצו את העילות, אבל בחיים האמיתיים, אנחנו חייבים להודות: קשה להיות יהודי. קשה להיות ישראלי.

"לעולם לא עוד" היא סיסמה נאה ממש כמו "ישראל היא המקום הבטוח ביותר ליהודים". המציאות מורכבת קצת יותר. מימוש זכותם של היהודים להגדרה עצמית הוא הישג עצום, שאינו מבטיח בהכרח כי אצלנו הכי בטוח. היה קשה להיות יהודי לפני מאה שנה, וקשה להיות יהודי וישראלי גם כיום. עלינו לזכור תמיד: שכבת הקרח שאנו מהלכים עליה, דקה. אסור לנו להפסיק את המאמצים לעבות אותה: להסביר, לכתוב, להתווכח, לנסות לשכנע שאיננו שוחטים תינוקות לקראת הפסח, שאיננו מעבירים מחלות, שהפרוטוקולים של זקני ציון הם בדיה, שאיננו מרעילים בארות. אנו צריכים שלום עם הפלשתינים כדי להבטיח שמיעוט יהודי לא ישלוט ברוב ערבי, אבל כדאי שלא נאמין כי עם השלום יקיץ הקץ על האנטישמיות. בחנויות הספרים בירדן, ולא רק בה, לא יפסיקו למכור את "מיין קאמפף", ושכבת הקרח אשר עליה אנו מהלכים תמשיך להיות שכבת קרח, גם אם נצליח לעבותה.

עלינו להיזהר מעילות. להיזהר ממלחמות ארוכות שבהן נהרגים חפים מפשע, להימנע מלהתפרע ברחובות אמסטרדם לפני משחק כדורגל. בדרך חזרה, כדאי, כנראה להעדיף אוטובוסים על מוניות. קשה להיות יהודי.